גרש ירחים ס

אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם משכחת לה שפיר שקיבלו זה מיד הבעל והשני אינו יודע שנמסר לו מיד הבעל רק מכיר החתימה, א"כ יכול הבעל להכחיש השליחות כיון שלא אמר כתיקון חכמים, לכן לא מהני מה שאומר בפני נכתב דאם מקבלו מן הבעל עצמו א"צ להכיר החתימה כלל רק הבעל יכול להכחישו ע"ז עצמו, כנ"ל ודוק היטב:

ובהכי ניחא מה שהקשה רש"י ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הם מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם, ולפמ"ש ניחא דבשנים איכא ממה נפשך, אם קיבלו מיד הבעל אין חשש זיוף ואם קיבלו מיד הסופר מסתמא מכירין חתימת העדים דעל הסופר אין לסמוך, לכן אין צריכין לומר כלום, משא"כ באחרים שצריכין להכיר הקיום לא מוכח מילתא, ולפמ"ש גם רש"י נתכוין לזה ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה אלמא כו' פי' בקונט' דטעמא כו' ונראה דאפי' כו' דלאחר שלמדו כו' עכ"ל. לענ"ד גם בפירש"י יש לכוון כן, והיינו דלרבה נמי אחר שלמדו ובתרי לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ הטעם נשאר רק משום קיום:

בא"ד ולרבה נמי כו' עכ"ל. עיין מהרש"א מ"ש בפירוש דברי התוס' למה נקטו הקושיא לרבה. ולענ"ד התוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לרבא פשיטא דשנים שהביאו א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח, וא"כ אלמא דדייק הש"ס דס"ל שנים שהביאו א"צ לומר בפ"נ, מיהו לא מכרעא אי ר"י ס"ל כרבא א"כ מה"ט גופא פשיטא לן דא"צ לומר בפ"נ באתיוה בי תרי, ואי ס"ל כרבה צ"ל משום לא שכיח, וא"כ עיקר הקושיא אי ס"ל כרבה אינו מוכרח אבל אי ס"ל כרבא א"צ ראיה כלל דפשיטא דלרבא א"צ לומר בפ"נ, רק הש"ס מדייק הא גופא דמשום דס"ל כרבא א"צ לומר, ועיקר קושיית התוס' כשתימצי לומר דר' יוחנן ס"ל כרבה יש לחלק בין אומר לאינו אומר, דכיון דשניהם שלוחים כ"א נאמן על מה שמעיד זה על הכתיבה וזה על החתימה:

ועוד נראה דלרבה קשיא להו בפשיטות טפי דילמא משום דאחד מן השלוחין אומר בפנ"ח וא' בפנ"כ סגי, דלרבא פשיטא דליכא למימר דאותו שאמר בפני נחתם אילו לא היה אצל הכתיבה לא דייק דהא לרבא סגי בפנ"ח לחוד רק משום איחלופי צ"ל בפנ"כ ג"כ, וא"כ כאן שיש אחד מעיד על הכתיבה י"ל דלא שייך איחלופי, אלא דהוה מצינן למימר דר' יוחנן דוקא כרבה ס"ל דאילו לרבא אפי' אין גט יוצא מת"י שניהם רק א' ראה שנמסר לו סגי וע"כ כרבה ס"ל וא"כ צריך להעיד על הכתיבה מדינא, וא"כ הוה מצי למימר דלא קשיא דאיכא למימר כשאינו מעיד גם על החתימה לא דייק, ולזה קאמרי ולרבה נמי תיקשי דע"כ מדייק כשאומר על הכתיבה לחוד וא"כ קשיא הקושיא לרבה נמי, ומתרצי התוס' משום איחלופי א"כ לרבא א"ש ואפי' לרבה שייך איחלופי ודו"ק:

ועוד נראה לפרש איפכא דלרבא איכא למימר דפשיטא להש"ס דאם אומר בפנ"ח ולא נכתב פשיטא ליה דלא מהני עדותו על החתימה כיון שאינו יודע מן הכתיבה, ואע"ג דאם אומר בפנ"כ לחוד ושנים מעידין על החתימה מוכח ממתני' א' אומר בפנ"כ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר, היינו משום דלרבא החתימה עיקר לכך לא קפדינן אאותו שאומר בפנ"כ אם הוא לבדו אומר על הכתיבה כיון דחתימה עיקר, דהא לרבא אפי' לא אמר כלל בפנ"כ כשר כמ"ש התוס' לקמן דף י"ז בד"ה אחד, אבל לרבה דהכתיבה עיקר א"כ ל"ל דעדיף כשא' מעיד על הכתיבה לחוד בשביל ששנים אומרים בפנינו נחתם, דהא לרבה דטעמא משום לשמה הכתיבה היא עיקר ואפ"ה אמרינן דדייק, א"כ גם לענין החתימה תיסגי בזה שאומר בפני נחתם:

