גרש ירחים עא

נתייחד עמה מונין משעת כתיבה, אבל לענין פירות בפרקונה תליא וקיי"ל דלא פקע פרקונה עד שעת נתינה, ולכאורה תמוהים דברי האיכא מ"ד, ונראה דהכי דייק דקשיא ליה איך יתן גט מוקדם הא נכתב ביום ונחתם בלילה פסול א"כ איך משכחת הפלוגתא בהקדים כתיבה לנתינה, אלא ודאי הטעם משום פירות ולכן לא מיפסל מוקדם דהא מדינא מפסיד הפירות משעת חתימת הגט ודוקא הקדים כתיבה לחתימה ה"ל מוקדם, אבל אי קיי"ל כר' יוחנן תיקשי איך רשאי ליתן מוקדם הא תטרוף הפירות שלא כדין ודחיקא ליה לאוקמא ע"י שליח אלא ודאי קיי"ל כר"ל, וכן לשון רב פפא ור"ה עבדי משעת כתיבה משמע שהוא דבר ההווה ולא בגט ע"י שליח דוקא לכן משמע דסוגיין כריש לקיש:

ובמ"ש הרי"ף דלא פקע פרקונה עד שעת נתינה, הקשה עליו הר"ן מנ"ל דילמא כי היכי דמפסיד פירות משעת כתיבה פטור נמי מפרקונה, ולענ"ד נראה דס"ל להרי"ף בפשיטות דאל"כ פקע תקנת פרקונה לגמרי דמיד שיוודע לו שנישבית יכתוב לה גט ויחתום בו עדים ולא איפשר לה להעמיד עדים בכיון על יום שנישבית וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, בפרט לפמ"ש לעיל בטעמא דמילתא שמפסיד הפירות משעת כתיבה שלא יכין לו גט ותהא קלה בעיניו להוציאה א"כ ודאי לא מיסתבר לאפקועי זכות שלה קודם גירושין והוא נכון:

בד"ה מאימתי הא דאמר כו' קשה לר"י כו' מידי דהוי אשכר שכיר כו' עכ"ל. לכאורה לרב לא קשיא די"ל בשכר שכיר סגי בזקף במלוה וכתובה בעינן פגמה וזקפה, וצ"ל הקושיא לשמואל, וי"ל גם לשמואל פגמה לחוד נ"מ דאיפשר דבשכר שכיר בעינן זקפה ופגמה לא מצינו בשכר שכיר וכן בהקפת חנות, ואיפשר דמשמע להתוס' מדאמר פגמה אעפ"י שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה, משא"כ פגמה עדיף מזקפה דהוי לא זו אף זו, מיהו לא ראיתי בפוסקים בהקפת חנות ושכר שכיר דמהני פגם וצ"ע:

בגמרא אונס וקנס ופיתוי. פירש"י ותוס' קנס דמוציא שם רע, וצ"ע דמוציא שם רע הוי העמדה בדין שהרי הב"ד עונשין אותו אם הוזמו עדיו והעמדה בדין הוי כמלוה, ובגמרא איפשר קנס פלגא ניזקא או שלשים של עבד אבל מוציא שם רע חיוביה הוא בב"ד, ואיפשר דהעמדה בדין היינו תביעה בדין ובמוציא ש"ר כ"ז שלא תבעו לא מיקרי זקיפה וצ"ע:

בפירש"י ד"ה מאימתי נזקפין כלומר מאימת הויא כזקיפה וכו' נראה מפירש"י דודאי זקפן במלוה אפילו לא העמידו בדין נמי הוי זקיפה, ובח"מ סימן ס"ז לא משמע לכאורה כן, גם בהקפת חנות לא מצינו העמדה בדין משמע כפירש"י וצ"ע:

שם ד"ה אף כתובה משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות הוא כו' עכ"ל. משמע דהשיעבוד חל משעת חופה, וקשה דמשמע דקולא הוא שמקילין שנכתבין ביום ונחתמין בלילה, ואם רוצה לכתוב זמן של לילה שפיר דמי, וקשה כיון דמשעת חופה נשתעבד א"כ ה"ל מאוחר ואם אין כתוב בו דאקני יפסל דטריף מנכסים שקנה אח"כ, וכן בכל מעשה ב"ד בפסק דין יהיה צריך דוקא לכתוב זמן של גמר הפסק שאז נשתעבדו נכסיו, ומזה נראה דמ"מ משעת כתיבה יחול השיעבוד שכן דעת המתחייבין שיחול השיעבוד משעת כתיבת השטר, וכן במאוחר מפסיד המלוה ועד דמטא זימני' לא טריף כדאיתא בב"ק דף ע"ז, וא"כ י"ל לעולם דעתו שיחול החיוב מזמן השטר, ובזה ניחא דעת הרמב"ם בפכ"ג ממלוה שפסק דשטרי חוב המאוחרין כשרים, ותמה עליו ה"ה דהא הרמב"ם ס"ל דאקני לאו ט"ס הוא וא"כ ה"ל לחלק בין אם כתוב בו דאקני דהא בגמרא פשיט ממאוחרין דדאקני משתעבד, ולפמ"ש א"ש טובא דודאי דעת הלוה שישתעבד מזמן שיכתבו העדים דהא לא מפסיד ע"י זה שהרי נתאחר שיעבודו של מלוה ולא טריף עד דמטא זימניה, אלא דמכל מקום פשיט בב"ב אי דאקני לא משתעבד לא מהני דעת הלוה שאפי' שיעבדו בפירוש שישתעבד מה שיקנה אחר ההלוואה לא מהני דהא לא מצי משעבד למלוה נכסים שיקנה אח"כ, משא"כ אי דאקני משתעבד בשיעבדו בפירוש א"כ ממילא במצוה לכתוב שטר דעתו שיחול השיעבוד מזמן השטר שיכתבו העדים וא"צ לפרש דאקני דכי היכי דדעת המלוה שלא יחול שיעבודו רק מזמן השטר ממילא גם דעת הלוה כן וא"כ ה"ל כאילו פירש שיחול השיעבוד מזמן כתיבת העדים, ולהכי תנן סתם דמאוחרין כשרים ודברי הרמב"ם נכונים, וכן משמע הסוגיא דיכול לכתוב גם זמן הלילה ולא דוקא זמן שנגמר הפסק דין, והיינו שמסתמא דעתן כך שישתעבד מזמן שיכתבו העדים ודברי הרמב"ם ברורים, ובב"ב דמייתי לה הש"ס למיפשט משטרי חוב מאוחרין דדאקני משתעבד י"ל דאי דאקני לא משתעבד לא מהני דעתו אמאי שיקנה, אבל לפי האמת דדאקני משועבד בשיעבדו בפירוש הכא הוי כאילו פירש:

(פיסקא) ר"ש מכשיר אמר רבא מ"ט דר"ש קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה כו'. כבר כתבתי לעיל דקשה לר' יוחנן מנ"ל דת"ק פליג בהא דילמא לא פליגי רק דר"ש לא חייש לבת אחותו, ויש ליישב עוד דס"ל לר' יוחנן בנכתב ביום אין לפוסלו משום בת אחותו דאהני לשבוע דקמיה ונכתב ביום אינו פסול רק משום פירות גם לר' יוחנן, וא"כ מוכח שפיר דפליג נמי לענין פירות ולא ס"ל כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, והא דפריך לעיל מגיטין הבאים ממדינת הים היינו דיש חששא דפירות וה"ל מוקדם ותטרוף שלא כדין, דלהא לא שייך לתרץ אהני לשבוע דבתריה דמ"מ תטרוף שלא כדין, והא דאמר לעיל אליבא דרבי שמעון לא קאמינא היינו בס"ד דלא ידע הא דמהני לשבוע דקמיה, ולפי האמת י"ל גם ר"ש ס"ל חשש בת אחותו רק היכא דאהני לזמן דקמיה לא פסלינן ליה רק משום פירות, והשתא י"ל דפליגי בפירות לחוד דלת"ק יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ולר"ש מפסיד משעת כתיבה:

מיהו נ"ל יותר דלפי האמת שפיר מצי ר"ש סבר משום בת אחותו הוא עיקר תקנת זמן, אלא דמ"מ לא מסתבר לפסול נכתב ביום להפסיד האשה שהרי אילו היה כשר היו הפירות שלה משנתן עיניו לגרשה ואי פסלינן ליה ישארו הפירות לבעל ולא מסתבר דמשום פרוצות יפסידו הצנועות ולמה תפסיד הכשירה הפירות בשביל שפעמים מיתרמי בת אחותו לכן לא גזרו לפסול הגט משום שהוא מוקדם להפסיד לה הפירות אחר שכבר נתן עיניו לגרשה, וא"כ י"ל לת"ק שפיר פסלינן ליה דסבירא ליה דמפסדת רק משעת נתינה וא"כ אין הפסד לאשה ושפיר יש לפוסלו ויכתוב גט אחר, והא דאמר לעיל אליבא דר"ש לא קאמינא היינו דר"ש דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות לא קאמינא להפסיד לה הפירות משום חששא דבת אחותו, והשתא ממילא עיקר פלוגתייהו רק בפירות דלכ"ע לא הוה מפסדינן לה משום חששא דבת אחותו, ובהכי ניחא לקמן דף כ"ו דקאמר בשלמא למ"ד משום בת אחותו, והשתא קשה הא לר"ש תיקשי ל"ל זמן בארוסה, ולפ"ז ניחא דר"ש שפיר אית ליה חששא דבת אחותו לענין עיקר תקנת הזמן, והוא נכון:

(ע"ב) בתוס' ד"ה חיישינן כו' וכן כי אמר לעשרה חתומו כו' עכ"ל. ר"ל בדריב"ל לקמן דפריך מריש לקיש שלא הכשיר מכאן ועד עשרה ימים אלמא אפי' חתמו חיישינן שפייס, מיהו קשה הך דבסמוך דאמר ריש לקיש שכולם משום עדים מאי נ"מ הא אי אפי' משום תנאי מ"מ חיישינן שפייס לריש לקיש, וי"ל דאי הוה משום תנאי כבר נגמר הגט ולא הוה חיישינן שפייס, והא דלא קאמר נ"מ דמשום עדים חיישינן שפייס היינו משום דלר' יוחנן אפי' לא נגמר לא חיישינן שמא פייס, לא שייך נ"מ בין ר' יוחנן לריש לקיש כיון דלר' יוחנן אפי' אי הוה משום עדים לא הוה חיישינן שמא פייס, מיהו צ"ע לר' יוחנן למה לא ניחוש לפיוס כאן משום דקלא אית ליה, ולקמן גבי אי לא אתינא, וכן בפרק מי שאחזו פריך דניחוש שמא פייס, מיהו בהך דהכא י"ל כיון שלא הטיל שום תנאי לא חיישינן שפייס, מיהו לקמן קשה כיון דשנים משום עדים וכולן משום תנאי ניחוש שמא פייס, וצ"ל דדוקא תנאי שהוא בהמשך זמן חיישינן שמא פייס, אבל בהך דאיפשר שיתקיים מיד לא חיישינן לר' יוחנן שמא פייס, ועיין בספרי גט מקושר דף ע' באריכות גדול ביאור השיטות בזה באריכות ותמצא נחת, את כל ונוכחת. בד"ה שמא פייס פי' בקונטרס כו', כבר בררתי שיטת רש"י בספרי גט מקושר, עיין שם:

בא"ד ואור"ת דשמא פייס דהכא כו' שמא פייס וביטל שליחותם עכ"ל. הרשב"א בחידושיו כתב על זה שתירצו הקשה בקשה ממנו דאיך רמיזא בכאן דמיירי ע"י שליח, ועמ"ש בספרי גט מקושר, ויש ליישב עוד, והוא דר"ש אמר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים, ויש להבין דהא מ"מ חיישינן לאיחלופי וא"כ ראוי לחוש גם במוקדם לאיחלופי כדחיישינן בכמה דוכתי לעיל דף י"ו ע"ב ובסוגיין גופא בחתם קרוב בתחלה, אלא נראה דלענין מוקדם לא שייך לגזור בגיטין אטו שטרות דגיטין הבאים ממדינת הים ע"כ מוקדמין הם ולא סגי בלאו הכי כיון דבבא ממדינת הים כשר גם כאן כשר, והשתא כיון דבגט ע"י שליח אי איפשר להכשיר במוקדם בין כתיבה לנתינה היכא דשייך חששא דפיוס א"כ ממילא אין להכשיר אפי' נותנו בעצמו:

בגמרא ור' יוחנן אמר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. בספר פני יהושע דחק למצוא נ"מ לרוב פוסקים דלא קיי"ל כר"ש א"כ מאי נ"מ בהך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי חיישינן שמא פייס, ובאמת נראה בפשוט לפמ"ש לעיל דבהך דאמר לעשרה גופיה שייך שמא פייס וכמ"ש התוס' לעיל כדפריך לקמן מדריש לקיש הא אמר מכאן ועד עשרה ימים לא והיינו משום שמא פייס, א"כ י"ל גם לר' יוחנן דס"ל משום תנאי מ"מ באמר בפירוש משום עדים יש לחוש לפיוס דבאמר בפירוש ר' יוחנן מודה לריש לקיש דכולן משום עדים, כמ"ש באה"ע סימן ק"ך סעיף יו"ד וא"כ יש לחוש לפיוס לריש לקיש, ולר' יוחנן לא חיישינן לפיוס, מיהו אין זה מספיק דהא פסול משום מוקדם וי"ל אי כשר ע"י שליח אין לחוש למוקדם לכמה פוסקים א"כ נ"מ ע"י שליח, ולהפוסקים דמוקדם ע"י שליח נמי פסול, איפשר לומר דגם אם נימא משום תנאי מ"מ שייך פיוס שאכתי לא נגמר הגט ושייך פיוס