גרש ירחים פג

עוד נ"ל ליישב דבחרס לא גזרינן שמא יקטום דבחנם לא חיישינן שיקטום שהרי יוכל ליתנו עם העציץ ואחר נתינה לא צריכה עוד לגט ואין קפידא בעלה רק משום שצריכה הגט לראיה לכך דרכו ליקצץ כדי שישאר העלה בידה לראיה שנתגרשה לכן שפיר גזר שמא יקטום העלה מאחר שצריך לה לראי', וא"כ בכתבו על החרס לא חיישינן שיקטום דא"צ לה כלל דלראיה אינו מועיל דחרס דבר שיוכל להזדייף וע"כ צריכה להביא עדי מסירה אם כן לא צריך לה הגט כלל לכן לא חיישינן שמא יקטום:

ועפ"ז יש מקום ליישב הגירסא לעיל דף כ' ע"ב דגריס השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע, ומחק מהרש"ל הגירסא לרבא דהא רבא דקשיא ליה על רמב"ח תיפוק ליה שיכול להזדייף ע"כ לא משמע ליה לאוקמא בכתובת קעקע ואיך קאמר לרבא לא קשיא, ולפ"ז ניחא דבלא"ה יש להבין למה לא ניחא ליה לרבא לאוקמא בכתובת קעקע, לכן נראה דלפמ"ש דלכך לא גזר שמא יקטום בחרס כיון שיכול להזדייף אין הגט צריך לה כלל, וא"כ לפ"ז בקרן פרה ניחוש שיקצוץ כדי שישאר הגט בידה לראיה ויתן לה הקרן לבד, מיהו אי לא מיירי בכתובת קעקע י"ל דגם קרן פרה יכול לזייף ואין הגט מועיל לה כלום לכן לא גזרינן שיקצוץ שאין צורך לגט כלל להפרד, אבל אי מיירי בכתובת קעקע תיקשי סיפא דקרן פרה אמאי לא חיישינן שמא יקצוץ, מיהו אי אמרינן גודרות אין להם חזקה א"כ אפי' יקצוץ הקרן ויהיה הקרן יוצא מתחת ידו לא יועיל לה לראיה דשמא הפרה עיילה מנפשה וקצצה הקרן ולא מהני בלא ע"מ א"כ אין לחוש שמא יקצוץ, והשתא קשיא ליה לרבא שפיר ותיפוק ליה שיכול להזדייף וע"כ מוקמית לה בכתובת קעקע וא"כ מסתמא מתני' נמי איירי בכתובת קעקע, וא"כ תיקשי בקרן פרה ניחוש שמא יקצוץ כיון דיש תועלת בקציצה להיות לראיה, אע"כ אף בכתובת קעקע אין ראיה מקרן פרה דיש לחוש דהפרה מנפשה עיילה וקצצה הקרן, וא"כ מוכח ממתני' דאמרינן מנפשיה עייל, והשתא יש לפרש המשך דברי הש"ס השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא תיקשי בכתובת קעקע, והיינו דלא תימא כדמעיקרא דרבא מוקי מתני' בע"מ דמ"מ תיקשי אטו לא אסיק רבא אדעתיה לאוקמא בכתובת קעקע לכן ניחא ליה דגם לרבא ניחא ליה לאוקמא מתני' בכתובת קעקע, והכי קשיא ליה תיפוק ליה שיכול להזדייף וע"כ תוקמא בכתובת קעקע וכיון דמוקמית בכתובת קעקע א"כ גם מתני' סתמא איירי בכתובת קעקע א"כ תיקשי מקרן פרה לרבא לשיטתיה ניחוש שמא יקצוץ כדי שישאר הקרן בידה לראיה, וע"כ לומר שלא יועיל לראיה מטעם דמנפשה עיילה א"כ נפשטה בעיא דרמב"ח לרבא לשיטתיה מהא גופא דמוקי בכתובת קעקע, והכל נכון כפתור ופרח, ודוק היטב:

ועפ"ז יש לפרש גם דברי רש"י שהוקשה לו ניחוש בחרס שמא ישבור וקשה מקרן פרה שמא יקצוץ, ולפ"ז ניחא דהכי קשיא ליה לרש"י דנהי דנימא בחרס שאין הגט צריך לו לא שייך שמא יקטום כמו בקרן פרה שכתבתי כיון שא"צ לה לא חיישינן שמא יקצוץ, ואי משום שרוצה שתוחזר לו הפרה הרי יכול ליתן כל הגט ע"מ להחזיר לו הפרה לכן לא חיישינן שמא יקצוץ, מ"מ קשיא ליה בכתובת קעקע גם בחרס אין יכול להזדייף וקשיא ליה לוקמא פלוגתייהו בחרס ובכתובת קעקע, ולזה הוכרח רש"י לסברא דלא מפסיד ליה, אבל בקרן פרה ניחא בלאו הכי דאינו מועיל לה לראיה דגודרות אין להם חזקה ואפילו בכתובת קעקע לא מהני ודו"ק:

בא"ד כדאמרינן לעיל גזייה כו'. לכאורה אין ראיה מדלעיל דלא עביד רק לחפות ומאי איכפת ליה אי יהיה כשר או פסול, ויש ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ז בד"ה משום הא דלא אוקמה בחזקת אשת איש דהרי גרושה לפנינו א"כ אם נימא גזייה פסול רק שתטעון אחר גירושין נגזז נוקמה בחזקת אשת איש, ואין לומר גרושה לפנינו דשמא אינו גט כלל ודו"ק:

בד"ה ת"ל וכתב לה כו' וא"ת ואימא וכתב כלל כו' עכ"ל. לכאורה קשה אם נימא ספר דוקא איך משכחת לה מחוסר קציצה, וי"ל דקושיית התוס' אי חתך מקלף גדול מיקרי מחוסר קציצה משכחת לה שפיר, אבל אי לא חשיב תלוש מחוסר קציצה יש לומר שפיר דמדכתיב וכתב לה אמחוסר קציצה ש"מ דספר לאו דוקא, והכי יש לפרש בלשון הש"ס ת"ל וכתב לה ודו"ק:

בד"ה ואינה כו' הך דרשא לרבא כו' למעוטי חליצה וכו'. וקשה כיון דאביי נמי ס"ל הך דרשא דוכתב דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בחליצה א"כ ל"ל סברא דאין קטיגור נעשה סניגור, ואין לומר דלא ממעטינן רק חדא או כסף או חליצה דהא לרבא ע"כ ממעטינן נמי חליצה מוכתב דדרשא דספר היינו לר' יוסי הגלילי כמ"ש התוס', וי"ל דאביי קשיא ליה דילמא דרשינן בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה לכן צריך לסברא דאין קטיגור כו' דלא ס"ל שינויא דרבא שם, וע' בס' המקנה שם דנעלמו ממנו דברי התוס' כאן ואין להאריך כאן:

בפירש"י ד"ה דשקיל ליה כו' ואין לחוש שמא ישבור החרס כו'. והקשה מהרש"א דרש"י סותר עצמו דלקמן בד"ה שמא יקטום פירש"י והוי קציצה מן המחובר עמ"ש בגמרא שם בארוכה, ונראה דס"ל לרש"י כיון דהזרעים נחשבים מחובר בעציץ א"כ הוי גם העציץ מחובר על ידי הזרעים כמו תלוש ולבסוף חיברו ע"י הזרעים המחוברים כמו בית שנקרא תלוש ולבסוף חיברו לכן גם העציץ נחשב מחובר ע"י הזרעים, ועמ"ש בספרי גט מקושר ומ"ש בסמוך:

(דף כ"ב ע"א) בגמרא שמא יקטום פירש"י העלה והויא קציצה מן המחובר, כבר מבואר בתוס' לעיל מה שהקשו לפ"ז למה אמר בכתבו על חרס דשקיל ליה ויהיב ניהלה ודייקו מכאן דאם שובר החרם הוי קציצה, והרשב"ם דייק מדלא פליגי בכתבו על עלה של עציץ שאינו נקוב משמע דמחוסר קציצה בתלוש אינו מזיק, ולולא דברי הראשונים היה נ"ל לפרש דבלא"ה קשה איך מהני דשקיל ליה ויהבי' ניהלה הא לא קנתה הזרעים במשיכה, ומ"ש התוס' דנותנת למקום שפוסקת היניקה, הקשתי בגמ' דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע, לכן איפשר לומר דעציץ נקוב כל זמן שלא נשרש דין תלוש עליו ואינו מזיק מה שמחוסר קציצה וגם נקנה במשיכה לענין קנין אע"פ שיונק מן הארץ כיון שלא נשרש, ולקמן בעציץ של א' וזרעים של א' איירי בנשרש ומכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה דע"י משיכה נפסק העציץ מן השורש ושפיר קניא ליה במשיכה דמסתמא העציץ ברשות בעל העציץ וכשמושכו לרשותו הא פסקו מן השורש, משא"כ בבעל זרעים לבעל העציץ שאינו רוצה להפסיק העציץ כיון שכבר הוא ברשותו לכן בעינן שיחזיק בזרעים, והשתא י"ל בכתבו על חרס אף שנשרשו הזרעים מ"מ בשקיל ליה ויהיב ניהלה אף דהזרעים מחוסרים קציצה לא איכפת לן בזרעים כיון שהעציץ מצד עצמו תלוש, אבל כתבו על העלה שהוא מחובר לעציץ אף שיונק מן הקרקע מ"מ כל זמן שלא נשרש יש לו דין תלוש לענין גט ואפי' קוטם העלה לא איכפת לן כשלא נשרש היניקה בארץ דמ"מ מיטלטל הוא ולא הוי מחוסר מעשה בנקוב טפי מבשאינו נקוב רק גזירה שמא יקטום והיינו שמא נתחבר כבר שורש היניקה בארץ והוא קוטמו דכיון שכבר נשרש ודאי ה"ל מחוסר קציצה, ולפ"ז העציץ כל זמן שלא נשרש לעולם לענין משיכה וגט דין מטלטלין יש לו, ובזה הכל מרווח ונכון וברור בלי שום גמגום לולא שהראשונים לא פירשו כן, ואיפשר שיש לחוש למ"ש אפי' בעציץ נקוב כל זמן שלא נשרש אפי' קטמו כיון דלמ"ש מן התורה הוי גט וצ"ע, ומיושב בזה שיטת רש"י לעיל דחרס לא צריך נקיבה דמ"מ צריך לומר כאן נקוב כדפרישית:

בתוס' ד"ה עציץ כו' ה"ה דהוה מצי לאשמועי' הכל בעציץ וזרעים של א' כו' עכ"ל. ר"ל בעציץ וזרעים של א' מכר עציץ כיון שמשך קנה מכר זרעים לא קנה עד שיחזיק מכר עציץ וזרעים כיון שהחזיק בזרעים קנה עציץ, וע"ז תירצו דקמ"ל אע"ג דבעל העציץ קנה הזרעים מ"מ לא קנאם אע"פ שהם בתוך העציץ שלו, והר"ן הקשה על זה דגם בזה מצי לאשמועינן מכר עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה וזרעים לא קנה ונשמע ג"כ אע"פ שקנה העציץ מ"מ לא קנה זרעים אף שהם בתוך עציץ שלו שהרי קנה העציץ, וע"ז תירץ הר"ן כיון שמכר שניהם גם א' לא קנה כיון שלא קנה הזרעים דדמי לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך, ע"ש ותראה כי בעל פ"י אגב חורפיה לא עיין שפיר וסבור שהר"ן חולק עם התוס' ולא דק, מיהו לענ"ד איפשר דקמ"ל בעציץ של א' אף שהזרעים הם ברשות בעל העציץ לא קנה ליה כליו כיון שהזרעים כמחוברין הם לא קנה ליה רשותו:

ובני מוה' אהרן הקשה על הר"ן א"כ איך אמר החזיק בעציץ אף זרעים לא קנה לאשמועינן אפי' משך העציץ אף זרעים לא קנה שהרי מכר לו שניהם והוקשה לו על דברי הר"ן דאכתי לא מיתרץ הדקדוק דלישמועינן בעציץ וזרעים של א' ובמתנה ובהא לא שייכא סברת הר"ן ושפיר מצי לאשמועינן נתן עציץ וזרעים ומשך העציץ עציץ קנה זרעים לא קנה, ונראה לתרץ דלהכי לא נקט הך מילתא בעציץ וזרעים משום דאיכא פלוגתא אי חליפין בכליו של מקנה א"כ כי מכר עציץ וזרעים לא' ומשך העציץ קנה מדין חליפין, לכן נקט במכר בעל עציץ הזרעים דליכא דין חליפין לכ"ע ודו"ק:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד כו' בדלעת כו' הטמא בטומאתו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דכ"ש דתיקשי להו לרבא דאפי' בנקוב אזיל בתר נופו כ"ש באינו נקוב ומהרש"א נדחק, ולענ"ד נראה כיון דהעפר תלוש מצד עצמו דהא עציץ שאינו נקוב גם בא"י פטור א"כ מצד העפר ג"כ נקרא תלוש לכן אזלינן בתר נופו כיון דגם העפר שבעציץ הוא תלוש מצד עצמו והנוף ג"כ נוטה לח"ל לא אלים הנקב לחבר העפר וגם הנוף המסייע מה שנוטה לח"ל שפטור מן המעשרות, אבל התם דמצד מה שהוא תלוש הוא טמא רק מצד שהנוף יונק מן הארץ מ"מ אין יכול לעשות עפר העציץ כמחובר לגמרי לכן הטמא בטומאתו, אבל לאביי דיניקה משוה גם העפר כמחובר קשיא להו שפיר דיניקת הנוף יעשה גם העציץ כמחובר, ולרבא לא קשיא מחכמים דס"ל דכולו טהור דהכא ס"ל כיון דאיכא יניקת מחובר אזלינן בתרה ויניקת הנוף עדיף שיונק מח"ל, אבל התם בעציץ דאין לו שום יניקת מחובר אזלינן בתר נופו וחשיב לגמרי גם מה שתוך העציץ מחובר ודו"ק' ועוד י"ל לחד פירושא בפירש"י הטמא בטומאתו היינו אם הוא טמא