מיהו נלענ"ד לעיקר קושיית התוס' דס"ל להש"ס דאם איתא דסגי בזה שאומר בפני נכתב אע"פ שאינו אומר בפני נחתם, א"כ קשיא אמאי פסלי רבנן בשנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפנ"ח דודאי תרי עדיפי משליח חד, ואפ"ה לא מהני עדות שאומרים בפנינו נכתב אע"פ שהגט יוצא מת"י עד החתימה ש"מ דעדות בפנ"כ בלא חתימה לא מהני מידי, א"כ גם עדות השליח על בפני נכתב לא מהני דלא עדיף משנים וע"כ מטעמא שאין צריכין לומר כלל, כנ"ל ודוק היטב:

והמדקדק בפירש"י בכל הסוגיא יראה דפשיטא ליה לרש"י דפשיטא ליה בכל הסוגיא דכשאחד אומר בפנ"ח שייך איחלופי כיון דלא מסהיד אכתיבה, וזה מבואר מתוך מה שפירש"י באידך לישנא בד"ה סיפא דקתני כו' ע"ש, לכן ס"ל דאין כאן ממוצע דאי צריכין לומר הך בפני נחתם דחד לאו כלום הוא דאינו כתיקון חכמים, לכן גם לאידך לישנא פירש במאי פליגי בטעמא דר' יהודה אמאי מכשיר, אע"ג דשם מיירי ששניהם שלוחים מ"מ כיון שצריכין לומר הא לאו אמירה היא, לכן לשינויא דש"ס טעמא דר"י משום שאין צריכין לומר כלום, ובהך לישנא משני דסבירא ליה דהוי היכר כיון דשנים מעידין על הכתיבה, דוק ותשכח:

ומה שביקש בפני יהושע לחדש דלכתחלה לא סגי בקיום חותמיו לרבא ומה שמקשה לעיל דף ה' יכול נמי היינו לרבה, לא הבנתי, דהא רבה אית ליה דרבא וא"כ כי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה:

בד"ה הא גט כו' מדקדק כן כו' עכ"ל. הוקשה להתוס' דללישנא קמא משמע דאי לא מכשרי רבנן בגט יוצא מת"י שניהם ניחא ליה במאי דפליגי, ובלישנא בתרא משמע איפכא דאי מכשרי בגט יוצא מת"י שניהם ניחא ליה טפי במאי דפליגי, מיהו לולא דברי התוס' היה נ"ל דודאי ניחא ליה דפליגי בהא גופא בגט יוצא מת"י שניהם דרבנן ס"ל אפי' יוצא מת"י שניהם פסול ור"י מכשיר בזה, משא"כ אי פליגי באין גט יוצאים מת"י שניהם קשיא ליה במאי פליגי, ולאידך לישנא דקאמר אפי' גט יוצא מת"י שניהם פסול משמע ליה דלכ"ע פסול אפי' לר"י דר"י לא מכשיר רק משום דשנים אומרים בפנינו נכתב, לכן קשיא ליה במאי פליגי ומוקי דפליגי בסברא אחרת, ולר"י אפי' אין גט יוצא מת"י שניהם כשר והיינו לפי שיטת התוס' דר"י מכשיר ללישנא בתרא אפי' אין יוצא מת"י שניהם דלא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו וסגי נמי בא' אומר בפנ"כ וא' אומר בפני נחתם, מיהו מפירש"י נראה דלאידך לישנא באמת לא מכשיר ר"י רק בגט יוצא מת"י שניהם ופליגי בהא גופא ור"י אמר פסול היינו לת"ק דר"י, אבל לר"י בגט יוצא מת"י שניהם כשר, ודוק היטב:

