גרש ירחים עח

דרבנן, וא"כ י"ל דרבא ס"ד בליכא שאר עכ"פ ספק גירושין הוי ורב נחמן דפשיט ליה דהוי גט גמור פריך שפיר משאר ודו"ק:

ואיפשר דהרמב"ם דייק מכאן דהלכה דנתינה בע"כ הוי נתינה לכן פסק לענין קידושין דמקודשת כמ"ש הר"ן לקמן פרק מי שאחזו ובגיטין רק פסול, והוא דס"ל דבעיא דרבא היינו ע"כ אם גירשה בעל כרחה דאינו מדעתה פשיטא דמהני די"ל דהכתובה מחלה והגט שלה, וכמו שתירץ הרשב"א באמת, אלא ודאי עיקר הבעיא בעל כרחה, והשתא תיקשי איך השיב רב נחמן נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה הא פרעון בע"כ לא שמיה פרעון א"ו ס"ל לרב נחמן נתינה בע"כ שמה נתינה וא"כ לענין הכתובה אפילו ע"כ הוי פרעון ואי לא הוי פרעון לענין כתובה ממילא גם הגט אינו שהרי לא נתן לה הטס בחנם, אע"כ ס"ל לרב נחמן פרעון בע"כ הוי פרעון, וצדקו דברי הרמב"ם דמסקנא דסתמא דגמרא כרב נחמן ודוק היטב:

שם בעי ר"פ בין שיטה לשיטה כו'. הרמב"ם השמיט בעיא זו ועיין מ"ש בספרי גט מקושר בק"א, וכעת ראיתי בתשובת שער אפרים סימן ק"ט שנתעורר ליישב דברי הרמב"ם, ומ"ש ליישב דברי הרמב"ם דר"פ ס"ל דטעמא בע"מ שתחזירי לי הנייר משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד לכן מיבעיא ליה אי אמר ע"מ שתחזירי לי בין שיטה לשיטה אי מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד כיון דהגט בפני עצמו קאי, אבל באמר הנייר שלי לא הוי כריתות אפילו אמר בין שיטה לשיטה שלי, וא"כ הרמב"ם שפסק דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא שייכא הבעיא כלל, כן הוא תורף דבריו אף שהאריך ואני קצרתי ומבואר יותר, ואין דבריו מספיקים דודאי כל הטעם בע"מ היינו מעכשיו ונקרא תנאי וא"צ כל פרטי תנאים לשיטת הרמב"ם ובתנאי אם בעינן כל פרטי תנאים א"כ אכתי משכחת לה הבעיא בהתנה אם תחזירי לי הנייר תתגרש דבהא שייכא ג"כ הבעיא כמו למ"ד דע"מ לאו כמעכשיו אם התנה על הנייר שבין שיטה לשיטה אי מיקרי תנאי ומעשה בדבר אחד הרי היא מגורשת אפי' לא החזירה, ואף דהרמב"ם לא הזכיר פרט דתנאי ומעשה במשפטי התנאים עיין מ"ש בספרי טיב קידושין סימן ל"ח בארוכה בעניני תנאים מ"מ לא ימנע אם יהיה תנאי עכ"פ אם החזירה הנייר שבין שיטה לשיטה מגורשת ואם נימא דבכה"ג לא הוי כריתות אינה מגורשת כלל כמו שנקרא תנאי ומעשה בדבר אחד, ועוד לפמ"ש שם להרמב"ם תנאי ומעשה הוי מעשה קודם לתנאי והויא מגורשת כיון דהתנאי אינו כלום א"כ יש מציאות להבעיא בכה"ג אי מגורשת או שיכולה לקיים התנאי, ולכן איפשר לומר להליץ בעד הרמב"ם והטור, דבלא"ה יש להבין איך משכחת לה ספק גירושין כיון דבעינן כריתות ואם שייר לו הנייר אינה מגורשת א"כ בכל ספק גירושין איך תתגרש הא מספיקא לא תזכה בגוף הגט דמסתמא לא נתן לה הגט שיצטרך לכתוב עוד גט אחר, א"כ בשלמא בספק קידושין שפיר י"ל דתוכל להחזיק הקידושין מספק ואין למקדש טענה שלא נתן לה ע"ד הספק שיצטרך שוב שנית לקדשה דיכולה לומר קדשני באותן קידושין עצמן שקדשתני והי' בהם ספק אבל בגט לא תוכל לומר שיגרשנה בגט זה שנולד בו ספק דא"כ תצטרך להחזיר לו הגט וכשהגט בידו הוא מוחזק בגט וא"כ לא זכתה בגט כלל שעכ"פ צריכה להחזיר לו הגט וכשמחזרת לו הוא מוחזק בגט ואם לא ירצה ליתנו לה אינה יכולה להוציאו ממנו וא"כ לא זכתה בגט כלום כיון שצריכה להחזיר לו הגט א"כ מטעם זה לא תהא מגורשת אפי' בספק שאין זה כריתות שהרי הגט עדיין לא זכתה בו בספק ולא משכחת לה ספק גירושין וצ"ל דבעלמא אמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על גוף הגט אם ישאר לה לכן חשיב ספק א"כ י"ל הכא דחזינן דקפיד אבין שיטה לשיטה א"כ אינו רוצה ליתן לה רק מה שהוא מן ההכרח א"כ כשהוא ספק לא תזכה בגט והוי כאילו אמר הנייר שלי ואינה מגורשת כלל דמספיקא נשאר הנייר שלו שלא נתן לה רק מה שהוא הכרח לגרש וכשיש בו ספק אינה רוצה שתחזיר לו מה שבין תיבה לתיבה ושתתגרש במותר מספק והוי כל הגט שלו ודו"ק, וצ"ע:

שם בעי רמב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו. לכאורה נראה דהוא הדין בעבד שלה שייכא הך בעיא כיון דע"כ אקניתא ניהליה א"כ יש לחוש דמנפשיה עייל, והא דנקיט רמב"ח הבעיא במוחזקין בעבד שלו י"ל משום דרמב"ח מספקא לו בסמוך אי ידעה לאקנויי א"כ במוחזק בשלה אפילו לא אמרינן מנפשיה עייל אי לא ידעה לאקנויי לא הוי גט. לכן נקט במוחזקין שהוא שלו, ולפי האמת דקיימא לן דידעה לאקנויי א"כ ע"כ הקנתה לו העבד, וא"כ יש לחוש שמא מנפשיה עייל ולא מסרה לו כלל, אלא דהב"י בסימן קכ"ד כתב במוחזק שהוא שלה הויא מגורשת ודאי, והב"ש הקשה עליו ג"כ כיון דמוחזקת שהוא שלה למה תתגרש כיון למ"ש, ואיפשר דהב"י ס"ל דכיון דאיכא למימר מנפשיה עייל א"כ אין הגט מסייע לה וי"ל דמהימנא מטעם דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מטעם דאין אשה מעיזה בפני בעלה אלא דהתוס' ס"פ הכותב כתבו במקום חימוד ממון מעיזה וא"כ י"ל בעבד שלו י"ל משום שחפיצה בעבד שיהיה שלה מעיזה בשביל ממון משא"כ בעבד שלה אפי' אקניתיה ניהלי' מ"מ לא הקנתה לו רק לענין שיגרשנה בו א"כ ליכא חימוד ממון ונאמנת משום דאינה מעיזה כיון דליכא חימוד ממון, כן י"ל לכאורה, אבל לדינא ודאי צ"ע כיון דאין הכרח מלשון הש"ס כדפרישית:

גם מ"ש הב"י דה"ה דהך בעיא שייכא בפרה, גם זה צ"ע דנהי דפרה הויא בכלל גודרות מ"מ נראה דהך דעבד שכתוב עליו גט י"ל דלענין זה גרע מגודרות דהיכא דלא ראה בידו של מחזיק נאמן אף על גודרות במיגו דלהד"מ או החזרתי, וא"כ אף דנאמן במיגו לענין כשבא לטעון על הבהמה, אבל הכא דהיא חפיצה להתגרש בגט שעל יד העבד אפילו לא ראוהו בידה אין לה מיגו דלהד"מ שהרי צריכה להראות הגט כדי שתוחזק מגורשת א"כ אפי' בלא ראה לא הויא מגורשת, וא"כ י"ל זהו דוקא בעבד אבל בפרה שחקק גט על קרן הפרה א"כ בלא ראוהו בידה מהימנא במיגו דאי בעי הוה קייצא לקרן הפרה ואמרה שגירשה בקרן לחוד דהוי מיטלטל והוה מתגרשה שפיר, א"כ י"ל דמהימנא נמי במיגו אי טענה שנתן לה הפרה בשלימות, להכי מיבעיא ליה טפי בעבד אף דפרה קדים במתני', ולדברי הב"י קשה אמאי לא מיבעיא ליה אפרה דנשנית תחילה, לכן צ"ע ודו"ק:

בפירש"י בד"ה לזייף הוא דילמא תנאה הוה בגיטא כו' עכ"ל. צ"ע אמאי לא פירש"י שלא היה גט כלל רק שטר אחר ומחקתו וכתבה עליו גט, ואיפשר דס"ל לרש"י דשייך לומר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואי משום דהגט מסייעה י"ל כיון דיכול להזדייף לאו סיוע הוא, או די"ל מנפשיה עייל לכך אין לחוש רק על תנאי לחוד:

ועוד נראה דבלא"ה קשה למסקנת הש"ס דמוקי בכתובת קעקע, וקשה דילמא מעיקרא היה שטר אחר ומחקתו ועשאתו לכתובת קעקע גט כתוב עליו, וצ"ל דאיירי שראו תחילה כשכתב הבעל הגט היה כתוב כתובת קעקע, וזהו שנאמר בלשון הבעיא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה, ולכאורה איפכא ה"ל למימר היה מוחזקין בעבד ויוצא מתחת ידה וגט כתוב על ידו, אלא נראה דלהורות נתן שראו שהכתיב הבעל הגט עליו, והשתא קשה מאי פריך יכול להזדייף הא כבר ראו שכתב הבעל גט עליו, וצ"ל כיון דיכול להזדייף שמא מחק הגט, וקשה היה לו למחוק גם העדים, אלא נראה דלא חיישינן רק שהיה תחילה תנאי ומחק הבעל קצתו וכתב בו תנאי ושוב מחקה האשה התנאי ונשאר הגט בלא תנאי ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה ור"א היא דאמר אי איפשר לגט בלא ע"מ עכ"ל. לכאורה כשפת יתר הוא דאפילו איפשר בלא עדי מסירה הא משכחת שהיו עדי מסירה ולא נזדייף, ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל לקמן בר"פ כל הגט דגם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו, וא"כ קשיא ליה הא אפילו לר"מ מצי לאוקמא בעדי מסירה וראו שלא נזדייף דכשר גם לר"מ, ולזה ס"ל לרש"י דמתני' סתם נקיט דכותבין על יד של עבד כמו כל גיטין, וא"כ ע"כ כר"א דאילו לר"מ איך נקיט סתמא הא בליכא עדי מסירה אין כותבין על יד של עבד ומתני' פסיקא דכותבין לכן אמר דר"א הוא דלא סגי בלא ע"מ, מיהו לשיטת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו, א"כ לר"מ אפילו יש עדי מסירה לא מהני כיון דיכול להזדייף ואינו מוכח מתוכו ודו"ק:

בגמרא בכתובת קעקע. כבר כתבתי דקשה דילמא מעיקרא לא הוה כתובת קעקע ומחקה מה שהיה כתוב בו וכתבה עליו כתובת קעקע או שזייפה איזה תנאי, ואיפשר שאילו לא היה הגט מתחילה כתובת קעקע לא היו העדים רשאים לחתום שמא תזייף עליו כתובת קעקע, גם איפשר לומר דהיינו לר"מ דבעינן מוכח מתוכו וכשיכול להזדייף אינו מוכח מתוכו ואין העדים רשאים לחתום כלל, מיהו נראה עיקר כמ"ש הרמב"ם דגם העדים חתומים כתובת קעקע כמ"ש הרמב"ם, והחמ"ח וב"ש כתבו טעמו של הרמב"ם דאל"כ הוי ככתוב על המחק ועדיו על הנייר דפסול, והב"ש תמה מה חשש יש כאן דהא לא יוכל למחוק העדים דא"כ לא ימצא קיום, והדבר ברור דקשיא ליה להרמב"ם שמא מעיקרא לא הי' כתוב עליו רק שטר אחר והעדים חתמו עליו והיא מחקה וכתבה גט בכתובת קעקע לכן אסברה לה הרמב"ם שגם העדים חתומים בכתובת קעקע, והשתא אי כתב עליו מילתא אחריתא אין רשאים העדים לחתום בכתובת קעקע כמו בהוא על המחק ועדיו על הנייר שיש לחוש שימחוק ויזייף הה"ד הכא אילו לא היה כתובת קעקע מעיקרא אין העדים רשאים לחתום וכיון דלא מחזקינן לעדים שעשו שלא כדין ודאי מעיקרא היה כתובת קעקע, כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם בלי ספק, שוב ראיתי שגם הב"ח, נתכוין לזה והב"ש קיצר, ולפ"ז אם ראו הגט תחילה שהיה כתוב כתובת קעקע ואח"כ יוצא מת"י האשה, גם הרמב"ם מודה אפילו אם העדים חתומים כפשוטן בלא כתובת קעקע נמי אין חשש זיוף כיון שידוע שהיה כתובת קעקע וחתימת העדים ניכרת:

בתוס' ד"ה בכתובת קעקע מדאורייתא ליכא איסורא כו' ואפי' הויא הכא איסורא דאוריית' כו' עכ"ל. איפשר ליישב בזה הא דרבא לא ניחא ליה לאוקמא בכתובת קעקע די"ל רבא לשיטתיה דס"ל כל