גרש ירחים עט

מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ י"ל דהגט פסול כיון שנכתב באיסור להכי קשיא ליה שפיר ארמב"ח ורמב"ח ס"ל אי עביד מהני, מיהו בספרי גט מקושר העליתי דבכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני, מיהו קשה הא העדים פסולים וכן הקשה הב"ש, ואיפשר מכאן סמך לפירש"י והרמב"ם בעדים שאין יודעין לחתום מקרעין בקלף והתוס' הקשו הא הוי כתב ע"ג כתב, ולפ"ז י"ל דקשיא הא העדים פסולים, לכן י"ל שאחר קעקע ושרט בבשר ועדים חתמו עליו וא"כ מוכח דבכה"ג לא הוי כתב ע"ג כתב, מיהו אכתי מדרבנן איכא איסורא כמ"ש התוס' והוו פסולין דרבנן, מיהו י"ל דלא הכריזו עליהם, אלא למ"ש בנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה קשה הא אכתי לאותו עדות פסולים, ובזה מיושב קושיית הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ג דהנ"י לא כ"כ רק לס"ד באמר לדידי אוזיף ברביתא ולמסקנא דפלגינן דיבורא לא משכחת לה דאין אדם משים עצמו רשע, ולפ"ז י"ל נ"מ בחתמו כתובת קעקע על הגט או שטר שכתוב על יד העבד ואחר חקק והעדים רשמו בדיו דהוו פסולין דרבנן וא"כ אי בעו הכרזה הגט כשר ואי לאותו עדות שנפסל בשבילו א"צ הכרזה הרי הגט פסול, וצ"ל דאיירי שהם שוגגין כמ"ש הב"ש:

אלא דקשיא לי כיון דלעיל מסיק דחקיקה נמי מיקרי כתיבה א"כ אמאי תנן במס' מכות דף כ"א בקעקע ולא כתב אינו חייב הא קעקע לחוד נמי כתיבה מיקרי, וצ"ל מדכתיב וכתובת קעקע ולא כתיב וקעקע לא תתנו דהוי נמי כתב משמע דבעינן כתיבה חוץ מן הקעקוע אבל הקעקוע לחוד נמי מיקרי כתיבה, ואיפשר לומר עוד דבבשר לא מיקרי הקעקוע כתב דכשיתרפא יעבור הרושם ויתדבק כמקדם, אבל בכתיבה נשאר הרושם לעולם וכמו שפירש"י שם במכות, ולפ"ז לענין גט איפשר בסרט על יד עבד ולא כתב עליו איפשר דמיקרי דבר שאינו מתקיים בד"ה ת"ש הגודרות פי' לאלתר כו' עכ"ל. הקדימו התוס' לקושייתם דלא תימא דבעי למיפשט טפי מגודרות דאפי' עמד העבד בידה ג' שנים לא מהני ומדמי לה לגודרות אף דעבדים יש להם חזקה לענין העבד עצמו לענין גט מדמינן לשאר ב"ח, ולזה הקדימו דודאי בג' שנים יש לגודרות חזקה וא"כ קשיא להו דנפשוט ממתני', וכן כתב ב"י דאם העבד היה בידה ג' שנים מגורשת, והב"י הקשה שמא כתב ליתן ולא נתן ולא מיחה בה בשביל שהיא אשתו, ותירץ דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ומסתמא נתנו מיד, וקשה לי לפ"ז אפי' לא היה ג' שנים בידה מ"מ כיון שדעתו היה ליתנו מסתמא נתנו מיד וע"כ לומר דמ"מ חיישינן דמנפשיה עייל וא"כ מאי מהני ג' שנים דילמא לכך לא מיחה משום שמכר לה או נתן לה העבד אבל לא נתנו לה בתורת גט כלל ואיך תתגרש בעבד, וצ"ל שאילו לא גירשה לא היה מוכר לה העבד שהגט כתוב עליו שלא תטעון שגירשה, מיהו בלא שהה ג' שנים י"ל מנפשיה עייל אבל כששתק ג' שנים דהוי חזקה בעלמא שמכרו אמרינן מסתמא בתורת גירושין בא לידה שאילו לא גירשה לא היה מוכר לה עבד זה שגט חרות עליו, א"כ ממילא לא קשיא קושיית הב"י שמא לא מיחה בה בשביל שהיא אשתו, ולפ"ז ניחא דבכה"ג ודאי קפיד ומוחה שלא תטעון נגדו שהיא מגורשת כיון דבעלמא בכה"ג מוחה א"כ בגט כתוב עליו לא שתיק אפי' שהיתה אשתו ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת מתני' ה"ל לאתויי כו'. התוס' נדחקו, ונראה ליישב דודאי י"ל דהכא לא דמי לעלמא דבעלמא י"ל שפיר דלא הוי חזקה משום דלא מזדהר ביה ואינו חושש מה שהוא ברשות אחר דיכול לומר דמנפשיה עייל, מיהו איתא התם בעיזי דמסירי לרועה הוי חזקה, אלמא דכשהרועה נותן עין עליהם הוי חזקה וא"כ י"ל גם כאן כיון שגט כתוב עליו ע"כ הבעל נזהר שלא יבא לידה שלא תטעון שגירשה וא"כ י"ל שפיר דהוי בחזקתה, וא"כ י"ל מעבדים דמתני' לא מצי למיפשט די"ל בעבד אין צריך ליזהר כיון דהעבד בר דעת אינו חושש שיתפסנו אחר ויתקוף בו לכן אינו חושש בו דמיגלי מילתא ע"י העבד עצמו ואין לו לחוש שיתקוף אחר בעבדו וא"כ איכא למימר דלכך אין לעבדים חזקה אבל כאן שגט כתוב עליו י"ל דנזהר ביה טפי שלא תשחק בו ותאמר שגירשה, ולהכי מייתי דגודרות ובגודרות אין הטעם שאינו חושש ליזהר בהם שסמיך שיטעון דמנפשייהו עיילו דמ"מ יש לחוש שמא לא יהיו עדי ראיה ויהיה נאמן לקוח במיגו דלהד"ם או החזרתי דבהמות איפשר לשוחטן ולמוכרן חיים במקומות אחרים, משא"כ בעבד י"ל דמיגלי מילתא, ואף דבב"ב דף מ"ה נקט ראה גם בעבד מ"מ אי איפשר לגנוב העבדים כמו בעלי חיים שאינן בני דעה וא"כ שפיר מייתי מגודרות אף שצריך הוא ליזהר בהם שמא יטעון אחר להד"מ ואפ"ה אמרינן דאי איכא עדי ראיה לית להו חזקה וע"כ דבבעל חי אי איפשר ליזהר וא"כ כ"ש כאן בעבד די"ל מנפשיה עייל אף שרצונו ליזהר אחר שכבר כתוב הגט עליו מ"מ אי איפשר ליזהר שלא יבא פעם א' אל ידה כיון דמנפשיה עייל:

ועפ"ז נרא' טעמו של הרמב"ם שפסק דספיק' הוי אף דבגמ' פשיט מגודרות שאין להם חזקה כמו שתמה בהג"א, ולפי זה ניחא דודאי לא דמי לגודרות לגמרי דבגודרות מוקמינן להו בחזקת מרא ואמרי' שלא מכרן כלל, אבל כאן כיון שכבר כתב עליו גט ודאי דעתו היה לגרש וא"כ ממילא איכא ספיקא שמא כבר גירש, אלא דבעלמא לא צריכה לעדי מסירה דאמרינן דתפיסה שבידה מוכחת שניתן לה מן הבעל וכאן אין הכרח שאיפשר דמנפשיה עייל ולא מדמינן ליה לגודרות רק כיון די"ל מנפשיה עייל, אבל ודאי לא נפיק מידי ספיקא שכיון דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ודעתו היה לגרש אלא שאין תפיסתה ראיה כיון דאי איפשר שיזהר בו אם כן אי איפשר שיתבטל הגט לגמרי מאחר שכבר עמד לגרש בו אלא שיוכל לומר שנמלך מלגרש וא"כ מידי ספיקא לא נפיק:

ולפ"ז איפשר דאפילו העבד יוצא מת"י הבעל והיא טוענת גרשתני ומנפשיה עייל ממני לבעלי נמי ספיקא הוא כיון דכתוב גט עליו והיה דעתו לגרשה מידי ספיקא לא נפיק שמא כבר נתנו ושוב הלך העבד לבעל, ועפ"ז יש לפרש בעי' דרמב"ח אי אמרינן אקנויי אקניתא ניהליה והיינו שהעבד בחזקתה ואין לחוש שהלך מנפשיה א"כ ודאי מגורשת או דמנפשיה עייל והשתא מידי ספיקא לא נפיק כיון דעכ"פ כבר כתוב גט עליו שיש לחוש שנתנו כבר והה"ד אם הוא ביד הבעל י"ל שחזר ובא אצל הבעל, ופשיט דאין להם חזקה א"כ נשאר הספק מחמת שכבר כתוב הגט עליו והוחלט בדעתו לגרשה ובהא לא דמי לגודרות, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב דמשמע הפשיטות שאינה מגורשת כלל, וכמו שתמה בהגה"א על זה, ונראה דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם שכתב ואם היו מוחזקין בעבד שהוא שלו והוא יוצא מת"י והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת, ולכאורה תמוה הא הרמב"ם ס"ל דע"ק נמי כרתי כמ"ש בפ"א מגירושין א"כ אפי' מסרו בינו לבין עצמו נמי היא מגורשת אם האמת כדבריו ול"ל לטעון שנמסר לה בעדים, לכן נראה דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן בפ' המגרש בטעמן של הגאונים דס"ל ע"ח נמי כרתי ליישב הסוגיות כתב הר"ן דס"ל להגאונים דע"ח כרתי היינו נמי מטעם עדי מסירה דכיון שיוצא מת"י אנן סהדי שנמסר לה, ע"ש בארוכה והבאתיו כמה פעמים, והשתא נראה דדוקא בסתמא אמרינן מסתמא בא לידה מן הבעל והיינו בגט דעלמא, אבל בהך עבד די"ל מנפשיה עייל א"כ אין תפיסתה מוכחת על שנמסר לה מיד הבעל דשמא מנפשיה עייל א"כ בגט כזה לא סגי בלא עדי מסירה דאין בע"ח הללו לומר אנן סהדי שנמסר לה כיון דאיכא למימר מנפשיה עייל, והשתא איכא לפרושי בעיא דרמב"ח אי אמרינן אקני ניהלה הוי כגט דעלמא וסגי בע"ח בלא עדי