גרש ירחים ע

שפיר ה"ל חזקה גמורה עד השתא בחזקת אשת איש והשתא הוא דאתא השליח, ולק"מ על פירש"י:

ועוד נראה דבלא"ה בשליח שבא ממדינת הים וגיטין דאתו שנכתבו בניסן ולא מטו עד תשרי א"כ אם תזנה לא תוכל לומר אחר גירושין אם אינו בכדי שילך השליח ממדינת הים למקום האשה, אלא די"ל עפמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ז דחיישינן שמא בגמלא פרחא אזיל והקשו התוס' הא בעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא ונהרגין, ותירצו דבמכוון לקלקל אשת חבירו אזיל בגמלא פרחא, וכן לאידך תירוצא בטען בגמלא פרחא נאמן, וא"כ י"ל ודאי אע"ג דבא ממרחקים מ"מ תוכל לומר דבגמלא פרחא אזיל והקדים לבא, מיהו השתא דאמרינן קלא אית לה למילתא א"כ תו לא תלינן בגמלא פרחא כיון דהקול מורה שעכשיו בא, א"כ כיון דבלא"ה לא תלינן בגמלא פרחא אין תימא אם גם השתא אם תטעון נגד הקול שאזל בגמלא פרחא שלא תהא נאמנת דהא אפי' למיתה לא תלינן לגמלא פרחא, ולק"מ על פירש"י ודו"ק:

בא"ד וא"ת ובההוא למה תיקנו זמן עכ"ל. נראה ליישב לפירש"י דבעינן לאתויי ראיה אימת אתא גיטא לידה, וא"כ י"ל דכיון דהיינו לענין פירות שלא תפסיד הפירות א"כ י"ל לפי מאי דאיתא בעירובין דף ל"ב דבדרבנן אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו א"כ י"ל אם הוא זמן שכבר היה שהות לשליח לילך בדרך ולהגיע הגט ליד האשה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דהא פירות שתיקנו לבעל הוא מדרבנן ובדרבנן אמרינן לכ"ע שליח עושה שליחותו וכדאמרינן התם דהרחוקים מותרים מחצות ולהלן שאין ב"ד מתעצלין בו, ומפרש התם דשליח כולי יומא דשליח מתעצל יותר עכ"פ אם הוא שעות כדי שיבא ויגיע הגט ליד אשה א"צ ראיה כלל דחזקה שליח עושה שליחותו וטרפה הפירות מזמן שאנו מחזיקין שכבר עשה שליחותו וא"כ אהני הזמן דגט טובא שא"צ ראיה אם מכר הפירות בזמן שהיה ראוי שכבר הגיע הגט לידה וזה חושבין מזמן. שנכתב בגט, ולק"מ ודו"ק:

מיהו לפי פירוש התוס' דאם יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"צ זמן דתוכל להביא עדים בזמן שהגט בא לידה א"כ שפיר הקשו שאין תועלת בזמן, מיהו י"ל גם לדברי התוס' דודאי אילו לא היה צריך לתקן זמן כלל כבר היה ידוע ומנהג מפורסם שתיחד האשה עדים או להביא גיטה לב"ד תיכף בזמן שנמסר לידה, אבל עכשיו שרוב גיטין אין מביאין עדים שא"צ ראיה לדברי התוס' א"כ גם בגט הנשלח לא מסקא דעתה להביא גיטה לב"ד ובגט הנשלח עכ"פ תרויח הפירות מיום שנחשוב שמסתמא שליח עושה שליחותו ודו"ק:

ובהכי יש ליישב עיקר קושיית התוס' למה תיקנו זמן בגט בזמן הזה, ולפ"ז ניחא דכיון שהורגלו בזמן נשאר ממילא תקנת הזמן כמקדם, שכיון שכבר יצאו מן ההרגל להעמיד עדים, א"כ תפסיד האשה הפירות שלא כדת שלא ידעה להעמיד עדים מאחר שאחר שתיקנו זמן לא היו צריכים עוד לכך, ובזה מיושב הסתירה דבירושלמי אמר ר' יוחנן גופי' משום אכילת פירות ומכאן הביא בעל העיטור ראיה דאיפוך קמייתא, ולמ"ש לק"מ דהא דר' יוחנן היינו בזמן הזה לכ"ע משום פירות שתדע שעת נתינה, ולק"מ ודו"ק:

ובזה יש לדחות ג"כ ראיית בעל העיטור דלקמן דף כ"ו מפרש עולא טעמא דגט ארוסה משום תקנת ולד ואי ס"ל כר' יוחנן י"ל משום בת אחותו, ולפ"ז לק"מ דודאי מעיקרא דאמר הניחא למ"ד משום בת אחותו צריך לפרש דהמשנה נשנית בזמן המקדש דשייך בת אחותו בארוסה, אבל עולא אמר לפי האמת גם בזמן הזה צריך זמן משום פירות וא"כ אכתי בארוסה לא היה צריך זמן, לכן חידש עולא משום תקנת ולד לתרץ מעשים בכל יום דכותבין גם בארוסה זמן בגט, ואין מקום לראיית העיטור כלל, והכל נכון, ועיין בסמוך:

בא"ד שיחפה על בניה שהם ממזרים עכ"ל. בפני יהושע הקשה אפי' זינתה כשהיא אשת איש מ"מ הולד כשר דתולין ברוב בעילות מן הבעל והאריך, ועיין ברא"ש מבואר מדבריו דאינו רוצה שיהיה קול על הולד שילדה ממנו שהוא ממזר, משמע דאדרבה משום הכי קפיד טפי דאנן תלינן ליה בבעל ויש קול ממזר עליו, ואין מקום לדבריו, אלא דקשה גם בזה תיקשי בארוסה בזמן הזה תיקשי נמי לר' יוחנן דס"ל משום בת אחותו, וצ"ל כמ"ש לעיל דבס"ד קאמר למ"ד משום בת אחותו ניחא בזמן המקדש, ובאמת לא פסיק ותני בזמן הזה, ולפי האמת בעינן טעמא דתקנת ולד, ונדחה גם בזה ראיית העיטור:

גם בלא"ה נ"ל דלא קשיא כלל מעולא אדר' יוחנן דודאי עולא קים ליה דלא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש רק בנשואה אבל בארוסה לכ"ע סגי לתקן משום תקנת ולד וקמ"ל דטעמא דתקנת ולד איתא, וא"כ ע"כ ר' יוחנן ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, משא"כ אי ליתא לטעמא דתקנת ולד, א"כ לא הוה מוכח דס"ל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה די"ל דס"ל כריש לקיש רק צריך טעמא דבת אחותו משום ארוסה, וכעת השמיענו עולא כזאת דבארוסה לכ"ע טעם מספיק משום תקנת ולד, א"כ ע"כ עיקר טעמא דר' יוחנן משום דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא משום דלא שייך טעמא דבת אחותו בארוסה, ולק"מ ואין שום ראיה ודו"ק:

בגמרא איתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה, לכאורה קשה לעיל לימא דתיקנו זמן בגיטין דנדע הבחנת השלשה חדשים מזמן הכתיבה. וראיתי בתשובת פנים מאירות ח"א סימן מ"ג שמקשין העולם כן, ונדחק לתרץ דהקושיא היא מגיטין שנותנין באותו יום, והוא דחוק דמ"מ לעולם צריך לכתוב הזמן דאם לא יכתוב הזמן אפשר שישתהה אצלו, גם בני מוהר"ר אהרן הקשה על זה דא"כ מאי פריך מגיטין הבאים ממדינת הים, מה הועילו חכמים בתקנתן הא לגיטין הבאים ממדינת הים יש לומר דנ"מ למנות משעת כתיבה, מיהו עיקר הקושיא אינה כלום דהא דמונין משעת כתיבה היינו משום שאחר שנחתם הגט אסור להתייחד עמה ואם נתייחד עמה הוי גט ישן שאין מגרשין בו כדאיתא לקמן דף ע"ט ע"ב טעמא דגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה א"כ מה"ט גופיה שאסור להתייחד עמה מונין משעת כתיבה, משא"כ אילו לא היה זמן בגט לא היה איסור להתייחד עמה, וא"כ פשיטא שאין למנות משעת כתיבה ושיתקנו זמן כדי שיהיה אסור ביחוד וכדי למנות משעת כתיבה לאו מילתא הוא ופשוט ועמ"ש לקמן:

בפרש"י ד"ה ב' נשים כו' ומסר שני גיטין כו' אלא שזה קדם לזה כתיבתו חודש עכ"ל. צ"ע דאיך ימסור גט מוקדם, וצ"ל דרש"י ס"ל גט מוקדם כשר משום דקלא אית ליה ודוקא נכתב ביום ונחתם בלילה פסול שאין לעדים לחותמו שמא ימסרנו בצינעה, אבל אנן לא פסלינן אם נחתם בזמנו כדפרישית לעיל, ולדעת הפוסקים דמוקדם פסול רק ע"י שליח צריך לפרש בגמרא דשתי נשים בחצר היינו כשנותן הגט ע"י שליח, וכן לדעת הר"ן דאין מוקדם כשר רק במקום עיגון יש לפרש גם כאן שפירש לים, ואיפשר שכן דעת רש"י דבמקום עיגון דוקא מכשרינן וכמ"ש הר"ן, לכן פירש גם כאן שפירש לים:

בגמרא יאמרו שתי נשים בחצר א'. והקשה בפני יהושע גם לרב תיקשי בגט מאוחר שאינה מתגרשת עד זמן שכתוב בגט א"כ זו שניתן לה גט שאינו מאוחר ממתנת שלשה חדשים ולזו שיש לה המאוחר צריכה להמתין ג' חדשים אחר זמן שבמאוחר, וכתב דמ"מ משעת נתינה נחשוב השלשה חדשים, וקשה לפ"ז תיקשי לפי האמת לשמואל דס"ל משעת כתיבה א"כ מסתמא גם במאוחר נחשוב משעת כתיבה וא"כ זו שנותנין לה גט מאוחר מותרת לינשא מיד שיגיע זמנו אע"פ שעדיין אינו שלשה חדשים ולזו שנכתב הגט בזמנו צריכה להמתין ג"ח מזמן הכתוב בגט ולא שייך התירוץ זמן גיטה מוכיח עליה כיון דהגט מאוחר, לכן נלענ"ד איפכא ודאי במאוחר לכ"ע משעת נתינה מנינן, דבשלמא בגט דעלמא חשבינן משעת כתיבה דשוב אסור להתייחד עמה שלא יהיה גט ישן כמו שפירש"י כאן דאינו מגרש בגט ישן שלא יאמרו גיטה קודם לבנה וא"כ בגט מאוחר לא שייך הך חששא א"כ מותר להתייחד עמה וא"כ לא שייך להקשות דפשיטא לזו שמתייחד עמה אין למנות שלשה חדשים רק מיום הנתינה דביחוד תליא מילתא ולא קשיא לן רק שתי נשים מבית א' שכבר הוזהר מיחוד מזמן שנכתב בגט וא"כ אין שייך לחלק ביניהם, אבל ממאוחר לא קשיא כלל דבמאוחר כיון שאינה מתגרשת בו עד זמנו מותר להתייחד עמה וממילא מנינן מיום הנתינה שנפרדת ממנו, וכן למאי דשני זו זמן גיטה מוכיח עליה היינו שזו אסורה ביחוד מזמן גיטה וזו זמן גיטה מוכיח עליה וממילא גם במאוחר כיון דאין זמן בגט לא מיקרי זמן גיטה במאוחר ואינה אסורה ביחוד, ולפ"ז איפשר דלרב במאוחר אפי' נתן לה הגט כיון שעדיין אינו חל עד שמגיע זמנו לא הויא גרושה כלל ואפי' נתן לה הגט אינו כלום עד שיגיע הזמן לסברת התוס' וצריך להמתין משעת הגעת זמן כיון דמותר עדיין ביחוד לא הויא גרושה כלל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה גט ישן כו' שמא תתעבר ותלד בין כתיבתו לנתינתו עכ"ל. הא ודאי בשלשה חדשים לא ילדה אלא דגט ישן פסול אפי' ליכא שיעור דתלד משום לא פלוג ודו"ק:

בתוס' ד"ה המשליש פי' בקונטרס והוא הלך לדרכו ובחנם פירש כן עכ"ל. לכאורה י"ל כוונת רש"י דלהכי פירש שהלך לדרכו דבהיה בעיר חיישינן שמא פייס כדלקמן דף ע"ו ע"ב בהולך ובא, משא"כ בהלך לדרכו להך לישנא דהא לא אתא לא חיישינן שפייס, אבל בהיה בעיר חיישינן שמא פייס וצריך נאמנות וזה לא נזכר בברייתא, מיהו לקמן דף כ"ט משמע דחיישינן שמא פייס אפי' לא היה בעיר, מיהו איפשר דאיירי בארוסה דלא חיישינן שמא פייס:

ועפ"ז איפשר ליישב פסק הרי"ף שפסק משעת כתיבה, ותמה עליו הרא"ש הא קיי"ל כרב באיסורי, ולפ"ז איפשר דקשיא ליה לוקמא הך ברייתא דמשעת כתיבה בארוסה דבלא"ה לא צריכה להמתין ג"ח רק משום גזירה וא"כ אין להחמיר יותר רק משעת כתיבה, והך דלעיל איירי בנשואה, אלא ודאי קים לן הלכתא כשמואל אפי' בנשואה לכן לא מהדר הש"ס לאוקמא בארוסה דוקא דקים לן אפי' בנשואה אין להחמיר, מיהו איפשר דלישנא דלגט ישן לא חיישינן משמע דאיירי בנשואה, ועיין בתוס' לקמן ע"ב:

ועיין ברי"ף שהביא איכא מ"ד דקיי"ל כריש לקיש לעיל כיון דכאן מונין משעת כתיבה, ודחה הרי"ף דהכא לענין ג"ח כיון שלא