גרש ירחים פא

בדעת אחרת מקנה קני ואי מיירי שמקנה בפירוש ללוה שיזכה בו הא ידע לזכות וע"כ ס"ל להרשב"א שלא הקנה כלום רק כיון שכותב השטר זכה ממילא, וא"כ קשה איך יזכה בשלו לאחרים כיון שהנייר שלו, ואיפשר לומר דדוקא בזכייה אינו זוכה בשלו לאחר, אבל אם עשה שינוי מעשה בדבר שפיר קונה בשביל אחר, וכן משמע קצת מהא דאיתא בב"ק דף ק"ב ובח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ה דאין ב"ח נוטל מבגדים שצבען לשמן משמע אפי' צבען בעצמו זוכה, ואע"ג דאמרי' בב"ק שם וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע שאחר צבען, י"ל ודאי בכל גווני משמע, אבל בצובע בעצמו נמי זוכה לאשה, וא"כ מ"ש הר"ן לעיל שהסופר אינו זוכה בשביל הבעל י"ל בכתיבה זכה וצ"ע:

(דף כ"א ע"א) בגמרא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכו' קנאתהו. ויש לעיין אם האשה נתרצית לקבל העבד ואינה רוצה בגט אם נימא דמ"מ כיון שמרוצית בעבד קנאתו לעבד וממילא מתגרשת אפילו בע"כ ואין לנו לומר שהבעל לא כתב לה שטר מתנה רק שתתרצה גם בגט דמאי איכפת לבעל בהא הרי יכול לגרשה בע"כ וכיון שקיבלה המתנה אע"פ שאינה רוצה בגט לא תליא בדעתה כלל רק שטר המתנה תליא בדעתה, וכן משמע מפירש"י לקמן ד"ה בעל כרחה דאי אמרה אי איפשי לקבל מתנה ע"ש, משמע אם רוצה במתנה הגט הוי בע"כ אם רצונה במתנה וכן מסתבר, א"כ ממילא תראה דליתא למה שביקש בפני יהושע לחלק דכאן מיירי מדעתה לכן לא בעינן ישן ולקמן מיירי בעל כרחה, ולפי זה ליתא דאינו מוכרח כלל לומר דכאן איירי מדעתה על הגט רק שמרוצה בחצר, וגם שם אינו מבואר שהוא בעל כרחה, וכ"ש דמ"ש שכן דעת הרמב"ם שתמוה דברמב"ם מבואר ביד עבדה ג"כ שכתב אם היה כפות ה"ז גט ובאינו כפות אינו גט ובישן פסול, הרי בהדיא אפילו ביד עבדה בכפות ה"ז גט רק בישן כתב פסול מדרבנן, וכן בחלוקה דנתנו ביד עבדו כתב בכפות מגורשת ואם אינו כפות וניעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה ובישן משמע נמי דפסול, ותימה איך כתב בעל פ"י מבלי עיון בדברי הרמב"ם כלל, וגם משמע אע"פ שאינה מגורשת קנתה העבד והיינו כדפרישית דלא תליא הגט בקנין העבד ומסתייע למ"ש ודו"ק היטב, ועיין בסמוך, ועמ"ש לקמן בישוב הגמרא וקושיית התוס' ד"ה אטו:

