גרש ירחים פ

נקטלינה מספיקא, א"כ משמע כדברי הר"ן דביכול להזדייף אינו גט כלל וצ"ע, ועיין מ"ש בש"ך סימן מ"ו דיש לחוש שתזייף גט עם עדים ומן התורה מהני ודייק מזה דמזוייף טענינן, מ"מ מ"ש קשה לכן צ"ע:

בגמרא בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא כו' והרי היא יוצאה מת"י פירש"י שהוא בא לגרשה, והיינו לפי גירסא שיוצאה מת"י, אבל גירסת הרא"ש והפוסקים היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה, ובאמת לכאורה היינו הך כיון דטבלא שלה היא א"כ אפי' יוצאה מתחת ידה מ"מ אי לא ידעה לאקנויי לא מהני לה מידי, ולפירש"י יש לדקדק כיון שבא לגרשה לכתחילה א"כ מאי ספיקא הא נוכל ללמדה שתקנה לו בלב שלם, ונראה דרש"י ס"ל דביוצאה מתחת ידה לא שייך למיבעי הך בעיא דאם הדין דאיתתא לא ידעה לאקנויי מסתמא מחזקינן שקנאה הבעל ממנה בקנין גמור אף אם לא יגרשנה דבכה"ג ודאי מהני דספרי דדייני מיגמר גמירי ועבדי כדינא לכן לא מיבעי' לן אלא לכתחילה כשנותנת לו הטבלא לגרש בו אי ידעה לאקנויי כיון שנותנת לו רק שיגרשנה בו לא גמרה ומקניא:

ועפ"ז נראה ליישב קושיית התוס' אטו רמב"ח לא ידע מתני' דאשה כותבת גיטה, ולפ"ז ניחא דודאי איכא למידחי דאשה כותבת גיטה ומקנית לבעל בפירוש אף אם לא יגרשנה דכיון דלא ידעה לאקנויי לא סגי בלא"ה, אבל לבתר דמייתי ראיה מערב ודחי גברא שאני דידע לאקנויי משמע ליה שפיר לרב אשי דאשה כותבת גיטה דומיא דאיש כותב שוברו וגברא ידע לאקנויי א"כ משמע דלא צריך הקנאה בפירוש א"כ גם אשה כותבת גיטה אע"ג דלא הקנתה בפירוש, ולק"מ קושיית התוס' ודוק היטב:

ועוד נ"ל דבלא"ה קשה קושיית התוס' דאטו לא ידע מתני' דאשה כותבת גיטה, לכן נראה דרמב"ח פשיטא ליה בנותנת הגט לבעל שיגרשנה ברצונה שפיר קני ליה הבעל אף דלא ידעה לאקנויי כיון דניחא לה להתגרש ואילו ידעה לאקנויי היתה מקנית לו מהני שפיר בסתם אע"ג דלא ידעה, אלא דתליא ביאוש שלא מדעת כמבואר, דלרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש דאמרינן אילו ידע מייאש מהני נמי בלא ידעה, ע"ש ב"מ דף כ"א דמדמה הש"ס כמה דמיונות בזה, א"כ י"ל כשהיא נתנה לו הגט וקיבלתו ברצון שפיר מהני דדעתה שיהיה הגט כשר ואילו ידעה הויא מקנית בלב שלם, מיהו אם נתחרטה אח"כ על הגט וכבר הקנתה הקלף לבעל ע"מ שיגרשנה בזו י"ל כיון דלא ידעה לאקנויי ולא ניחא לה דתתגרש אינו יכול לגרשה בע"כ כיון דלא גמרה ומקניא רק כשקיבלה הגט מרצונה דעתה שיהיה קנין המועיל וכשלא קיבלתו מרצונה לא מהני מה שרוצה לגרשה בעל כרחה אח"כ ע"י שכבר הקנית לו הקלף שיגרשנה בה, והשתא שפיר גירסת רש"י דמיבעיא ביוצא מת"י הבעל וטוען שאשתו נתנה לו לגרשה בו וכבר קנאו אע"פ שעכשיו אינה מרוצה להתגרש, ולהכי לא פשיט לנפשיה ממתני' די"ל כשמרוצה הוי יאוש שלא מדעת וס"ל דהוי יאוש, ורב אשי פשיט לפי המסקנא דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ לא הוה מהני אי לא ידעה לאקנויי והכל ניחא, ולפי האמת אין חילוק בין יוצא מתחת ידו או מתחת ידה ודוק היטב, ועיין בסמוך, ואביי גופיה אף דס"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש לא ניחא ליה לפשוט ע"פ סברא דנפשיה:

בתוס' ד"ה אשה כו' פירוש בדבר שהוא מחזיר לה. לכאורה קשה הא איתא בקידושין דף נ"ב דמקודשת בגזל דידה בשדיך, וא"כ צ"ל דמקניא הגזל למקדש כדי שיקדשנה בה א"כ מוכח דידעה לאקנויי, ורבא גופיה דאיירי בשמעתין נמי ס"ל דמיקדשא בגזל דידה א"כ מוכח דידעה לאקנויי דאל"כ במאי מיקדשא, ולתירוץ השני שכתבתי לפירש"י ניחא, מיהו למאי דכתב רמ"א בסימן כ"ח דצריך לשלם לה גזילותיה א"ש די"ל דמקני' ליה בדמים, וא"כ לפי מה שנראה מפירש"י דף נ"ב דא"צ לשלם הגזילה א"כ קשיא ליה דתפשוט משם דידעה לאקנויי, לכן נ"ל כמ"ש לעיל דיש חילוק בין שקיבלה ברצון או שעדיין ביד הבעל ואינה רוצה לקבל הגט ברצון ודו"ק, עמ"ש בטיב קידושין סימן כ"ח סעיף קטן י"ב:

בא"ד וא"ת וכי לא ידע כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב, וי"ל עוד דלקמן איכא למימר דה"ק האשה כותבת גיטה והבעל כותב השובר והיינו כיון שהשובר מוטל עליה כיון שאינה מחזרת הכתובה מוטל השובר עלי' א"כ איידי דבעי' למיקני השובר מקנית הגט ולא קאמר לא ידעה לאקנויי רק בחנם, אלא דהך מילתא תליא אי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ אפי' מחזרת לו הכתובה צריך לשובר שאפי' בלא כתובה אין יכול לטעון פרעתי א"כ כתיבת השובר מוטל עליו ג"כ א"כ היא שכותבת גיטה מוכח דידעה לאקנויי בחנם ג"כ, והשתא י"ל רמב"ח לא פסיקא ליה לפשוט משם דשמא יכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד, ורב אשי פשיט לפי האמת דקיי"ל כר' שפיר מוכח דידעה לאקנויי דהשובר מוטל על הבעל לפרוע שאפי' תחזיר לו הכתובה צריך לשובר, ולק"מ ודו"ק:

עוד איפשר לומר דרעב"ח נקט טבלא שהוא דבר חשוב, אבל אם הנייר פחות מש"פ ודאי גמרה ומקניא לגמרי דניתן למחול לגמרי, והשתא לכאורה איכא למימר דכותב גיטה היינו על נייר שהוא פחות מש"פ, אלא די"ל ע"פ מה שמבואר לעיל ע"א דבעי רב אשי למיפשט מעלה של זית דכתבו על איסורי הנאה כשר ודחי שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי, אם כן י"ל דבפחות מש"פ אינו כשר רק משום חזי לאיצטרופי והשתא אי איתתא לא ידעה לאקנויי לא שייך להכשיר בפחות מש"פ כיון דלא שייך חזי לאיצטרופי שאם יהיה ש"פ לא יוכשר בשביל דלא ידעה לאקנויי, מיהו אי אתיא כרבי י"ל דגם איסורי הנאה כשר ולא צריך צירוף שפיר י"ל דאיירי בפחות מש"פ וכשר אפי' חזי לאיצטרופי, א"כ י"ל דרמב"ח מצי למידחי דאתיא כרבי דכשר על איסורי הנאה ושפיר איירי בפחות מש"פ וכשר אפי' בלא צירוף, ורב אשי י"ל דמשמע ליה דמתני' דעלה של זית דוקא משום צירוף הוא כדדחי לעיל ומשמע דאתיא אפילו כרבנן דרבי ופשיט שפיר דליכא לאוקמא בפחות מש"פ כרבי דוקא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמצי לדחויי כו' בקלף שלה עכ"ל. וקשה מאי מייתי מן הזקן נימא דאיירי נמי בקלף שלו, ואיפשר דאפי' בקלף שלו אי אומן קונה בשבח כלי הרי יש לו חלק בשטר, משא"כ לקמן באשה כותבת גיטה מה שקנתה בשבח כלי הרי הוא בכלל שכר סופר דאקנו ליה רבנן, מיהו זה דחוק דלא קיי"ל לרוב הפוסקים אומן קונה בשבח כלי ועיין בספרי ג"מ, וי"ל בפשיטות דלא לחנם נקט והיה מלוה לכל בני הכפר אלא לפי שהיה צריך להרבה שטרות הכין לו טופסי שטרות וא"כ מסתמא נייר שלו היה:

בד"ה וכותב וא"ת מה ענין שטרי הלואה כו' עכ"ל. איפשר ליישב לדעת הרמב"ן הובא בש"ך ס"ס ל"ט בלוה שכתב בשטר שצריך המלוה להלוות לו אם נכתב מדעת המלוה כו' וא"כ נראה אע"ג דקיי"ל דאין כותבין שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו משום שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, מ"מ לדעת הרמב"ן אם נכתב השטר מדעת המלוה ע"כ כבר נשתעבד לו הלוה בשיעבוד נכסיו לכן מחוייב המלוה להלוות לו, וא"כ י"ל דהזקן שהיה כותב בכתב ידו לא למגן טרח רק כדי שיוכלו העדים לחתום אפי' לא יראו ההלואה דהא מיד שציוה הלוה לחתום הרי נגמר השיעבוד שהרי מחוייב להלוות לו, וא"כ לא שייך שיעבודא דאורייתא שהרי עדיין לא הלוה לו כלום וע"כ בכח השטר קונה המלוה השיעבוד וא"כ פריך שפיר הא בעינן ספר מקנה וא"ש, ואפי' להפוסקים החולקין על הרמב"ן י"ל שהכין לו השטרות כדי שיוכל הלוה לצוות לחתום השטר אף שלא יראו העדים ההלואה והיינו שיודו לו הלוין שחייבין לו ומשתעבדי מדין אודיתא שהם היו בטוחים שילוה להם וכיון דמטעם קנין אודיתא לא שייך דמשעת הלואה נשתעבדו רק בכח השטר שציוה לכתוב ולא קשה מידי, ודוק היטב:

ובני הרבני החריף מוה' אהרן אמר דאי מטעם מלוה ע"פ א"כ איך רשאין לחתום הא יש לחוש שימכור השט"ח לאחר ומלוה ע"פ אינו נמכר וא"כ השני טריף שלא כדין, משא"כ אי הוי שטר שפיר יכול למכור, ומיושב נמי מה שהקשו התוס' בדף הסמוך לפירש"י בערב נימא דמועיל מטעם הודאה דמשמע ליה דהוי כשטר ואף שאינו גובה רק מבני חורין מ"מ הא קיי"ל בסימן ס"ו דגם כתב יד נמכר וע"כ מדין שטר הוא דמדין הודאה מלוה ע"פ אין יכולין למכור ולק"מ, ונכון:

ואני השבתי לו דאיפשר קושיית התוס' לאביי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא לפמ"ש התוס' לקמן דף נ' וא"כ אי איפשר לומר מכירת שטרות דאורייתא וע"כ מדרבנן בעלמא א"כ אין לדקדק אם נמכר, אמנם לענ"ד בלא"ה לא ידעתי מקום לקושיית התוס' דהא באמת שטר הוי מפי הכתב וכשלא נכתב כתיקון חכמים אינו מועיל כלל, כמ"ש הש"ך בסימן ל"ט סק"ט, וא"כ פריך שפיר דאי בעינן ספר מקנה לאו עדות הוא כלל מאחר שאינו כתיקון חכמים ושטר גזירת הכתוב הוא שיועיל כמ"ש הש"ך בסימן כ"ח וכשאינו כתוב כדין לא הוי עדות כלל, ומיושב ג"כ הקושיא מערב ע"ד הש"ך, וא"כ פריך שפיר דאם אין לו דין שטר אפי' העדאת עדים לא הוי דהוי מפי כתב, ובהכי ניחא פירש"י לקמן גם בשובר, והרשב"א השיג עליו דבשובר לא בעינן ספר מקנה דהודאה בעלמא הוא, ולפמ"ש לק"מ שאם אינו כתיקון חכמים ה"ל מפי כתב ואפי' עדות לא הוי, ולק"מ וברור ודו"ק:

בגמרא אמר רבה כו' דילמא זקן שאני דידע לאקנויי ויש לדקדק כיון דהזקן עצמו כתב הא כתב הר"ן לעיל דאם הקלף של הסופר צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאינו זוכה בשלו לאחרים א"כ הזקן עצמו שכתב והשטר נשאר אצלו במה זכה בו הלוה כיון שלא בא לידו ואיך הוי ספר מקנה, ודוחק לומר שהזקן הקנה לעדים שיזכו בשביל הלוה, ועוד דהעדים לא הוו בכלל זקנים ונימא דגם הם לא ידעו לאקנויי למאי דבעית למימר זקן דוקא דידע לאקנויי א"כ אחר לא ידע לאקנויי, וצ"ל דאקני בפירוש ללוה ונתן השטר ללוה שיזכה בו, וא"כ קשה דילמא אקנייה לגמרי ללוה כמו כל שטר שהוא של לוה כשפורע הלוה פשיטי דספרי כדאיתא בסימן ס"ו שאם מחל השטר צריך להחזיר השטר ללוה ובקנין מוחלט ודאי כ"ע ידעי לאקנויי, גם קשה מעשים בכל יום שאין מקפידין אם הנייר של מלוה:

גם בחידושי הרשב"א הקשה הא הלוה לא נתכוין לקנות כדאיתא ביבמות פ' ר"ג העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם לא קני, ותירץ