גרש ירחים עד

זה שלא בפני זה, אבל למ"ד זה בפני זה אפי' חתם כותי בסוף כשר, והוא דירושלמי ס"ל להך מ"ד דחותמין זה בלא זה מ"מ כשר בגיטין ולא תלינן דרווחא שביק, ובגמרא פריך אפי' שטרות נמי, והירושלמי ס"ל דאין זו קושיא דהירושלמי מחלק שלא נחשדו על העריות ועל הממון נחשדו כמבואר בירושלמי לכן לא תלינן לפסול משום רווחא שביק כיון דליכא חשד כ"כ סגי בחתם ישראל לבסוף, מיהו למ"ד זה בפני זה אפי' חתם כותי לבסוף כשר כיון שהיה בפני הכותי מסתמא אי לאו דהוה חבר לא היה מצרפו אליו, ור' אילא בשם ר' יוסא חולק על ר' יוסי וס"ל כש"ס דידן ואף דהפסיק ביניהם בברייתא שטר שחותמו בארבעה עדים אין לחוש דמ"מ מוסב למעלה או שנתחלפו מוקדם ומאוחר עכ"פ א"צ להגיה כלל, וכן מוכח מלשון ר' אילא בשם ר' יוסא והוא לשון פלוגתא ולדברי הש"ך ה"ל למימר אמר ר' אילא בשם ר' יוסא, אלא ברור כשמש שהוא לשון פלוגתא ופליג על ר' יוסי וס"ל כש"ס דידן ולא קאי רק אעד כותי, והדבר ברור כשמש ואין ענינו לכאן כלל וכלל, והאמת יורה דרכו, ולא יחדל מתקו, ולא יקבל דוחקו, כי ממתקים חיכו:

עכ"פ איפשר לומר בגט מודה בה"ג דאין לפסול משום חתימת קרוב או פסול אי לא חתים בתחילה, ואף דהש"ך הביא התוספתא גט שחתומים עליו חמשה עדים ונמצאו ראשונים פסולים, וא"כ כיון דבה"ג ס"ל דראשונים דוקא א"כ ע"כ גם בגט ראשונים דוקא נראה דבה"ג לא גרס גט רק שטר כדמשמע מלשונו, א"כ י"ל דלא מיירי בגט כלל, ואפי' נימא דגם בגט ס"ל לבה"ג בנצטרפו לעדות פסול העדות ע"י הקרוב, י"ל בגיטין ס"ל דבסתמא כשר דתלינן לתנאי חתם, אבל בשטרות לא שייך לתנאי חתם לכן באמצע מסתמא לשם עדות חתם, ומ"מ בחתים באמצע לא שייך איחלופי דמידעו ידעי דבגיטין י"ל לתנאי חתם, רק בחתם בתחילה קודם שחתמו הכשרים בזו אין דרך לחתום אותם של תנאי קודם עדי הגט, לכן אמרינן דלעדות חתם אף דלפי האמת הוי בגט לתנאי גם בחתם בתחילה מ"מ מיחזי דחתם לעדות ואתי לאיחלופי בשטרות:

ועוד נראה לגירסת הרי"ף דגרס מיחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול י"ל דה"ק דהיינו לענין לחתום לכתחילה וכמ"ש הש"ך אלא שדחק בלשון פסול לכתחילה ואינו במשמע, אלא נראה דכך הצעת דברי הש"ס דקאמר א"נ נמצא א' מהם קרוב או פסול והיינו שלא נודע בתחילה שקרובים ביניהם לכן לא גזרו בדיעבד אטו שטרות כיון דאקראי בעלמא הוא לא העמידו דבריהם לפסול אבל למיחתם לכתחילה היינו שיחתום בתחילה קרוב והיינו שידוע להם קודם חתימה שהוא קרוב או פסול בהא אמרי לה פסול, והיינו שאם נכשיר לכתחילה מילתא דשכיחא היא ויש לגזור אטו שטרות שיחתום לכתחילה לשם עדות, אבל אי אמרינן דלא הכשיר רק כשלא נודע בשעת חתימה שהוא קרוב או פסול בהא לא גזרינן דמילתא דלא שכיחא הוא שלא ידע ויחתום ואי מיתרמי לא שכיחא ולא גזרינן, וגם בנמצא אח"כ ולא ידיע מתחילה א"כ לא שכיח כ"כ שיהיה נודע לאחרים, אבל אי ידעו בשעת חתימה היינו לכתחילה ופסול אפילו דיעבד דכיון דידוע הקרוב ומחתימין אותו לכתחילה אף דבגיטין י"ל משום תנאי מ"מ גזרינן אטו שטרות שיחתמוהו לעדות, ולשיטת הרי"ף לשיטתיה דס"ל בלא ידיע בפיסולו לא פסיל הקרוב, א"כ יש לפרש ע"ד שכתבתי דבנמצא אחד קרוב או פסול לא שייך למגזר דבלא ידע בפיסולו אפי' בשטרות אינו פוסל, אבל מיחתם לכתחלה שהרי הקרוב ידוע שפיר פסול משום גזירה, ולריש לקיש פסול בהא אפי' לא ידע דהא כולם משום עדים והרי הקרוב לאו עד הוא, והרי"ף בפ"ק דמכות שצריך לטעם רווחא שביק היינו אפי' רגיל עמו ועיין בסימן ל"ו ובש"ך שם, מיהו מלשון הטור ורמ"א בסימן מ"ה משמע בדיעבד אינו פסול:

בתוס' ד"ה אמרי לה כו' וי"ל דשאני גט מקושר כו' עכ"ל. וקשה איך אמר רחב"ג בב"ב דף ק"ס מקושר שעדיו מתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט הא במקושר כשר קרוב וכשיהיה פשוט יפסל, וצ"ל דלאו בכל גווני מכשיר:

בא"ד ואור"ת כיון דעדי הגט כו' עכ"ל. צ"ע דה"ל לפרש בפשיטות דאם חותמין הפסולים קודם לשם עדות חתמו, וכאן איירי שיחתום הפסול קודם, אבל אם חתמו אחר שחתמו הכשרים י"ל למילוי חתמו ולא שייך איחלופי כיון שהרחיקו הכשרים י"ל למילוי חתמו וא"ש הך דמלאוהו בקרובים גם בגט, ואיפשר דר"ת בא לומר דבשטרות אפילו חתמו הקרובים קודם הכשרים מכשירין דמלאוהו בקרובים כשר ואנן לא חיישינן שמא חתמו הקרובים קודם משום כיון דיכולין לחתום למילוי יכולין לחתום אף בתחילה, וכאן דוקא כשהקרובים חותמין תחילה לפני הכשרים, אבל אם חתמו הקרובים אחר שחתמו כשרים למילוי י"ל גם בגט כשר דאף שרואה שחותמין הקרובים לפני הכשרים מ"מ כיון שחתמו אחר הכשרים ובכה"ג גם בשטרות כשר דודאי בשטרות אפילו חתמו הקרובים לפני הכשרים כשר, וכן משמע לשון ר"ת כיון שחתמו ראשונים משמע שהם חתמו בראשונה אבל אם חתמו אחר חתימת הכשרים אפי' בגט י"ל דלמילוי חתמו ואין כאן גזירה דאיחלופי רק אם חתמו בראשונה אבל אם חתמו אחר הכשרים י"ל אדרבה אי משום עדים ה"ל לחתום בתחילה, ובזה ניחא קושיית מהרש"ל ומהרש"א דלמאי דמסיק ר"ת דדוקא בתחילה פליגי ובאמצע פסול לכ"ע תיקשי מאי נ"מ, ונדחקו, ולפמ"ש לק"מ דאכתי איכא נ"מ אם חתמו בתחילה לאחר שחתמו הכשרים בהא גם בגט כשר רק לחתום בתחילה קודם הכשרים בהא אמרי לה פסול, אבל אם אח"כ חתם לא מיחזי כעדות רק למילוי וכשר לר' יוחנן דמ"מ נתקיים תנאו משא"כ לר"ל אין כאן עדות ולק"מ ודו"ק:

בא"ד דילמא אתי לקיומיה בשנים קרובים כו'. עיין ש"ך ח"מ סי' מ"ה שהביא בשם הרמב"ן לתרץ דבמקושר חיישינן טפי כיון דדרך להרבות בעדים י"ל דמקיימין מקרובים, אבל בשטר פשוט שאין דרך להרבות בעדים כשרואין ריבוי עדים מסקי אדעתייהו דקרובים ביניהם ומיגלי מילתא, ועוד תירץ דדוקא לכתחלה חיישינן להכי, וכתב הש"ך שהוא נכון, ולפמ"ש הש"ך גופיה דגירסת הרי"ף מיחתם לכתחילה אמרי לה כשר לא א"ש תירוץ זה ע"ש ודו"ק, ולענ"ד איפשר ליישב דודאי בהך שטר לא גזרינן איך שיתקיים דאנן ידעינן וקים לן דכשר הוא אלא דיש לחוש לרואין שיכשירו שני קרובים במקום שלא יהיו חתומים רק שני קרובים, מיהו בהא לא חיישינן דטעו דזיל קרי בי רב הוא דקרובים פסולים לעדות רק שיהיה הטעות דשני קרובים כחד כשר הם, וא"כ בגט מקושר שחתמו שני קרובים יש לחוש, אבל בחד קרוב ליכא למיחש דידוע דחד קרוב פסול לעדות:

בא"ד אבל בסוף פסול לכולי עלמא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל א"כ למ"ד פסול מאי נ"מ בין ריש לקיש לרבי יוחנן, וכבר כתבתי ליישב בכמה אנפי, ונראה עוד ע"פ מה דאיתא בח"מ סימן מ"ה סי"ד במלאוהו בקרובים כשר ודוקא קודם שנראה השטר בב"ד עכ"פ יכולין לתקנו קודם שנראה פיסולו בב"ד, א"כ י"ל ודאי אפי' נימא דפסול משום האי טעמא דשמא יקיימנו בקרובים לא גרע משטר שהרחיק שני שיטין דיכול לזייף ומהני ביה תיקון א"כ כיון דלר' יוחנן תנאי בעלמא הוא כדי לביישה יש לה תקנה אחר שניתן לה תוכל למחוק חתימת הקרובים ושוב אין חששא, ולהכי אמר בש"ס נ"מ אי חתים קרוב בתחילה שאז אין תיקון למחוק דא"כ גם חתימת הכשר שאחריו לא תועיל די"ל אטיוטא חתמי, כדאיתא בסימן מ"ה סעיף ו' א"כ כשיבא לפני ב"ד יופסל לגמרי, ולק"מ ודו"ק:

ובפשיטות י"ל דודאי הא דפוסל קרוב משום שמא יקיימו ממנו, מ"מ בחתם בהדיא קרוב שאין לחוש עוד למילתא וכיון דמשום תנאי אינו מזיק משא"כ לריש לקיש אין יכול הקרוב לחתום כלל ומ"מ בחתם בתחילה פוסל משום איחלופי, וא"צ לדחוק כלל. בא"ד למ"ד משום עדים כו' נשיילינהו עכ"ל. לכאורה י"ל כדאמרינן בכתובות דף י"ט חזקה מלוה מידק דייק ומחתים, א"כ י"ל חזקה שאין המלוה מחתים פסולים לעדות, מיהו ברמב"ם וש"ע סימן מ"ה מבואר דאם אין העדים קיימים לשואלן אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו' משמע דבאמת שואלין כשהם בפנינו והם נאמנים לקיים השטר או לבטל השטר, אלא דצ"ע למה נקט אם אין העדים קיימים ולא קאמר אם אין העדים בפנינו לשאול אותן מ"מ מכשירין השטר, ואיפשר דבעדים קיימים מיקרי מילתא דעבידא לאיגלויי כדלקמן סימן שי"ז במשכנתא, משא"כ באין עדים קיימין וצ"ע, מיהו מדברי התוס' כאן שש דעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד משמע דלא מהני הגדתן, ולש שלא הובאו בפוסקים:

(דף י"ט ע"א) בגמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. מכאן קשה לדעת בעל העיטור דס"ל הלכה כריש לקיש דטעמא משום פירי, וא"כ קשה אמאי הכשיר ריב"ל הא טעמא דר"ש משום דאין לבעל פירות משעת כתיבה ואי הוה ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה הוה ס"ל כת"ק דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול דהא בהא הוא דפליגי ר"ש ורבנן, אלא ודאי ריב"ל ס"ל משום בת אחותו יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ י"ל דנכתב ביום אינו פסול משום פירות דגט שלא נמסר ביום שנכתב קלא אית ליה כמ"ש התוס' לעיל, רק טעמא דת"ק משום בת אחותו, וע"ז קאמר שפיר דסמכינן אר"ש דלא ס"ל משום בת אחותו, וכמ"ש גם בספר פני יהושע, אבל אי ס"ל לת"ק משום פירי לא שייך לסמוך אר"ש כיון דלר' שמעון גופיה הטעם שסובר כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות, ות"ק לא ס"ל הכי, א"כ לא שייך למיסמך על ר"ש:

מיהו יותר נראה לי כפשוטו דודאי לרבנן פסול הגט שתטרוף הפירות שלא כדין ולר"ש כדין טרפא, מיהו ודאי קשה לעגן האשה בשביל חששא דפירות, אלא דהעמידו חכמים דבריהם לפוסלו אפילו דיעבד והשתא ס"ל בשעת הדחק לא ניחוש שתוציא האשה פירות שלא כדין דאיפשר שלא נזדמן כלל שמכר הבעל הפירות בין חתימת עדים הראשונים להנשארים ואי מיתרמי שעביד שלא כדין אליבא דרבנן מ"מ כיון דעכ"פ אליבא דר"ש כדין טרפא כדאי הוא לסמוך עליו מאחר שלא יהיה מכשול אליבא דר"ש עכ"פ אף דלא פסקינן כוותיה מ"מ לא ניחוש באי מיתרמי באופן רחוק שתטרוף מלקוחות כיון דעכ"פ לר"ש כדין טרפא והחשש רחוק, כן נ"ל פשוט ונסתלקה תלונת הפ"י על הב"ש:

ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דריב"ל, נלענ"ד דלשיטתייהו אזלי