גרש ירחים עה

דפסקו בג' גיטין וחד מינייהו שאין בו זמן דהולד כשר ולא תצא א"כ י"ל דמוקדם לא גרע מאין בו זמן ואעפ"כ פסקינן דלא תצא, וכן פסק הרמב"ם ובאה"ע סימן ק"נ דלא תצא אפי' אין לו בנים וא"כ י"ל דס"ל כפירש"י דשעת הדחק היינו שכבר נישאת, וא"כ ריב"ל צ"ל דס"ל דג' גיטין פסולין הולד כשר ותצא, משא"כ הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דפסקי לא תצא א"צ לדריב"ל כלל דאפי' לרבנן לא תצא, ובחנם עשה הב"ש מחלוקת בר"ס קכ"ז והדברים ברורים כמ"ש, ומה שהביא הרא"ש בשם רב האי פלוגתא נראה דס"ל דשעת הדחק היינו אפי' לא ניסת רק שהלך לדרכו, והרי"ף והרמב"ם יש לומר שמפרשין בניסת ובהא בלא"ה לא תצא, ותדע דהא הרב האי גאון פסק בכל פסולי דרבנן לא תצא כמ"ש הרא"ש פ' המגרש סימן ו' בשמו וע"כ מפרש שעת הדחק אינו בניסת א"כ הרי"ף והרמב"ם י"ל דלא מכרעא דריב"ל דשמא ס"ל בעלמא תצא ושעת הדחק היינו בנשאת ובהא בלא"ה קיי"ל דלא תצא, כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה דיו כו' ועוד דס"ת בעי דיו כו' והיכי כתבינן כו' אין מי מילין כו' עכ"ל. תמוה בעיני דפשיטא דמי מילין ע"כ הם כצבע הקלף ואינו שחור דאילו שחור הרי ניכר על הקלף ואמאי יופסל בגט א"כ דיו שהיא שחורה אף שהוא מעפצים כיון שהכתיבה ניכרת ע"כ היינו ע"י תערובת מינים אחרים ומאי ראיה ממי מילין שאין ניכרין על הקלף כלל, וניחא נמי קושיא קמייתא דלא פריך מדיו דמתני' דדיו ודאי ניכרת על הקלף היטב, ועיין במרדכי ובהג"א ובר"ן:

בגמרא חרתא דאושכפי. עיין ביצה דף ט"ו דמנעל לבן צריך ביצת הגיר להשחירו, ופירש"י קרקע שחורה, וצ"ע אי חדא הוא, ואיפשר דהדיוטות צובעין בביצת הגיר ואושכפי בחרתא, ואיפשר דביצת הגיר היינו שיחור דברייתא:

שם לאתויי מאי לאתויי הא דתני ר"ח כו'. הרמב"ם בפ"א מגירושין כתב דבאפצא כשר לכתחילה ובאבר ושחור ושיחור דוקא דיעבד, וכתבו שדייק מדלא אמר לאתויי דר' חייא ש"מ דהני דוקא דיעבד, מיהו אינו מיושב דתרווייהו בחד לישנא נקטו כשר ואמאי פסיקא ליה טפי דר' חנינא הוא לכתחילה, ונראה דודאי לשון כשר משמע לכתחילה לא, מיהו ר' חנינא דנקט מי טריא ואפצא א"כ ע"כ איירי במגילה שאינה עפוצה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וא"כ הוי דיפתרא שיכול לזייף ולא שייך למינקט לכתחילה דודאי עדיף שאינו יכול לזייף דאפי' בלא עדי מסירה כשר להרמב"ם וגם א"צ להביא עדי מסירה בפנינו וא"כ שפיר שייך לישנא דכשר, דאף דהרמב"ם כתב שכותבין על הדיפתרא ע"כ לאו לכתחילה קאמר דהא ר"ג תיקן חתימת העדים בגט, וכמ"ש הרמב"ם פ"א דין ט"ו, וביכול לזייף לא אהני חתימת העדים רק דקמ"ל דכשר ע"פ עדי מסירה רק שכותבין בליכא אחר וא"כ שפיר י"ל דלשון כשר נקט משום אפצא דע"כ איירי שכתב אקלף דלא עפיץ והוי יכול לזייף, אבל ר' חייא דנקט כשר ע"כ דיעבד קאמר כנ"ל נכון:

בתוס' ד"ה דיו כו' תימא דהכא משמע כו' והה"ד לענין גט כו' ולקמן אמרינן כו' עכ"ל. איפשר לומר ע"פ מה שכתבו התוס' בב"מ דף נ"ד ד"ה הקדש דאפי' מ"ד תלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר מ"מ כיון דאם לא הי' קדוש סופו ליעקר מיקרי תלוש וא"כ י"ל גם בהך דס"ת אם נימא שאינו קדוש סורי שוק לכן הוי כתב עליון כתב, וכן בגט שכתבו שלא לשמה יופסל ע"כ ימחקנו ויכתוב אחר לכן חשיב שפיר כתב עליון כתב, אבל הכא שכותב ע"ג כתב לאו מידי הוא, וכן בעדים שפיר חשיב כתב ע"ג כתב שהרי ע"כ צריך לכתב התחתון:

עוד איפשר לומר דבכתיבת ס"ת שכותב השם על הקלף ואינו מקדש רק השם א"כ מצוותה שיהיה הכתב הנראה לקרות לשמה ורואין כתיבה התחתונה כמו קלף אף שהיו צורות אותיות מוקדם לית לן בה דבתר עליון אזלינן:

עוד איפשר לומר דפסול שלא לשמה הוי פסול מחשבה בעלמא וא"כ למאי דקיי"ל דיבור מבטל דיבור בקידושין ר"פ האומר, א"כ י"ל דהעברת קולמוס לשמה הוי מחשבה מוציאה מיד מחשבה הראשונה שהיתה שלא לשמה דמחשבה מוציאה מיד מחשבה, אבל הכא לענין דיו ע"ג דיו כתב השני לאו כלום הוא דלאו לענין מחשבה בעי לה:

ועיין באה"ע סימן קכ"ד בכתב על דבר שצריך ביעור מן העולם כשרוף דמי, ועיין שם בח"מ וב"ש וא"כ י"ל שפיר כמו שכתבתי לעיל דעומד לימחק כמחוק דמי, אלא דקשה ל"ל הטעם בסוכה משום כתותי מיכתת שיעוריה תיפוק ליה דעומד לישרף כשרוף דמי, ומלשון רש"י ס"פ כיסוי דם משמע דלהכי אמרינן כיון דלשריפה קיימא העומד לישרף כשרוף דמי הילכך שיעורא הוא דמיכתת ע"כ משמע דכתותי מיכתת שיעוריה מטעם שכשרוף דמי, לכן נראה אע"ג דלא קיי"ל כר"ש בעומד לזרוק כזרוק דמי, מ"מ במידי דבעי שיעורא בעומד לישרף אין שיעורו חשוב שיעור שהרי כשרוף דמי כיון שעומד לישרף, לכן בכיסוי דם אמרינן כמה דמיכתת מעלי לכיסוי, וא"כ איפשר לענין גט נמי אע"ג דלא כתב שיעור מ"מ כיון דבעינן דבר מתקיים, והך דלשריפה קאי חשיב כדבר שאינו מתקיים דהא בכיסוי דם נמי לא כתיב שיעורא מ"מ צריך טעמא דכמה דמיכתת מעלי לכיסוי, ועיין במנחות דף ק"ב ע"ב דפריך לר"ש מנותר ופרה אמאי מטמאי טומאת אוכלין הא העומד לישרף כשרוף דמי משמע לדידן לא קשיא, ועיין בתוס' סוטה פ' ארוסה דף כ"ה ע"ב דצריך לחלק בדברים וצ"ע:

בא"ד אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כו' עכ"ל. וקשה אם כן בעדים שאין יודעין לחתום כתב העליון מתקן ואפילו הכי אמרינן דכתב ע"ג כתב הוא, ונראה גם להתוס' דוקא כשא"צ לכתב התחתון כלל י"ל דבטל כתב התחתון, אבל בעדים שאין יודעין לחתום ע"כ צריך כתב התחתון לכן אינו בטל, ואיפשר לומר דבאמת ה"ק ר' יוחנן דבעדים שאין יודעין לחתום מה שיחתמו להם א"כ י"ל דטפי הוי כתב ע"ג כתב כיון שצריך לכתב התחתון טפי הוי חשיב כתב התחתון, וא"כ י"ל דר' יוחנן אמר מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה היינו שאין לדמות גט לשבת דלענין שבת א"צ לכתב התחתון, וניחא בזה מה שפסק הרמב"ם בפרק י"א דשבת כרבי יוחנן דחייב שתים אף דרבי יוחנן אמר לא נעשה מעשה, ולפ"ז ניחא דקאי אגט, ועיין בספרי גט מקושר דף כ"א בסוגיא דמקרעין:

בא"ד ובפ' הבונה כו' כתב ע"ג כתב כו' מתני' דלא כר"י כו'. התוס' נדחקו בזה, ואיפשר לומר דבלא"ה קשה איך יתחייב בכתב ע"ג כתב, הא בפסחים דף ע"ג פריך לדברי האומר מקלקל בחבורה חייב מאי תיקן אלמא דבעינן תיקון עכ"פ, וא"כ קשה בכתב ע"ג כתב פשיטא דפטור דהא ליכא תיקון, וצ"ל דהוי תיקון אם ימחק בהמשך זמן כתב התחתון ע"י כתב העליון מתקיים ביותר, מיהו לפ"ז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שא"צ שיתקיים הכתב יותר בזמן יותר, אלא דר' יהודה לשיטתיה ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וא"כ להכי קאמר דלא כרבי יהודה דס"ל כתב ע"ג כתב חייב ולדידיה סגי בתיקון כל דהו וא"כ לר"י חייב משום תיקון שמתקיים יותר לענין שבת משא"כ לרבנן פטור, אבל לר"י לענין שבת חייב מפני שמתקיים יותר זה עצמו הוי תיקון כמו בהעביר בקולמוס לשמה דלענין שבת במתקיים תליא, והכא דאמרינן דיו ע"ג דיו פטור היינו לדידן דקיי"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור וא"כ כיון דעכשיו אין צריך שיתקיים הכתב יותר א"כ לא תיקן כלום ודו"ק:

בגמרא איתמר עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין. עיין תוס' לעיל, גם להרמב"ם קשה הא הוי כתב ע"ג כתב, עיין ספרי גט מקושר שם באורך, וי"ל עוד דנהי דבסיקרא מיקרי כתב ע"ג כתב משום דאי איפשר לבטל כתב התחתון, אבל חקיקה י"ל דנהי דהוי כתב מ"מ איפשר לבטל כתב התחתון ע"י שיוסיף להחליק הקלף ולהשוותו עם הקרעים ולא יהיה הכתב ניכר רק ע"י הדיו לכן חשוב כתב העליון טפי, עוד איפשר דדוקא דיו ע"ג סיקרא י"ל דמ"מ כתב התחתון איפשר שישאר אם יקלוף הדיו אבל כאן אי איפשר שישארו הסריטות כשיקלוף הדיו, דכשיסרוט לבטל הדיו צריך לסרט בתוך הסריטות וכתב חדש הוא, ובכל הסוגיא עיין בספרי בארוכה, לכן לא נחיתנא להאריך עוד בסוגיא זו ומשם תדרשנו בארוכה ישרה ונכוחה:

(ע"ב) נתבאר הכל בספרי גט מקושר דף י"ט ע"ב אות י"ב וגם בהך דמי מילין וקריאת הגט, וכן בהך דמי מילין תמצא באות קצ"ה דף ס"ב ע"ש הכל:

שם מיתיבי ה"ז גיטך כו' טעמא דאיכא כתב. לכאורה קשה פשיטא הא שמואל חיישינן קאמר ולא ודאי א"כ מאי קשיא ליה הא באיכא כתב הויא ודאי מגורשת ובליכא כתב י"ל דספיקא הוי, וצ"ל דהקושיא היא כך דהא כאן איכא ריעותא שהרי גם עכשיו הנייר חלק וא"כ לא הוי לן למיחש כלל ואפ"ה חיישינן והיינו משום דאמר הרי זה גיטיך יש ידים מוכיחות שמגרשה והבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי, וא"כ ממילא בזרקתו לאור אפי' לא נודע אי איכא כתב יש להחזיקה במגורשת ודאי כיון דליכא ריעותא שלא נראה אם יש בו כתב אם לאו, ובזה יש ליישב קושיית התוס' ד"ה טעמא דמ"מ מוכח בדרך שכתבתי דזו ריעותא גדולה ואעפ"כ מחזיקין אמירת ה"ז גיטיך שיעשה ספק אע"פ שאין רואין כלום וממילא פשיטא לן דבלא ראו כלום הוי גט ודאי, ועפ"ז יש ליישב מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דשמואל, לא בספרי גט מקושר, ולפמ"ש י"ל דודאי לשמואל דחייש בריעותא גדולה כזו ע"כ לומר דס"ל דבליכא ריעותא חשיב אמירת ה"ז גיטיך לודאי דאילו הוה ספיקא לא הוה לן למיחש כלל ביש ריעותא שאין רואין שום כתב וע"כ לודאי חשיב וא"כ למאי דקיי"ל דצריכי למקרייה לגיטא ע"כ אמירת ה"ז גיטיך לא מחשבינן לודאי מגורשת דהא בלא קראוהו חשבינן לספיקא אע"ג דליכא ריעותא, וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין כ"א בלא קראוהו וזרקתו לאור הויא ספק מגורשת, והשתא כיון דבלא ריעותא הוי ספיקא א"כ ממילא באיכא ריעותא א"צ לחוש כלל, ולפ"ז שמואל דס"ל דחיישינן אפי' באיכא ריעותא ע"כ ס"ל דבליכא ריעותא הוי גירושין ודאין א"כ לא צריך למקרייה, וא"כ אנן דקיי"ל דצריכים למקרייה ובלא קראוהו הוי ספיקא ולא הוי גט ממילא ליתא לדשמואל ולק"מ:

ובהכי ניחא דקשה למסקנא חיישינן, וקשה הא הוי ספק ספיקא שמא היה חלק מעיקרא ואת"ל שהיה במי מילין שמא כבר נבלעו, ובש"ך סימן ק"י מסיק דבס"ס אפי' בדיקה לא צריך, ולפ"ז ניחא