מסירה שתפיסתה מוכחת שנמסר לה מן הבעל או דילמא מנפשיה עייל וא"כ אפי' הבעל והאשה מודים שנמסר לה להתגרש לא מהני בלא עדי מסירה דע"ח אלו אין מועילין מדין עדי מסירה, והשתא פשיט שפיר מגודרות אין להם חזקה דאיכא למימר מנפשיה עייל וא"כ אם מודים שבא לידה בלא עדי מסירה אינה מגורשת כלל דבגט כזה לא סגי בלא ע"מ והפשיטות שפיר כמו שאין חזקה לגודרות אלמא אין התפיסה מוכיח וא"כ אינה מתגרשת בלא עדי מסירה, מיהו אם אמרה שניתן לה בעדי מסירה שפיר מידי ספיקא לא נפיק ודברי הרמב"ם נכונים וברורים:

ובני הרבני החריף מוה' אהרן אמר דלא דמי לגודרות דחשיב נפילה דרבים אבל ליחוש דמנפשיה עייל לאשה הוי כמו נפילה דיחיד, ופשיט דעכ"פ בנפילה דיחיד ספיקא הוא לומר דמנפשיה עייל לאשה דוקא כיון דברבים ודאי אין לו חזקה ודו"ק:

עוד אמרנו ליישב דברי הרמב"ם דודאי אי איכא למימר מנפשיה עייל א"כ יש להאמינה מטעם דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וליכא סיוע מן הגט כיון די"ל מנפשיה עייל, אלא דמ"מ לא פסיקא להאמינה כיון דאנן נמי מספקא לן אי אמרינן אקנויי אקני ניהלה א"כ י"ל דהגט מסייע לה וחושבת שיאמרו מסתמא אקני לה והשתא כי פשיט גודרות אין להם חזקה דאמרינן מנפשיה עייל א"כ יש להאמינה מטעם אינה מעיזה, אלא דמ"מ כיון דלאשה איפשר לא פסיקא דמנפשיה עייל וחושבת לסיוע שיאמרו אקני ניהלה, אבל אילו ידעינן דלאשה ברור לומר דמנפשיה עייל הויא מהימנא מטעם אינה מעיזה וא"כ לעולם מידי ספיקא לא נפקא, ודוק היטב:

ונראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם דספיקא דרמב"ח או דילמא מנפשיה עייל לא הוי פסיקא לומר שבודאי אינה מגורשת ודלא כהג"א דאם נימא דאי אמרינן מנפשיה עייל לא הויא מגורשת כלל מאי פריך ותיפוק ליה שיכול להזדייף הא ודאי ביכול להזדייף אין לומר שלא תהא מגורשת כלל דכיון דלא הוי אלא משום חשש זיוף מידי ספיקא לא נפקא וכ"כ בס' פר"ח ותמה על לשון הר"ן וב"י דמשמע שאינה מגורשת כלל וא"כ מחשש דיכול להזדייף הויא ספק מגורשת וא"כ מאי קשיא ליה ותיפוק ליה שיכול להזדייף נימא דהא קמיבעיא ליה אי אמרינן אקני לה וליכא רק חשש שיכול להזדייף הויא ספק מגורשת או דאמרינן מנפשיה עייל ואפי' ספק גירושין ליכא, אלא ודאי כדברי הרמב"ם דמנפשיה עייל נמי ספיקא הוא והשתא פריך שפיר אפי' לא אמרינן מנפשיה עייל הוי ספיקא ודו"ק:

אלא דלא ברירא לי מ"ש הפר"ח דביכול להזדייף ספיקא הוא וקשה דא"כ מה יש לחוש לחפות על בת אחותו הא תוכל לכתוב גט על איזה שטר שחתומים עליו עדים ותמחוק ותכתוב גט עליו, ונהי דהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול משום שאיפשר להזדייף מ"מ לא