בגמרא דילמא אתי לאיחלופי כו' בע"א נמי לא גזר קמ"ל. הקשו הראשונים איך אמרינן לרבה דחיישינן דאתי לאיחלופי הא בריש מכילתין רבה לא אמר כרבא דא"כ סגי בפני נחתם בפני נכתב ל"ל ש"מ משום לשמה ורבא ס"ל משום איחלופי ורבה התם ידענא הכא בפני, א"כ איך אמרינן הכא לרבה דחיישינן לאיחלופי, ועיין בתוס' לעיל ד"ה אלמא, ובמאור ורמב"ן שהאריכו בזה, ולענ"ד לק"מ דודאי רבה הוכרח להמציא חששא דלשמה, דאי לאו דתיקנו משום לשמה הוי סגי בפני נחתם, ולא שייך למיגזר משום איחלופי דע"כ לא נתקן משום קיום דאי משום קיום סגי בידענא, לכן ע"כ מחששא אחרינא תיקנו בפני וא"כ ליכא למיחש לאיחלופי, ואף דאכתי חזינן דמאמינין לאחד על הקיום י"ל דהא בלא"ה קשה בא"י שא"צ קיום כלל ניחוש לאיחלופי בשטרות שלא יצטרכו ג"כ קיום לגמרי, וצ"ל דבהא ליכא למיטעי דמעשים בכל יום שצריך קיום, אבל בע"א איכא למיטעי דסגי בדיעבד כמו בגיטין, אבל כשתיקנו בפני נחתם להורות דלא משום קיום הוא וע"כ התיקון משום לשמה, אבל כיון שכבר נתקן משום קיום לשון בפני רק דקודם שלמדו היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וא"כ כיון דחזינן דלאחר שלמדו א"צ לומר בפני נכתב א"כ ע"כ מוכח דבפני נחתם משום קיום, וא"כ שפיר אתי לאיחלופי דהא מוכחא מילתא דמשום קיום אמר, ואי משום הלשון בפני י"ל כיון דכבר תיקנו קודם שלמדו לשון בפני ואף אחר שלמדו צריך לומר על החתימה לא ראו לתקן לשון שלא נתקן מעולם ונשארה התקנה על בפני נחתם משום קיום ואתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א כיון דמוכחא מילתא דמשום קיום קאמר מדהניח מלומר בפני נכתב רק בפני נחתם ודאי משום קיום הוא, והרי זה נכון:

ובזה יש ליישב פירש"י שפירש טעמא דר"י משום דלא שכיח תרי דמייתי גיטא, והקשו התוס' א"כ לפ"ז ל"ל לומר משום איחלופי תיפוק ליה דבחד איכא למיגזר שמא יחזור הדבר לקלקולו, והיא קושיא עצומה, ולפמ"ש י"ל דודאי פשטא דש"ס משמע כיון דלא איירי רק בתרי דמייתי גיטא, א"כ מסתמא מהיכא תיתי לאפושי פלוגתא וי"ל טעמא משום דלא שכיח, אלא די"ל דודאי לעיל דשקיל וטרי מאן דס"ל דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ורב אשי אמר ר"י הוא דפוסל עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש, מ"מ כיון דלא מצינו מאן דדריש וכתב אתרווייהו י"ל דחדא מן התורה וחדא מדרבנן וי"ל דכתיבה מדרבנן הוא, וא"כ כיון דלפי האמת בפני נחתם בעינן לעולם אפי' לאחר שלמדו א"כ י"ל דכיון דחתימה עיקר ועכשיו אחר שלמדו תו לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו כיון דאפי' קודם שלמדו לא היה פסול בכתב שלא לשמה רק מדרבנן וה"ל גזירה לגזירה, וא"כ א"ש דרש"י פירש דוקא שנים שהביאו גט דלא שכיח א"צ לומר, אבל היכא דשכיח גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ומ"מ לא סגי לן בהאי להצריך בפני נכתב עם בפני נחתם דמשום גזירה דיחזור הדבר לקלקולו סגי בפני נחתם לחוד דתו לא שייך לגזור כולי האי דאפי' קודם שלמדו סגי מן התורה בחתימה לשמה, וא"כ ממילא שנים שהביאו דלא שכיח הוא דמהני שאין צריכין לומר, אבל אם אחד מביאו אף שיש אחד מעיד על החתימה לא מהני משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכיון שצריך לומר בפני נחתם עכ"פ ממילא צריך לומר גם בפני נכתב דאל"כ אתא לאיחלופי בקיום בשטרות, אבל ודאי טעמא דר"י משום דלא שכיח, וא"כ לאחר שלמדו אם לא הביאו שנים לא מהני אף שמעידין על הקיום משום שמא יחזור הדבר לקלקולו וצריכין לומר גם בפני נכתב כמו בכל דוכתי וגם בפני נחתם, והכל נכון וברור דוק היטב:

בתוס' ד"ה במאי פליגי וא"ת ולימא דפליגי באיחלופי כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולכאורה קושיית התוס' תמוה לפי שיטתם, דבשלמא ללישנא קמא דמיירי דאין גט יוצא מת"י שניהם דבעי קיום שייך איחלופי, אבל להך לישנא דאיירי שיוצא מת"י שניהם ולשיטת התוס' הוי קיום גמור ביוצא מת"י שניהם א"כ מאי איחלופי שייך הא תרי מהני גם בקיום שטרות, ואי קשיא מאי פריך לקמן וליפלוג ר"י