בתוס' ד"ה והילכתא בכפות כפות וישן בעינן כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז למה אמר מהלך ועומד לא קנה לישמועינן רבותא טפי אפילו כפות לא קנה, וכן ישן לחודיה נמי הוי רבותא טפי מיושב, לכן נראין דברי הרמב"ם ספ"ה מגירושין שעשה ג' חלוקות באינו ישן ואינו כפות אינו גט, ובישן ואינו כפות פסול מדרבנן, וכפות אע"פ שאינו ישן הוי גט, ולפ"ז נראה דגם בפרק הזורק דאמר רבא ישן ה"ז גט ופריך ממהלך ויושב דלא קנה, ומשמע כיון דיושב לא קנה א"כ אין לסמוך להכשיר בישן דשמא לא ישן באמת ונדמה כישן, או שיש לגזור ישן אטו ניעור שהרי ברגע אחד יכול לנעור, והשתא פריך הכי כיון דעומד ויושב לא קנה אין לסמוך על ישן, לכן להילכתא לא פסקינן רק בכפות דזה ידוע והכי דייק לישנא דש"ס והילכתא, הגם שאיפשר שרבא יכשיר בישן אפילו מדרבנן להילכתא לא סמכינן ע"ז דאיכא למיגזר ישן אטו ניעור רק להלכה אמרינן בכפות דוקא, והכי דייק לישנא דלא קאמר הכא במאי עסקינן בכפות, אלא ודאי מעיקרא דדינא דוקא עומד ויושב לא קנה אבל ישן קנה אלא להילכתא בעינן כפות והכל נכון ודו"ק, ואיפשר דהוכיח הרמב"ם דישן פסול מדרבנן דהא התוס' ד"ה אבל הקשו גם בעבד שייך גזירה דחצירה הבאה לאחר מכאן, ותירצו דכפות לא שכיח ואי סגי בישן לחוד הא הוי שכיח, אלא ודאי ישן פסול מדרבנן וכפות לא שכיח וכדברי הרמב"ם ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות כו' עכ"ל. לדעת הרמב"ם שכתבתי בסמוך נראה דכפות היינו גם כן שיהיה משתמר על ידו, וכן נראה דלדברי התוס' דבעינן תרתי חצר שאינו מהלך וגם משתמר קשה מנ"ל דחצר מהלכת לא קנה מידי חצר כתיב בתורה הא חצר מרבינן לקמן ר"פ הזורק מדכתיב ונתן מכל מקום ומהיכא תיתי שלא לרבות גם חצר מהלכת, וכ"ש לדברי התוס' שכתבו דמרבינן כעין הפרט והשתא שאשה מהלכת למה לא נרבי נמי חצר מהלכת, וע"כ טעמא דחצר מהלכת לא קנה הוא מטעם שאינו משתמר על ידה ולא דמיא לידה, אבל לומר משתמר וחצר מהלכת אף על פי שמשתמר על ידה לא קנה קשה היכא רמיזא, ומה שדייקו התוס' מחצר מהלכת דומיא דקלתה לא קנה, וזה נראה שהוא עיקר הוכחת התוס' והרא"ש פרק הזורק, לפענ"ד יש לדחות דשם לא פריך רק אכללא דנקט חצר מהלכת לא קנה הא קלתה נמי מיקרי חצר מהלכת ופשיטא לן דקנה, ובהכי ניחא תמיהת התוס' שם שתמהו מנ"ל דקנה דילמא בכפותה, ולמאי דפרישית א"ש טובא דפשיטא דליכא טעמא דחצר מהלכת לא יקנה רק מטעם שאינו משתמר על ידה, והשתא פשיטא לן בקלתה דמהני אעפ"י שהיא חצר מהלכת שהרי משתמר על ידה והיכי כיילית בכיילא רבה דחצר מהלכת לא קני, ומשני זה אינו בכלל חצר מהלכת כלל, ושפיר איתא לכללא דחצר מהלכת לא קנה, כן נלענ"ד ברור ועיקר כדעת הרמב"ם, מיהו להלכה אין דעת תלמיד מכריע, ולפמ"ש בכפות בידיו ואוחזתו י"ל דהוי שפיר בכלל כפות, ומצאתי בריטב"א הוא באסיפת זקנים בשם הריטב"א שם בסוגיא דחצר מהלכת שכתב וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה כו' הילכך לא דמיא לשליחות שהולך לדעת בעליו, וא"כ משמע בכי האי גוונא דכפותים ידיו ואוחזתו בידה שפיר מיגרשא:

בגמרא ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו כו' קנאתהו ומתגרשת בו. ויש לדקדק דניחוש שמא חייב לאחד ויגבה הב"ח, ואי למפרע גובה א"כ החצר למפרע של הב"ח ולא קנה לה חצירה כלל מאחר שאינו שלה דהב"ח גובה אותו למפרע והוי חצר של הב"ח ואינה מתגרשת, וצ"ל רבא לשיטתיה דס"ל מכאן ולהבא גובה והוי שפיר חצר דידי' אע"פ שאח"כ יגבה אותו הב"ח, אלא דקשה לפ"ז למאי דקיי"ל עבדי כמטלטלי דמי, וא"כ י"ל דלהכי קמ"ל בחצירו דמחצירו שמעינן דמכאן ולהבא גובה מדלא חיישינן לב"ח מוקדם, ובעבדי דהוי כמטלטלי י"ל דאין לחוש לשיעבוד דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח, מיהו יש לומר גם בעבד שמא עשאו אפותיקי מפורש וקיי"ל עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב"ח גובה ממנו, לכן נ"ל דרבא לשיטתיה דס"ל מכאן ולהבא גובה, מיהו קשה אכתי שמא השכינו לאחר וכתב לו אם לא אתן לך עד יום פלוני יהיה שלך מעכשיו דבכה"ג גם לרבא קנוי למפרע למלוה, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם שכתב בעבד שאינו כפות אינה מגורשת עד שיגיע לידה, וכתב המ"מ שהרשב"א מסופק אם לא צריך לחזור וליטלו ממנה, ולפ"ז י"ל דקשיא ליה שמא השכינו במעכשיו, אלא ודאי הא דלא גזרינן היינו דמסתמא כיון שנתרצית למתנה לוקחת הגט מיד וכיון שלקחה הגט מתגרשת שפיר, דאף דאיגלאי למפרע דאינו שלו מ"מ מתגרשת בלקיחת הגט, לכן לא גזרינן שמא שיעבדו לאחר, מיהו י"ל עוד דכיון דהוא דר בחצר אין לחוש שמא השכינו לאחר במעכשיו דאם כן אסור לו לאכול הפירות ולהשתמש בעבד משום רבית כדאיתא בפרק איזהו נשך דף ס"ה, לכן לא חיישינן, ויותר נראה דאף שיהיה מעכשיו של אחר מ"מ כיון דמשתמש בעבד ובחצר ונותנו לה עכ"פ הרי הוא שלה להשתמש בו עד שיבא הב"ח ולא גרע מאושיל לה מקום לקמן דף ע"ז ע"ב דמהני נמי לקניית הגט שתתגרש בו:

שם אמר אביי מכדי חצר מהיכא איתרבי מידה כו'. ויש לדקדק דמכל מקום מיד שקנתה החצר הוי חצר שלה ואם כן ממילא מתגרשת בגט דמה לי שהיה חצר שלה מקודם או שעכשיו נעשה חצר שלה דאף שיכולה לומר אי איפשי לקבל מתנה מ"מ כיון שקיבלה המתנה ברצון ממילא נעשה הגט ברשותה, וצ"ל דנתבטלה נתינה ראשונה כשנתנו בחצר דאז לא היה יכול ליתנו כי אם מדעתה וצריך נתינה חדשה, וא"כ צ"ע דהא כבר כתבתי דהרמב"ם ס"ל באינו כפות אע"ג דהוא חצר מהלכת מ"מ בבא הגט לידה מתגרשת, וצ"ע:

שם מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ כו'. ויש לדקדק לפי דברי הראב"ד שהביא הרא"ש לעיל בפירקין שכתב אם נכתב גט מאוחר מדעת האשה אז מחלה האשה פירותיה ותתגרש בו, וכן הוא בראב"ד בהדיא פ"א מגירושין שהבעל אוכל פירות עד אותו זמן דהוי כמי שהתנה עמה שיאכל הפירות, א"כ משמע דאם היא מסכמת שיאכל הפירות אוכל פירות עד זמן הכתוב בגט, וא"כ קשה מתני' דזרק לתוך חצירה מגורשת ומפרש הטעם משום גיטה וחצירה באים כאחד הא הך חצר ליתא בע"כ שאם תרצה תמחול הפירות לבעל ועדיין נקרא חצירו של בעל ולא מיתגרשא, ואיפשר דמ"מ אם רוצה להחזיר לה הפירות והיינו שיקנה בקנין שמוחל לה הפירות יכול לגרשה ע"י חצר זה, ואף דמוקמינן לקמן בכותב לה בעודה ארוסה מ"מ ה"ה בנשואה בקנו מידה יוכל להסתלק מן הפירות כמו שכתבו הפוסקים בפרק הכותב ואף שהיא לא תרצה לקנות אהני קנין למיהוי סילוק מן הפירות ויש בידו לגרשה בעל כרחה ע"י חצר זה וצ"ע:

גם קשה לדברי התו' לעיל דבמאוחר אינה מתגרשת עד זמן הכתוב בגט וא"כ לא יוכל לגרשה במאוחר ע"י חצירה דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכאן לא שייך גיטה וחצירה כו', ועמ"ש לעיל בסוגיא דנכתב ביום:

שם אף חצירה דאיתא בעל כרחה. וקשה הא חצירה ליתא בע"כ שאם תרצה להפקיר החצר הרי אינו חצירה, וי"ל דלא תוכל להפקיר כיון דהפירות הם של בעל ואין בידה להפקיר, מיהו קשה הא משמע דמרבינן חצירה מן התורה ומן התורה אין לבעל זכות בפירות וא"כ תולה ברצונה שהרי יכולה להפקיר החצר, וי"ל דס"ל לאביי דהפקר בפני שלשה מן התורה וא"כ אין יכול להפקיר בינו לבין עצמו וא"כ הוי בע"כ, אלא דקשה הא בעינן עדי מסירה אם כן בצירוף הבעל ושני עדי מסירה הוי שלשה, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם דהיכא דאיכא ע"ח לא צריך לע"מ א"כ משכחת לה שפיר חצירה מן התורה בליכא רק הבעל ואשתו דלא הוי הפקר מן התורה ודו"ק, ועמ"ש בתוס' ד"ה ואיבע"א ודו"ק: