גרש ירחים סז

איך אמר ר' יוחנן דמכשיר אפי' לזמן מרובה, וע"ז משני אליבא דריש לא קאמינא והיינו דודאי הך דתיקנו זמן אינו אלא משום דבר גדול דהא דתקינן אם יש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא לתקן זמן אף דעדיף שיהיה זמן כתוב בגט ע"כ משום שפעמים גורם פסול ועיגון ע"כ אם הי' איפשר לא היו מתקנין אותו, והשתא נראה ודאי לר"ש ליכא למימר דלא חייש כלל לזנות דתיקשי תקנת בתולים, אלא נראה דס"ל לר"ש שאין לתקן זמן בגט רק אם נוכל להשוותו לכל שטרות בכללן ופרטן והיינו לענין זמן ולענין מוקדם שיהיה פסול, לכן אי איפשר לתקן זמן משום בת אחותו, דא"כ אין סברא לפסול בנכתב ביום ונחתם בלילה דזמן מועט הוא, וכיון דלענין נכתב ביום אין להשוותו לשאר שטרות לא היו מתקנין זמן כלל משום זנות דלא שכיח כיון שאין להשוותו לשאר שטרות, ולגזור גם בנכתב ביום ונחתם בלילה משום זנות אין סברא כיון דאפי' לזמן מרובה נמי זנות לא שכיח לכן לא מסתבר לתקן כלל משום זנות דלא שכיח, והשתא נראה דס"ל לר' יוחנן גם לרבנן נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אין הטעם משום זנות דזנות גופיה לא שכיח ואיך נפסול גם בנכתב ביום ונחתם בלילה, אלא דלרבנן פסול מטעמא אחרינא משום שתטרוף פירות מזמן מוקדם, והשתא לרבנן שפיר י"ל תיקון הזמן משום בת אחותו, ואין לומר כיון דזנות לא שכיח ואין לתקן על זמן מועט אין לתקן כלל משום זנות דתקנת הזמן צריך שיהיה שוה עם כל השטרות, דהא ליתא דכשתיקנו זמן משום זנות ולא משום פירות היינו עיקר תקנת זמן משום זנות ופסול מוקדם משום פירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שפיר מוקדם פסול משום פירות ובעיקר הזמן דלא שייך לתקן משום פירות כיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה נתקן משום זנות, והשתא שוה לכל השטרות בין בזמן בין במוקדם, וא"כ מוכח שפיר דאי ס"ל לרבנן דמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אין סברא לתקן זמן כלל משום בת אחותו כיון דאזמן מועט לא חיישינן לזנות כלל ולא נוכל להשוותו לשאר שטרות, א"כ צדקו דברי הרמב"ם דע"כ לר"ש הטעם משום זמן מועט, דאל"כ תיקשי ליה תקנת בתולים, אלא מיהת כיון שאין לתקן על זמן מועט לא תקינו כלל משום זנות, ודוק היטב:

ובהכי ניחא נמי מה שנתחבטו בו הראשונים למה אמר עולא לקמן דף כ"ו משום תקנת ולד הא לר' יוחנן אתיא שפיר משום בת אחותו ונדחקו, ולפ"ז ניחא דבלא"ה דייקו מה דנקט הש"ס בשלמא למ"ד משום בת אחותו ולא קאמר בהדיא בשלמא לר' יוחנן, ולפ"ז ניחא דבארוסה ודאי גם לר' יוחנן לא א"ש דכיון דס"ל לר' יוחנן יש לבעל פירות עד שעת נתינה ע"כ ס"ל דאי ס"ל לרבנן משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות לא היה סברא לתקן זמן כיון דבמוקדם אין להשוות לשטרות בקדימת זמן מועט א"כ אכתי לר' יוחנן תיקשי אמאי פסול מוקדם בארוסה כיון דליכא למיחש לקדימת זמן מועט אין לחלק ולגזור על זמן מרובה, אלא דבס"ד קאמר למ"ד משום בת אחותו י"ל דדוקא אעיקר הזמן קאי ולא אקדימת זמן דלא שייך לגזור בזמן מועט, ועולא ס"ל דלגמרי שוה ארוסה גם לענין מוקדם לכן יהיב טעמא משום גיטה קודם לבנה, והא ע"כ שכיחא הוא דהא ריש לקיש מודה בה ומשום הכי לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט, גם משכחת לה הך חששא בין יום ללילה כשישאנה בו ביום והיינו נכתב ביום ונחתם בלילה ונתעברה ממנו וגירשה למחר דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין ושפיר צריך טעמא דתקנת ולד, ודוק היטב:

והא דאמרינן לקמן יומא גופיה מי ידעינן אי מצפרא אי מפניא י"ל משום פירות, וגם י"ל אפי' משום זנות דכיון דיומא גופא לא ידעינן אי מצפרא אי מפניא יתן לה גט במכוון באותו יום שזינתה ודו"ק:

אלא דקשה לי בין לפירש"י בין לפירוש התוס' דנימא דצריך זמן משום פרקונה דהא חייב בפרקונה עד דמטא גיטא לידה א"כ כשתלוה מעות לפרקונה ויתן לה גט יטעון שנתגרשה קודם שנשבית ויפטר מפרקונה, ואי משום דיכולה להטמין הגט הא ע"כ צריכה להראותו בב"ד שלא ימכור פירות שלה, וא"כ יטעון שמזמן רב גירשה והיא לא הראית הגט עד עכשיו אבל באמת כבר גירשה ופטור מפרקונה, מיהו גם לענין מזונות יש להקשות כה"ג כיון שמוכרחת להראות הגט שלא ימכור פירות נכסי מלוג שלה א"כ יטעון שגירשה מזמן רב ולא יתן לה מזונות שלותה ושפיר אהני זמן הגט לדעת שקודם הזמן חייב במזונות ובפרקונה, וצ"ע:

בתוס' ד"ה עד שעת נתינה פי' בקונ' כו' דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד עכ"ל. לכאורה אין טעם בזה דמ"מ קשה דטפי עדיף לתקן זמן שלא תצטרך לבקש אחר עדים, ובאמת יש לפרש בפשיטות דבשלמא לריש לקיש דמפסיד הפירות משעת כתיבה והאשה עדיין תחת בעלה שפיר שייך לתקן זמן דהא האשה אינה יודעת מתי כתב הבעל הגט, אבל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ובשעת נתינה הרי מחזיר לה נכסי מלוג שלה ואין לבעל עוד תפיסת יד בהם למכור כמו בפירות של אחר דלא שייך שימכור, ואיפשר שגם התוס' נתכוונו לזה וכוונתם דמה נפשך אם מחזיר לה הנכסי מלוג שוב לא ימכור ואם אינו רוצה להחזיר לה נכסי מלוג הרי באה לב"ד להוציא ממנו שלה בעל כרחו ומראה גיטה לב"ד וליכא למיחש למידי:

ובהכי ניחא דברי הרא"ש בגט מאוחר שהקשה שמפסיד לר' יוחנן הפירות מזמן כתיבת הגט, ותמה מהרש"א לעיל דהרי תוכל להביא הגט לב"ד, עמ"ש לעיל, ולפ"ז ניחא טפי דודאי אם מחזיר לה נכסי מלוג שלה בטוב אינה צריכה להביא עדים לב"ד שהרי אחר שתחזיק בהם אין לו עוד תפיסת יד בהם, רק כשאינו מחזיר לה מיד יש לחוש שימכור בזו מביאה עדים לב"ד, וא"כ הקושיא שפיר במאוחר שיש לחוש שיחזיר לה נכסי מלוג שלה וכשיגיע זמן הגט יטעון עליה שהחזיקה בהם שלא כדין שנתגרשה מזמן הכתוב בגט וקודם הזמן היו הפירות שלה וזמן הגט לראיה, דהא לא תלינן במאוחר כמ"ש הר"ן בתשובה סימן כ"ג, ובספרי גט מקושר, והדברים ברורים ליישב דברי התוס' והרא"ש:

אלא דצ"ע שהרי הרא"ש סיים לשיטת הראב"ד ואם נכתב שלא מדעת האשה תראה האשה הגט בב"ד ויכתבו לה יום שנתגרשה וזכתה בפירות, א"כ מאי קשיא ליה כלל ממאוחר די"ל בין מדעת האשה בין שלא מדעת האשה כיון שיכולה להביא גיטה לב"ד אמאי יפסל משום פירות, גם פירוש מהרש"א לא א"ש לפ"ז, וצ"ע:

