גרש ירחים עז

למיפסל ולקרוא תגר אכולהו גיטי היינו אי אזלינן בתר דידיה אינו שוה פרוטה, וע"ז דחי ודילמא נתינת גט ואפי' אזלינן בתר דידיה לא קשיא לן מידי וא"ש, ודוק היטב:

עוד איפשר לפרש יכולני לפסול היינו משום דאיהי יהבה או שאין בהם ש"פ וא"כ על כרחך לומר בכה"ג אפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ ליתא לטעמא דיחפה על בת אחותו שיכול לחפות בגט שאין בו ש"פ על בת אחותו ונצטרך לומר כטעמא דריש לקיש משום פירי, וע"ז דחי רבא דילמא כו' ודו"ק, ועיין בסמוך:

שם ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי כו'. מפירש"י נראה דהקושיא אם אין הגט ש"פ, וקשה מאי דחי דילמא נתינת גט תיקשי באמת מנ"ל דילמא באמת בעינן ש"פ, ואיפשר דמוכיח כן רבא לשיטתיה דיליף בקידושין דף ה' דאין אשה מתגרשת בכסף מדכתיב וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואי בעינן שהגט יהיה ש"פ א"כ ל"ל קרא דאי מתגרשת בכסף א"כ שוה כסף ככסף ומתגרשת מטעם כסף, אלא ודאי מתגרשת בגט שאין בו ש"פ, מיהו פירש"י דחוק דא"כ הקושיא דוקא על גיטין שאין בהם ש"פ ואינו במשמע, ולולא פירש"י היה נלענ"ד דבלא"ה הקשה הרשב"א בגיטין איך חשיב נתינה אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה, ותירץ שאינו אלא פוטר עצמו מחיובים שלו עיין ספרי גט מקושר דף ס"ה ומ"ש שם, אלא לענ"ד נראה דגט בעל כרחה לא דמי אפי' לנתינה בעל כרחה דבשלמא הך נתינה בעל כרחה שיש כח ביד המוכר לסלק ללוקח בעל כרחו כדלקמן דף ע"ה בבתי ערי חומה שפיר י"ל דהוי נתינה, וכן בתנאי כיון שהתנה על הנתינה הרי מקיים תנאי שלו ואין המניעה רק מצד המקבל וזה התנה עמו ליתן לו, אבל בגט אשה כיון שמעולם לא נתרצית לקבל גט והוא מכניס הגט לרשותה בע"כ ופשיטא דאפי' אי נתינה בע"כ שמה נתינה לא מצי ליתן מתנה בעל כרחו כשאינו רוצה לקבל, וא"כ בגט אשה דמגרשה בעל כרחה ואין רצונה לקנות כלל לאו נתינה הוא, להכי פריך דכתיב ונתן משמע שיתן לה איזה דבר וא"כ כשאינה רוצה לקבל הגט לא מיקרי נתינה שהרי לא זכתה בנייר ולא נתן לה כלום ואינו בגדר נתינה נמצא שכל הגיטין שניתנו בעל כרחה לא מיקרו נתינה וממילא יכילנא לפסול כולהו גיטי דמאן ידע אי ניתן מדעתה או בע"כ, וע"ז דחי דילמא נתינת גט בעלמא הוא דבשלמא אם היה צריך שיהיה הדבר דוקא ברשותה לגמרי י"ל דלא מיקרי נתינה שאינו ברשותה כשאינה חפיצה בו אבל כיון דבאיסורי הנאה כשר אף שאין דמים לאיסורי הנאה א"כ נתינת גט בעלמא קפיד קרא, ולא דמי להנייר שלי דאם נשאר ברשות הבעל ורשות אחר עליו ואינו שלה, אבל כל שאינו ברשות אחר שפיר הוי בכלל נתינה ואינו דומה לנתינת מתנה דאמרינן דלא זכה במתנה בעל כרחו, אבל כאן לא קפדינן שיהיה לה הנאה בשיווי הגט רק דמיקרי נתינה שהדבר נעתק מרשות הבעל לרשותה וא"כ אין מקום לקושיית הרשב"א דאיך הוי בגט נתינה בעל כרחה דאנן לא קאמרי' רק כשצריך ליתן למקבל איזה דבר שהתנה עמו דבעינן נתינה מרשות לרשות שזה יתן וזה יקנה החפץ, אבל בגט אין עיקר הנתינה שתהנה בחפץ רק נתינה בעלמא ולא איכפת לן במה שאין מקבלתו ברצון, כן נ"ל ודוק היטב, ולפ"ז אין מקום לקושיית התוס' די"ל בנתינה דכהן ודאי שייך חזי לצירופי אפי' אי לא שייך בגט דעכ"פ יבא לו פעם א' כדי נתינה:

ובפני יהושע כתב לפרש דכיון דהיא נותנת שכר הסופר רק רבנן אקנו ליה א"כ אם הגט מתבטל הרי הוא שלה א"כ לא יהיב לה מידי בנתינת הגט שאם לא נתגרשה הגט ג"כ שלה, ולכאורה דבריו נכונים, מ"מ כדדייקת ליתא דממה נפשך אי לא סגי בלא"ה ולא מיקרי נתינה בענין אחר, א"כ מאי קשיא ליה דילמא באמת ע"כ אקנויי אקנו ליה רבנן שיהיה שלו אף אם לא יגרשנה, ועוד דמצינו בגזל דידה ושדיך דמיקדשא מטעם שהיא רוצה שיקנה כדי לקדשה, כדאיתא באה"ע סי' כ"ח ס"ב, אף דודאי בלא קידשה צריך להחזיר לה גזילתה, אלמא דמ"מ חשיבא נתינה באמת אף לענין קידושין דבעינן דמטיא הנאה לידה, וא"כ ליתא להאי פירושא:

שם ודילמא עלה של זית שאני דחזי לאיצטרופי. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה שהקשו הא חזי שלא כדרך הנאתן ותירצו שאינו ש"פ רק כדרך הנאתן, וא"כ גם באיסורי הנאה י"ל חזי לאיצטרופי הרבה שיהיה ש"פ גם שלא כדרך הנאתן, וצ"ל דמשמע ליה אפי' כתבו על קשין של כלאי הכרם דאסירי אפילו שלא כדרך הנאה כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ב א"כ קשה הא לשריפה קאי, ולפמ"ש רמ"א באה"ע סימן קכ"ד בדבר שצריך ביעור מן העולם אמרינן ביה העומד לישרף כשרוף דמי, א"כ בכה"ג לפי האמת לא הוי גט, וגם כלאי הכרם שהוא מהנשרפין אפרן מותר וחזי לצירופי, וע"ז ועיר הנדחת לשריפה קאי, ועיין בספרי מגן אלף סי' תס"ו שאין דברי התוס' מוכרחים ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה משמיה כו' פי' בקונטרס כו' ובפ' כו' לא יתכן לפרש כן עכ"ל. איפשר ליישב דכאן י"ל דנ"מ אילו דרשה משמיה דרבי דודאי למאי דדחי הש"ס מתני' דעלה של זית מיקרי נתינה אע"פ שאינו ש"פ משום דחזי לאיצטרופי, א"כ משמע לכאורה דמתני' ס"ל דעל איסורי הנאה פסול דאל"כ לישמועינן רבותא טפי דאפילו על איסורי הנאה דלא חזי לאיצטרופי כשר, ומוכח לכאורה דבאמת פסול, מיהו אי ס"ל לרבי על איסורי הנאה פסול א"כ כיון דרבי סתם המשניות י"ל דסתמן אליבא דנפשיה דס"ל על איסורי הנאה פסול, לכן אשמועינן דוקא עלה של זית לאפוקי איסורי הנאה, משא"כ אי רבי ס"ל על איסורי הנאה כשר ורבנן ס"ל דפסול א"כ רבי שסתם על עלה של זית דחזי לאיצטרופי משמע דאיסורי הנאה פסול דהא רבי גופיה דס"ל על איסורי הנאה כשר סתם עלה של זית דוקא לזה טרח לדרשה משמיה דרבים א"כ רבי ס"ל פסול, לכן לא נידוק מעלה של זית דוקא משום דחזי לאיצטרופי דרבי לא נקט רק אליבא דנפשיה אבל לרבנן הה"ד באיסורי הנאה כשר, לכן שפיר קלסוה כי דריש לה משמיה דרבים דא"כ אין לדייק מן המשנה שסתמה ר' אליבא דנפשיה, וא"כ י"ל הא דטרח לדרשה משמיה דרבים היינו דלא ליקשי דיוקא דמתניתין דמשמע דאיסורי הנאה אין כותבין עליהם לכן כשטרח לדרשה בשמא דרבים א"כ רבי לא דייק למתני' איסורי הנאה משום דאיהו ס"ל דאסור לכתוב באיסורי הנאה, משא"כ בפ' מי שאחזו לא שייך לפרש כן, לכן פירש"י ג"כ כמו שכתבו התוס', ודוק היטב:

מיהו לשיטת התוס' לקמן דאין כותבין באיסורי הנאה לכתחילה ליכא למידק ממתני', מיהו הב"ש באה"ע כתב דהרמב"ם וטור מכשירין אף לכתחילה, ושפיר י"ל כמ"ש:

ועפ"ז נראה ליישב דברי הרמב"ם בפ"ה מגירושין דין ז' שכתב דרושם על העור כשר בגט, והמ"מ תמה כיון דלענין שבת אינו כתב אלמא דלא הוי דבר המתקיים א"כ גם לענין גט אמאי מהני, ותירץ דמשנה דנקטא על העלה של זית ש"מ דלא בעינן בגט דבר המתקיים והביא התוספתא שמחלק בין עלה של זית לשאר עלין א"כ משמע דעלה של זית מתקיים הוא, וכתב המ"מ שלא סמך על התוספתא דלא נזכרה בש"ס, והוא תמוה דמ"מ לא מוכח בש"ס דעלה דבר שאינו מתקיים ואיך פליג הרמב"ם על התוספתא, ולפ"ז נראה דהרמב"ם דייק דלפום מסקנת הש"ס דעלה של זית מיקרי נתינה משום דחזי לאיצטרופי, וא"כ קשה למאי דקיי"ל דכותבין על איסורי הנאה אפילו לכתחילה לשיטת הרמב"ם תיקשי לישמועינן רבותא טפי אפילו איסורי הנאה דלא שייך חזי לאיצטרופי, ואין לומר דקמ"ל אע"ג דאוכל הוא, דממילא נשמע כיון דכותבין על דבר שיש בו רוח חיים וספר לספירת דברים בעלמא אתי מאי איכפת לן באוכלין, אע"כ קמ"ל אע"ג שאינו מתקיים כותבין עליו, א"כ מוכח שפיר בש"ס דילן דכותבין גט על דבר שאינו מתקיים, ודוק היטב:

בד"ה למימרא דחקיקה כו' ה"מ לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כו' חרות כו' עכ"ל. לענ"ד איפשר ליישב דבלוחות י"ל שהיו כתובים בדיו אלא שהוא מכתב אלהים בקעה הדיו עצמו עד פנימיות הלוחות ונראה ג"כ רושם הדיו, והכי דייק לישנא דקרא והמכתב מכתב אלהים חרות על הלוחות, ר"ל לפי שמכתב אלהים הוא פעלה עד שנכנס בעוביין של הלוחות והיה כתב בתוך החקק ג"כ ובכה"ג ודאי הוי כתב:

(ע"ב) בגמרא בעא מיניה רבא מר"נ כתב לה גט על טס של זהב כו'. לכאורה קשה אמאי לא פשיט רבא לנפשיה כיון דאותביה מהך דהשאר לכתובתיך דבליכא שאר לא, ואיפשר לומר לרבא גופיה לא קשיא ליה די"ל דשם דבעינן שאר י"ל דאיירי בעל כרחה לא מהני רק באיכא שאר אבל מדעתה י"ל שקיבלה גיטה והכתובה מחלה ומדין מחילה נגעו בה כמ"ש בחידושי הרשב"א, והך דהשאר דבעינן שאר י"ל דאיירי בע"כ א"כ באיכא שאר נתקבלה כתובתה אבל בליכא שאר כיון שנתן לה הטס לכתובתה הרי הגט פורח באויר וכקושיית הרשב"א, אלא דתליא אי נתינה בע"כ לא שמה נתינה א"כ ליכא למימר דהך דהשאר איירי בע"כ דא"כ הכתובה נמי לא נתקבלה על ידי נתינה בעל כרחה דנתינה בע"כ לא שמה נתינה, אלא די"ל דכיון דאהני לענין גט מהני נמי לענין כתובה, וכהך דיעה שהביא רמ"א בח"מ סי' ר"ג בשקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה די"א דקנה הכל, ולפ"ז יש לומר דתליא בפלוגתא דקני את וחמור דלרב נחמן דס"ל קנה מחצה שפיר קשיא ליה דל"ל דשם איירי בעל כרחו די"ל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה, וכלישנא קמא דרבא לקמן דף ע"ה, כן נ"ל ודו"ק, וכבר כתבתי בהלכות קידושין סימן כ"ח ס"ק ט"ו דאין דברי הרשב"א מוכרחים בזה דמ"מ אף שנתקבלה כתובתה מ"מ מתגרשת שהרי לא נשאר בידו כלום אף שלוקחת לגוביינא דכתובה, וכן משמע מסתימת הפוסקים דאפילו יהיב לה בע"כ נמי מגורשת ולא מיקרי גט פורח באויר שהרי הכל שלה ואין חיוב על הבעל ליתן דאפילו על איסורי הנאה כשר ע"ש:

ועוד נראה ליישב הא דמותיב רבא דאיפשר דרבא ס"ל דמיבעיא ליה כיון דנתן לה הגט לכתובה מספקא ליה אי לא חשיב גט פורח באויר, מיהו משמע ליה דליכא למימר דלא הוי גט כלל די"ל כיון דכתובה דרבנן ואי אזלינן בתר דאורייתא אם כן אין מגיע לה כתובה והוי גט גמור, א"כ אין לומר שאין הגט כלום כיון דכתובה