גרש ירחים סג

ועוד נראה דעיקר התקנה כשהבעל במדינת הים דכשהוא עמה לא שכיח כ"כ זנות רק כשהוא במדינת הים דבהא ליכא חזקה, ואם נודע לו שזינתה ישלח לה גט ממדינת הים ותאמר שנתגרשה מקודם, ואף דגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו הוא מטעם שפירשו התוס' שע"י הזמן רואין שלא נתגרשה ביום הכתיבה אבל בלא זמן לא יתברר ולא יהיה קול, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' שיחפה למפרע דהא הטעם שאומר גרשתי את אשתי נאמן שבידו לגרשה, והכא כיון שאינו בביתו אף אם יאמר גרשתי ע"י שליח אינה בחזקת מגורשת עד דמטא גיטא לידה וא"כ אינו נאמן כלל, ולק"מ ודוק היטב ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה משום בת אחותו כו' דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש כו' כיון שהיא גרושה לפנינו כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבב"ב דף קל"ד פליגי אי אמר גרשתי את אשתי למפרע אם נאמן מכאן ולהבא ואיכא מ"ד פלגינן דיבורא ומהימן עכ"פ על להבא, וא"כ קשה אפי' בלא גט יכול לחפות שיאמר גרשתיה למפרע, וכיון שעכ"פ נאמן על להבא א"כ תו לא שייך חזקת אשת איש דהרי גרושה לפנינו, וא"כ ממילא לא נקטלה מספיקא שמא מקודם גירשה:

והנלענ"ד בזה דנהי דכתבו התוס' דאהני סברא דגרושה לפנינו שלא להורגה כיון דטענה ברי שגירשה והגט לפנינו, ובפני יהושע האריך ואין דבריו מוכרחין, דהא אפי' בפתח פתוח דעת רבינו יונה באומרת שלא תחתיו זינתה נאמנת, וגם אין סברא להורגה כיון שהגט יוצא מתחת ידה ולא היתה תקנת זמן כלל והרי הוא ככל הגיטין, ואם נימא דסברא כשאין זמן הורגין אותה א"כ כ"ש שהיה צריך תקנת זמן שלא להרוג נפש נקי כשתזנה לאחר הגט באמת, מ"מ י"ל בהא דבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואנן קיי"ל דחיישינן לה ולא מחשבינן למיגו גמורה, לכן נ"ל דהא דשרינן לה לינשא היינו משום הא גופא דאיכא חזקה שאינה מקלקלת עצמה וכמ"ש הרמב"ם, גם התוס' כתבו דדייקא קצת גם בגרושה לכן שרינן לה להנשא שתחוש לעצמה ג"כ, אבל כאן דאין דנין רק משום ההצלה א"כ לא אהני מה שאומר גרשתי להצילה מקטלא כיון דאין גט בידה וקיבלה התראה, אף שיכולה לומר שסמכה על הגט כיון דאיכא ריעותא דאין הגט בידה לכן דיבורו שאומר גרשתיך לא מפיק לה מחזקת אשת איש, וממילא לא קשיא קושיית התוס' מאי תיבעי ליה אי מהימן למפרע הא יוכל לחפות, ולפ"ז ניחא דלא מהני הך דבידו לגרשה רק בצירוף דייקא ומינסבא, והשתא לענין קטלא לא אהני לה מידי ודוקא לענין להתירה לינשא דהוי מיגו דבידו בצירוף חזקה דאינה מקלקלת עצמה והוי חזקת אשת איש תרתי במקום חדא כמו במקוה דתרתי לריעותא חשיב לה ודאי, אבל לענין לדינה כפנויה ליכא רק הך דאומר גרשתיך ולא מהני לענין זה, וניחא בזה ג"כ מה שדייק בפנ"י דנאמנת לומר גרשתני, ולפ"ז ניחא דגם שם לא מהני רק בצירוף חזקה שלא תקלקל עצמה ולענין מיתה לא שייך, אלא דלא ידעתי מאי קשיא ליה דפשיטא דגרשתני אינה נאמנת למפרע וא"כ מה מקים לדבריו, כיון דלא מהימנא רק מכאן ולהבא משום דאין אשה מעיזה, וא"כ י"ל דעכשיו גירשה באמת רק שכיון שגירשה תוכל להעיז גם למפרע, ואם נתכוין למ"ש היה לו להקשות גם על דברי התוס' ב"ב ולא הקשה רק אי נאמן למפרע יכול לחפות, אלא ודאי לא נחית למ"ש, וא"כ בלא"ה אין מקום לדבריו, ודוק היטב, ועמ"ש לקמן דף י"ח בישוב פירש"י דכאן מיקרי חזקה העשויה להשתנות:

בגמרא ר"ל אמר משום פירות. ופירש"י שלא ימכור הבעל הפירות לאחר גירושין ויאמר קודם גירושין מכרתי, דריש לקיש ס"ל דמשעת כתיבה מפסיד הפירות לכן תיקנו זמן שתדע האשה מאיזו זמן תוציא הפירות. ותמיהא לי מילתא דמאי תיקון יש בזה הא הגט ביד הבעל והרי בידו לקרוע הגט וליתן אחר ולא תוכל להוציא הפירות כיון שאין בידה רק הגט שנכתב אח"כ, ואי משום דלא חששו רק אם ימכור שלא כדין ואם יקרע הגט באמת הוי כדין שהרי לא גירשה בגט זה, הא גופא קשיא איך יתקנו חכמים כזאת שיהיה תלוי ברצון הבעל אם לקרוע הגט או לגרש בגט ולמה תיקנו כלל שיפסיד הבעל משעת כתיבה דלאו בשופטני עסקינן שיתן הגט שנכתב מקודם שע"י נתינה של זה הגט מפסיד הפירות, ואיפשר דעיקר התקנה בגט שע"י שליח שלא יוכל לקורעו שכבר הוא ביד שליח והבעל מפסיד פירות כדין משעת כתיבה לפירוש התוס' לקמן דף י"ח ד"ה ואנחיה, ואי לא תיקנו זמן היה הבעל טוען שנחתם אח"כ והיה מוכר הפירות ובאמת כבר הפסיד לפירות משעת כתיבה וא"כ תפסיד שלא כדין, אבל עכשיו שתיקנו זמן שפיר תוציא האשה הפירות מזמן שנכתב בגט, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' אמאי מאוחר כשר, ולפ"ז ניחא דעיקר התקנה בגט שמסר לשליח אבל כשהוא בידו בלא"ה יכול לקרוע הגט ואין האשה מרווחת מן הזמן שיכתב בגט, ואם ימסור לשליח גט מאוחר שהוא מקושר תו אין ביד הבעל לעשותו פשוט כדי שיהיה מאוחר שנה, וכשהוא ביד הבעל ליכא נ"מ כלל בפירות שהרי אם ירצה יכתוב אחר וכשימסרנו ליד האשה תוכל להביא ראיה זמן שבא לידה והיא לא תעשה מגט מקושר פשוט שלא תפסיד הפירות, ועל שהוא יעשנו פשוט בעצמו לא עשו תקנה כלל שהרי לעולם כשכותבין לו גט ונתאחר יכול לקורעו, ואם יגרשנה בשנה ראשונה ויעשה מפשוט מקושר ויהיה נכתב בו שנת שתים ממה נפשך אם יגרשנה בשנה ראשונה תוכל האשה להראות הגט שידעו שעדיין הוא שנה ראשונה, ואם באמת יגרשנה בגט זה בשנת שתים הרי יוכל לקרוע הגט וע"כ נותנו ע"י שליח והשליח לא יעשה ממקושר פשוט שלא תפסיד שלא כדת, ודוק היטב, עמ"ש לקמן, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ריש לקיש כו' ולא תפסיד פירות עד שעת נתינה עכ"ל לכאורה תמוה דהא על שעת נתינה ליכא חששא לשיטת התוס' דתוכל להביא גיטה לב"ד ולריש לקיש עיקר טעמא דמפסדת פירות משעת חתימה, גם מהרש"א הביא דברי הרא"ש שכתב בהדיא דגם לר' יוחנן בגט מאוחר שמפסדת האשה שלא כדין פסול, והקשה עליו גם כן דהא תוכל להביא עדים, ומה שתירץ מהרש"א דבגט מקושר לא תביא עדים כיון שנכתב ונחתם בזמנו ואח"כ כשתביא היא גט מקושר יטעון הבעל שהיה פשוט ונכתב בשנה ראשונה והיא עשאתו מקושר ותפסיד הפירות משנה ראשונה, מלבד שאין דברי התוס' משמע כן, אף גם קשה מה תירצו התוס' על זה דבדין יש לבעל פירות עד זמן הגט, וקשה כיון דהיה באמת מקושר ולא היה מאוחר אמאי תפסיד הפירות דהא ודאי במקושר הוי הגט גט מיד, וא"כ כשיטעון הבעל שהיה פשוט ועשאתו מקושר תפסיד שלא כדין, ואי ס"ל למהרש"א דכיון שעדיו מתוכו נידון כפשוט ואינה מתגרשת עד שנה שנייה, קשה דכבר סתרו התוס' סברא זו בב"ב דף ק"ס מהא דאיתא שם דף קס"ד ע"ב דפריך ליה הלא אין זמנו של זה כזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים וזימנין דיזיף מיניה ופרע וכתב שובר ע"ש, ואם נידון כפשוט לא קשיא דהא כשהעדים רואין הזמן במקושר שתים יודעין שהוא מאוחר דהא לא קשיא ליה אכולהו שטרי מאוחרין, וצ"ל כמ"ש הרמב"ן שם דבמאוחר כותבין בלא זמן, אבל זה שרואין אותו מקושר לא מסקי אדעתייהו שיפשוט אותו ויהיה פשוט וכותבין זמן בשובר וכשיפשוט אותו יהיה השובר קודם לשטר, ואם נידון כפשוט יודעין העדים שהשטר מאוחר, גם קשה לומר דבמקושר שכתב עדיו מתוכו לא תתגרש עד שנה שניה דבגוף סברת התוס' אנו מצטערין למה לא תהא מגורשת כשבא הגט לידה דהא לא בעינן מוכח מתוך הגט זמן הגירושין דאפי' בכתב שבוע כשר אף שאינו מוכח מתוך הגט אימת נתגרשה, וע"כ לומר דכיון שכתוב בגט זמן המאוחר הוי כאילו התנה שלא תתגרש עד הזמן, וא"כ בגט מקושר שעכשיו נכתב כפי הנהוג דמלך שנה מונין לו שתים וא"כ למה לא תתגרש מזמן שנמסר לה, לכן נראה לי בכוונת הרא"ש דבלא"ה צריך להבין בתוס' שפירשו שא"צ תקנת זמן שתוכל להביא גיטה לב"ד, ויש להבין מה קול החרדה הזאת אטו כולהו נשי דינא גמירי הלא טוב יותר לכתוב הזמן שלא תצטרך לעדים וטורח זה למה, לכן נראה דקים לי' להש"ס דתיקנו הזמן באיזו זמן מזמנים הקודמים ומעיקרא היה נכתב בלי זמן א"כ מסתמא היה רגילות להעמיד עדים תמיד, וא"כ כולהו נשי הך דינא גמירי להביא הגט לב"ד או להעמיד עדים א"כ לא היו צריכין לחדש תקנת הזמן שכבר מלומדין מימי קדם להביא הגט או להעמיד עדים להביאן לב"ד, אבל עכשיו שכבר תיקנו זמן שפיר קשיא ליה להרא"ש דמאוחר יפסל דהא לא תיסק אדעתה להעמיד עדים דאטו כולהו נשי דינא גמירי מאחר שאין שכיח מאוחר לא תלך לב"ד להראות הגט ותפסיד גם לר' יוחנן שלא כדת שיטעון הבעל שנותן לה אח"כ, וא"צ לדחוק כדברי מהרש"א כלל, כנ"ל ברור בדעת הרא"ש:

בא"ד ואומר ר"י דבמאוחר כו' דאין ראוי לגרש בו אפי' נתנו לה לאלתר עכ"ל. הרמב"ם פ"א מגירושין פסק דמאוחר פסול לגמרי, והראב"ד השיג עליו וס"ל דכשר רק הפירות מחלה עד זמנו כמ"ש בפ"א מגירושין:

וליישב דעת הרמב"ם מקושיית התוס' היה איפשר לומר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל, דודאי י"ל דס"ל סברת התוס' דאין ראוי לגרש בו עד הזמן אלא דצריך להבין מהיכא תיתי לא יהיה ראוי לגרש בו הא כבר קיבלה הגט ובכתוב בו שבוע מתגרשת מיד אף שאינו מוכח מתוך הגט וכן מתגרשת באותו יום עצמו משבא הגט לידה אע"ג דאינו מוכח אי מצפרא אי מפניא, וראיתי בר"ן שכתב הטעם משום דהוי כאילו התנה שלא תתגרש עד זמנו:

ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים דהא הרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק בתנאי שכתב קודם התורף הוי ספק גירושין כמ"ש בפ"ח מגירושין, והשתא אי איפשר להכשיר מאוחר כיון דאין ראוי לגרש עד זמנו א"כ כיון דהזמן נקרא תורף הוי תנאי בגט עצמו וזה ודאי פסול רק בטל אינו כיון דהזמן גופיה רק מדרבנן, אלא דהב"ש ר"ס קמ"ז כתב טעמו של הרמב"ם בתנאי שקודם התורף פסול משום דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לכן לא יוכל להתנות דלא הוי כריתות, ועפ"ז דברי הרמב"ם ברורים כפתור ופרח, דהא ודאי כשנתאחר הזמן בגט הוי כתנאי בגט דהזמן עצמו תורף הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין לכן שפיר כתב