בא"ד וא"ת ולר' יוחנן היאך כותבין כו' וי"ל כו' וגם מפרסמין להוציא קול כו' עכ"ל. לכאורה קשה שה"ל לומר בפשיטות כיון דבעינן עדי מסירה ממילא כשיראו עדי מסירה שהוא מוקדם לא יניחוהו ליתן לה שהרי פסול משום מוקדם, ותו קשיא שמא ימכור פירות ביני וביני ויתנו לה בצינעה להפסיד ללקוחות, ותו קשיא מאי פריך בב"מ וניחוש שמא כתב ליתן בניסן הא יש קול שנתגרשה מכבר א"כ מסתמא כבר בא לידה, ונראה דס"ל להתוס' דודאי בליכא קלא נמי צריכה להביא ראיה דמסתמא ראוי שיהיה הקול מכח עדי מסירה וכיון דחזינן דליכא קלא נמי איכא ריעותא ומסקי לקוחות אדעתייהו שלא נמסר מיד לכן אין לחוש שיתננו בצינעה, אבל לחפות קשיא להו שפיר דמספיקא לא נקטלה, מיהו בגט שנפל פריך שפיר אפילו איכא קלא שנתגרשה אין לסמוך שתוציא מן הלקוחות בלא ראיה כיון דאיתרע בנפילה לכן קשיא להו בנכתב ביום שמא יתננו בצינעה לחפות, אבל משום פירי אם יתננו בצינעה לא יהיה קול ויאמרו אייתי ראיה, ומה שלא תירצו גם אהך דכותבין דלא מקדים פורענות לנפשיה נראה דמשמע להו דלא אהני הך סברא רק שלא לחוש לחיפוי משום הכי דהעדים אינם עושים עולה בזה, אבל לפסידא דלקוחות יש לחוש דהא בב"מ נמי פריך דניחוש לפסידא דלקוחות דהוי כמוקדם דעלמא ואין שייך שניתן שטר מוקדם שמפסידין הלקוחות ע"י זה, כן נ"ל כוונת התוס', ועיין במהרש"א, ואתה תבחר ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי התוס' נ"ל שדחוקים הרבה, לכן נלענ"ד דודאי לפמ"ש התוס' בריש מכילתין שאינו חשוד למסור לה גט מזוייף דאינו חשוד להכשילה א"כ י"ל אחר שכבר הדין לפסול מוקדם שפיר כותבין גט דאין לחוש שיתנהו אח"כ דא"כ נותן לה גט פסול, דודאי אפסול דרבנן נמי לא חשוד להכשיל דאל"כ באתיוה בי תרי שמא יערער שמסר להם גט פסול מדרבנן, אלא ודאי לא חיישינן שימסור גט פסול בשום ענין, מיהו בב"מ כיון דנפל איתרע קשיא ליה שמא כתב ליתן בניסן ונמלך מלגרש ואינו מצוה רק למסור שתוציא מן הלקוחות, אבל כשבא לכתוב לכתחלה אין לחוש כלל שיכתוב גט כשאין דעתו לגרשה שהרי יפסל בלינה, ולקמן דפריך מכתביה ואנחיה בכיסתיה היינו משום בת אחותו דאי מתרמי יתננו בצנעה, אבל משום פירות לא יתן גט פסול משום קנוניא דלקוחות כיון דהגט פסול לא יתננו מסתמא שיכשילה, רק בנפל חיישינן דאיתרע בנפילה ומשום הכי חיישינן שחזר מלגרש לגמרי ומצוה להחזירו לה להפסיד ללקוחות, ועוד דאיפשר שאחר שנאבד לו זה הגט נתן לה גט אחר להתירה בזמן מאוחר מזה ותוציא מזמן הגט שנמצא, וניחא בזה דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ולדברי התוס' קשה הא אית ליה קלא שהרי לא נמסר ביום הכתיבה, והב"ש סי' קכ"ז דחק משום שנחתם בפסול, וקשה א"כ אמאי מכשיר ר"ש דבהא לא פליגי רק אם יש לבעל פירות עד חתימת הגט, ולפ"ז ניחא דאם נכשיר מוקדם יש לחוש שיתן להפסיד ללקוחות מזמן המוקדם, ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת ואמאי כותבין גט כו' וי"ל כו' דלא מקדים פורענותא לנפשיה עכ"ל. מלשון התוס' משמע דלענין קושיא דניחוש לפירות נשאר תירוץ של התוס' ולא ניחא להו לתרץ משום דלא מקדים לא חיישינן נמי שתטרוף פירות שלא כדין, ואיפשר דקשיא להו איך פריך בב"מ ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי הא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומסתמא היה נותנו מיד, אלא ודאי לא אהני הך סברא רק שלא לחוש שיקדים לכתוב הגט כדי שאם תזנה יחפה עליה, אבל אי עבד משום קנוניא י"ל שאינו כותב רק להפסיד ללוקח, מיהו הרא"ש כתב תירוצא דלא מקדים פורענות לנפשיה באפי נפשיה משמע דלהכי כותבין ולא חיישינן גם לפירות, וצ"ל דהקושיא בב"מ י"ל שמא כתבו ליתנו מיד ונאבד ממנו ולא יכול ליתנו כיון דחזינן דנפל: