גרש ירחים סט

מזומן לחתמו מיד ואחר חתימה לא משהי ליה דלא מקדים פורענות לנפשיה וא"ש הכל, ודוק היטב:

עוד איפשר לומר דלמסקנא דמסיק דבשבוע כשר משום דאהני לשבוע דקמיה א"כ י"ל גם בנכתב ביום לא שייך לפסול משום בת אחותו כיון דאהני לשבוע דקמיה ואינו פסול רק משום פירות שלא תטרוף לקוחות שלא כדין ופליגי בפירות לחוד, ולקמן דפריך כתביה ואנחיה בכיסתיה י"ל הקושיא משום פירות לר' יוחנן ודו"ק:

שם גזייה לזמן ויהביה ניהלה. עיין בר"ן שמכאן הוציאו הרמב"ם ור"ח שאם נחתך הזמן נותנו לכתחילה דהכי פריך גזייה לזמן דבהא אפי' לכתחילה תינשא ודחה דבריהם, דנראה פירש"י דמתחילה קאמר כיון דלכתחילה לא תינשא ולא חתמי ליה עדים ואהא פריך גזייה לזמן, ובעניותי לא הבנתי מה ראה לדחות דברי הרמב"ם דשפיר י"ל דמפרש כפירש"י דלא חתמי ליה עדים, ומ"מ דברי הרמב"ם שפיר למסקנא דלרמאי לא חיישינן וא"כ כיון דלא עביד לכתחילה משום רמאות ואינו רק במקרה א"כ ממילא מה"ט לא דמי לגט שאין בו זמן דפסלוהו רבנן דאי הוה כשר לעולם יכתוב גט שאין בו זמן ועשו חיזוק לפוסלו אפי' כבר ניתן, אבל בגזייה דנכתב הזמן כתיקון חכמים ממילא לא שייך לפוסלו כיון דליכא חששא שיחתוך הזמן אח"כ דלרמאי לא חיישינן ודברי הרמב"ם כמסקנת הש"ס, ואיפשר גם רש"י מודה ליה, ואי קשיא אמאי לא ניחוש שתעשה רמאות לאצולי נפשה והכי תעביד לאצולי נפשה, הרי לא על הרמב"ם תלונתם בזה דעל הש"ס גופיה קשה אמאי לא ניחוש שתעשה כל רמאות להצלה דידה ותחתוך הזמן והרי אמרינן בפ"ד אחין דהזמן דלהצלה דידה לא מחקה ליה ואיך שיהיה הפירוש שם גם כאן לא ניחוש שתחתוך הזמן בין לפירש"י בין לפירוש התוס', עכ"פ אין מקום תמיה על הרמב"ם דודאי למאי דלא חיישינן לרמאי אין טעם לפוסלו כלל, ועמ"ש בסמוך בישוב פירש"י ותוס':

בתוס' ד"ה גזייה כו' לא כמו שפי' שם בקונטרס כו' דהא הכא משמע דאי גזייה לזמן לא קטלינן לה עכ"ל. ליישב פירש"י נראה דודאי ס"ל התם במחקה ליה לזמן דגט ניכר שעשתה כן להצלה וניכר הרמאות לכן קטלינן לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש, והא דפריך הכא מגזייה לזמן היינו דבלא"ה יש להבין למה לא נקט דהיא תגוז לזמן ולמה אמר גזייה, לכן נראה דאדרבה סייעתא לפירש"י דאי עבדה רמאות קטלינן לה דמהיכא תיתי שיתן גט שנחתך הזמן, אבל הקושיא מגזייה לזמן והיינו שהוא יטעון שכבר נכתב הגט בזמן מוקדם יותר קודם הזנות ולפי שלא רצה להפסיד הפירות מזמן חתימת הגט שנחזיק הגט שניתן ביום שנכתב לכן גזייה לזמן שיהיה נאמן לומר שמכר קודם גירושין ומ"מ נמסר לה עכ"פ קודם הזנות ויחפה עלה ולהכי משני לרמאי לא חיישינן שיטעון רמאות כזה שחתך הזמן שלא תטעון שנתגרשה מכבר, בפרט לפירש"י דאמרינן לה אייתי ראיה, וכן לפמ"ש לעיל ליישב פירש"י דלפי האמת לא צריך ראיה א"ש עכ"פ שלא יטעון שלא ביקש שיהיה בידה הגט מזמן מוקדם אפי' תימא דצריך לאתויי ראיה מ"מ אמתלא הוא, אבל היא לא אהני לה לרמאה ברמיותא, ודברי רש"י כמעט מוכרחים וברורים וניחא נמי מה שדייק מהרש"א:

ולשיטת התוס' קשה דכי היכי דאמרינן התם דיראה למחוק הזמן כיון דהגט להצלה אתי נימא גם כאן לא תרצה שיתקלקל הגט ע"י גזייה כיון דלהצלה אתיא, ודוחק לחלק בין דידיה לדידה דהיא לא תמחוק והוא יגוז לגט, ונראה דכאן י"ל דודאי היא יראה כדאיתא התם שיראה למחוק הזמן, אבל הבעל שרוצה להצילה ורוצה לכתוב גט בלא זמן ועדים אין רוצים לכותבו ע"כ אחר שרואה שכלתה אליו הרעה יחתוך הזמן לגמרי ויתן לה הגט בלא זמן, אבל שם שכבר הגט בידה יראה למחוק ומחזקת הגט בשלימות אלא שתחשוב שתטעון שהגט מאוחר וקיבלתה מכבר מימי קדם קודם שזינתה:

מה שהקשה מהרש"א דהכא אמרינן לרמאי לא חיישינן וביבמות אמרינן ננחיה גבי דידיה מחפה עלה והיינו דמחיק לזמן והא הכא אמרינן לרמאי לא חיישינן, נראה ליישב דבלא"ה קשה למה אמר מחקה ליה לזמן לימא בפשיטות שתשרוף השטר לגמרי ותאמר שנאבד לה ותו לא הוה קשיא מגירושין, אלא נראה דהש"ס תופס האמת שאפי' מחקה לזמן שהוא רמאות ניכר מ"מ לא נקטלה א"כ י"ל כשננחיה גבי דידיה י"ל שיטעון שנאבד לו השטר ובהא אין רמאות ניכר דמה לו לשומרו, לכן לא אמר בש"ס מחיק ליה רק סתמא מחפה עלה והיינו שיאמר שנאבד לו וזה אין רמאות ניכר, ולק"מ וברור:

ויותר נראה דיראה למחוק ומבקשת מן הבעל שיאמר שגירשה וכיון דבידו לגרשה סבורה שיצילה בזה שיאמר שגירשה ויאמינו לו למפרע לכן לא מחקה לזמן, א"כ ממילא גם קושיית מהרש"א ניחא די"ל דה"ק לרמאי לא חיישינן דאף שחפץ להצילה סובר שיצילנה בדיבור שיאמר שכבר גירשה ולא יהיה רמאות ניכר ובאמת לא יועיל לו למפרע, אבל התם שידוע שנתקדשה מחפה עלה בכל גווני, דנוח לו למחוק הזמן משיטעון שנתגרשה מאחר שאם ימחוק הזמן בחזקת פנויה קאי א"כ חושב שזה תהיה הצלה טפי משיטעון שגירשה א"כ מחיק להצילה אף שנראה רמאות, אלא הכא אמרינן דטפי נראה הצלה כשיאמר שגירשה משיעשה רמאות, אבל שם נוח לו לעשות הירום בקידושין משיאמר שגירשה ודו"ק:

בד"ה כתביה כו' הכא לא בעי לשנויי כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, וכבר כתבתי לעיל בתוס' ד"ה ריש לקיש מה שנ"ל לפי פשט הש"ס, ונלענ"ד עוד להוסיף נופך דאפי' תימא דשבוע כשר אפי' לכתחילה וקשה שיחפה בגט שבוע, וי"ל כמ"ש לעיל דודאי חיפוי לא שייך רק אי לא תיקנו זמן, משא"כ אחר שנתקן זמן ודרך לכתוב זמן בכל גיטין ואין דרך לכתוב שבוע א"כ כשירצה לחפות ולכתוב גט שבוע מה שאין דרך לכתוב יתנו אל לב כי תואנה הוא מבקש ויתברר רמאותו ע"י עדי מסירה או ע"י העדים עצמן יתברר להם מתי כתבוהו דאל"כ מה נשתנה גט זה שיכתוב בו שבוע ואיכא למיקם עלה דמילתא ולא אהני לרמאה ברמיותיה, אלא דפריך איך נפיק שבוע מאין בו זמן, ומשני דלא דמי לאין בו זמן דאהני לשבוע דקמיה וכו', וא"כ כיון דלא דמי לאין בו זמן אפי' תימא דלכתחילה כשר יתגלה הדבר ע"י העדים עצמם שחתמוהו כי יאמרו מה ראה זה לשנות ולהקפיד על שבוע אלא תואנה הוא מבקש ויפרסמו עת חתימתן, והשתא פריך כתביה ואנחיה בכיסתיה היינו דאי לאו סברא דלא מקדים פורענות לנפשיה אין לעדים תמיה על זה שי"ל שלכך כתב שבוע כדי שיהיה הגט בידו עד זמן שתתפייס ושוב לא יתנו עדים לב על שינוי דאורחא דמילתא הוא, וע"ז משני אקדומי פורענות לא מקדים לנפשיה א"כ ירגישו העדים והסופר אחר שמסתמא יגרש מיד למה מקפיד דוקא שיכתבו שבוע ויתברר האמת:

וארווח לן בזה קושיית התוס' בסמוך ד"ה ואנחיה דקשיא להו לענין פירות למה לא יפסיד משעת כתיבה, ולפ"ז לא קשה מידי די"ל דמהדר אקושיא ראשונה שיכתוב שבוע לכתחילה ולא ירגישו בשינוי דיכול להתנצל שיחזיק הגט דאי מפייסה תפייס, ועפ"ז יש לפרש גם אידך קושיא גיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן שנדחקו התוס' דלריש לקיש אין קושיא דלמה לא יפסיד משעת כתיבה, ולפמ"ש חוזר הכל על קושיא דשבוע, והוא דודאי בגיטין הבאים ממדינת הים אם נכתוב שבוע או שנה שפיר דמי טפי דהא לעולם מחזיקינן מזמן הגט שמאותו יום נתגרשה א"כ בגיטין הבאים ממדינת הים שפיר דמי לכתוב שנה וכדומה, והבעל ג"כ יש לו להתנצל שאינו רוצה להחזיקה במגורשת מזמן שכתוב בגט, ונ"מ גם לו לענין מעשה ידיה שהרויחה עד כאן וגם שמא זינתה ותפסיד כתובה, משא"כ אם יוכתב זמן תוחזק מגורשת מן הזמן, או נ"מ לענין מה שנמצא תחת יד האשה בחזקת הבעל, א"כ שפיר יש לבעל אמתלאות לכתוב שבוע או שנה, ובאמת ערום יערום להוציא פירות מימי קדם, ומשני הנהו קלא אית להו ואין לבעל להתנצל לשנות משאר גיטין דידוע שלא תוחזק מגורשת מזמן הכתוב בגט וא"כ ממילא אם יצוה לכתוב שבוע או שנה יתנו לב לברר רמאותו שאין צריך לשנות בגט זה, והשתא תו לא תיקשי משום חיפוי ופירי דמ"מ שפיר אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה אף שאין יום הנתינה מבורר מ"מ עכ"פ יש גבול שלא ימכור הפירות לעולם שבודאי לא נשתהה כ"כ השליח, ועמ"ש לקמן והכל נכון וברור:

ובהכי ניחא מה שתמהו התוס' דלענין זנות לא אהני קול, ולפ"ז לק"מ דכיון דנכתב כשאר הגט שפיר אהני לשבוע דקמיה, ודוק היטב:

(דף י"ח ע"א) בתוס' ד"ה ואנחיה בכיסתיה כו' בין לענין פירות כו' עכ"ל. עיין מ"ש בסמוך הנלע"ד, ואיפשר לומר בפשיטות דאהא קשיא להו איך תיקנו חכמים שיפסיד הפירות משעת כתיבה שא"כ לעולם לא יוכל למכור הפירות שהרי הלוקח לא יקנה כלל פן יש אתו גט כתוב וחתום ומשני דלא שכיח דלא מקדים:

בא"ד ומיהו ההיא דגיטין הבאים כו' דלמה לא יפסיד משעת חתימה לריש לקיש כו' עכ"ל. נראה ליישב דודאי מה שתיקנו להפסיד הבעל משעת חתימה אע"ג דעדיין אשתו היא לכל מילי לא איכפת לבעל בזה דמסתמא אינו כותב רק כשדעתו ליתן דלא מקדים פורענות לנפשיה, אבל בגיטין הבאים ממדינת הים שסתמן לתועלת האשה כדאמרינן בכמה דוכתי משום עיגונא אקילו בה רבנן א"כ כשיתרצה הבעל ליתן גט מסתמא מתנה שלא יפסיד עד שיבא הגט לידה שהרי עיקר מה שמגרש לתקנת האשה ובע"כ שישתהה הגט ודאי אינו מרוצה להפסיד הפירות קודם נתינה וא"כ טרפא שלא כדין, ועמ"ש לעיל ליישב פירש"י בכמה אנפי דהקושיא לר' יוחנן גם משום פירות ע"ש:

בד"ה הנהו פירש בקונטרס כו' תימא כו' יכול לחפות ולומר עכ"ל. לענ"ד ליישב פירש"י דבלא"ה סברת התוס' שכתבו לעיל דלא אוקמה בחזקת אשת איש מאחר שהיא גרושה, ועיין בפני יהושע דתמה דמ"מ יש לומר השתא איגרשא, ונ"ל דודאי כיון דהגט לפנינו וגירשה כבר אין לומר חזקה גמורה דהשתא איגרשא דהגט תליא ברצון הבעל אם לא תמצא חן בעיניו יגרשה א"כ אין לנו להחזיק הבעל שעכשיו נשתנה הרצון דאיפשר מעיקרא גירשה ורצון מיקרי חזקה עשויה להשתנות לכן לא מהני החזקה, וא"כ הכא ודאי בגיטין הבאים ממדינת הים לא תוכל לומר שנתגרשה מיד שנכתב שהרי רב הדרך המפסיד, אלא שי"ל שהקדים לבא ויש חשש על איזה ימים אחדים ובזו אמרינן השתא הוא דאתא השליח ולא ניתן לה מקודם דמה שאתה דן על ביאת השליח .