גרש ירחים נט

וזה סברא נכונה. וניחא ממילא קושיית התוס' דהכא משמע טופח להטפיח הוי חיבור ובמקואות בעינן כשפופרת הנוד וכו', ולפ"ז לא ק"מ דהא דטופח להטפיח הוי חיבור היינו לענין שלא נקרא חסרון במקוה כשעדיין נשאר טופח להטפיח לא יצאה המקוה מהכשירה הראשון, אבל לעשות מקוה לכתחילה בעינן כדאיתא במשניות.. וארווח לן בזה נמי הסוגיא דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא, וכבר כתבתי שתמוה הוא דממנ"פ אם בא לחלק בין מקואות לנטילת ידים למה נקט ור"י היא, לפרוך בפשיטות דילמא לענין מקואות ולא לנט"י, ועוד דאין סברא כלל להחמיר בנטילת ידים ממקואות, אבל למאי דפרישית ניחא דמעיקרא ס"ד דטופח להטפיח חיבור לעשות מקוה מעיקרא, א"כ כ"ש דלנטילת ידים הוי חיבור, והדר פריך דילמא לענין מקואות ור"י היא היינו משום דר"י ס"ל ברגליו נוגעות במים טהור והיינו משום דאיכא ע"ג טופח ע"מ להטפיח, ולהכי מצטרפין המים שלא תיחשב המקוה חסרה מאחר שעדיין נשאר בה חיבור טופח להטפיח, אבל להשלים מקוה חסירה שכבר נחסרה טופח להטפיח י"ל דלא הוי חיבור, והשתא ממילא בנטילת ידים שכבר נטל חצי ידו אף שנשאר טופח ע"מ להטפיח לא הוה מהני שיהיה הכשר נטילת ידים שלא היה הכשר נטילת ידים ודמי למקוה חסירה שאין טופח להטפיח משלים החסרון אף שאינו עושה חסרון בשלם, וא"כ לא שייך בנטילת ידים כלל, וברור ונכון, ועיין בסמוך:

בא"ד ואור"ת כו' סופן ליפול כו' צריך ביאור סברת ר"ת דכל קטפרס סופו ליפול למטה, ונראה סברתו דשם הקטפרס ירד על המקוה ממש דרגליו נוגעות הרי עומד על המקוה ואין לו מקום אחר, אבל הקטפרס מן הר הוא עומד סמוך למקוה עד שיזוב למקוה, וניחא נמי בזה דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא והיינו לענין היכא דסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ בנטילת ידים לחבר טופח עם הסמוך לא הוי חיבור ודו"ק, ועיין בסמוך:

בא"ד עוד הקשה ר"ת דהכא משמע דטופח להטפיח הוי חיבור כו' כשפופרת הנוד עכ"ל. צ"ע אמאי לא ניחא ליה לר"ת בהך חילוק דדוקא דומיא דמייתי דר"י בסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ במקוה בצד מקוה בעי טפי, וצ"ל דהא עדיף מסופו לירד שבצדדין המים זבין יותר בשפע ואין להם מקום לנוח בלי התחברות, וא"כ ליתא למ"ש בסמוך בשיטת ר"ת ודו"ק:

בא"ד ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח. וקשה לפ"ז צ"ל כיון דמייתי כאן דר"י היא מהא דמקוה היינו ע"כ דמשמע ליה דמים שעל גוף האדם ליכא טפי מטופח להטפיח, וא"כ כיון דרבנן פליגי בטופח להטפיח א"כ גם רבנן מכשרי קטפרס דהא לא פליגי אלא בטופח להטפיח וא"כ הך דקטפרס לא אתיא כמאן, וי"ל דנשארה סברת ר"ת היכא דסופן לירד מהני ולא פליגי רק בטופח להטפיח לחוד, וניחא בזה הך דסגוס עבה דמודו בה רבנן והיינו משום דלא פליגי אלא בטופח להטפיח לחוד ומים שעל האדם אינם יותר מטופח להטפיח, משא"כ הנבלעים בבגד הם יותר מטופח להטפיח, וא"כ י"ל טעמו של הרמב"ם הוא משום דקי"ל דטופח ע"מ להטפיח אינו חיבור, אלא דקשה לשאר פוסקים דלא מפלגי בין סופו לירד, א"כ הך דר"י ס"ל ברגליו של הראשון נוגעות במים טהור ע"כ תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וגם קטפרס הוי חיבור, וא"כ קשה לפום סברא דמתני' דטהרות דקטפרס אינו חיבור א"כ י"ל טופח להטפיח הוי חיבור לכ"ע, ורבנן דפליגי עליה דר"י היינו דוקא משום דטופח להטפיח אינו חיבור, וצ"ל דר"י תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וקטפרס נמי חיבור ובתרווייהו לא קיי"ל כוותיה, דמתני' דקטפרס אינו חיבור, וגם בעירוב מקואות בעינן כשפופרת הנוד, והך דקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור היינו אפי' בטופח ע"מ להטפיח דע"כ כרבנן אתיא ודו"ק, אלא דקשה איך ס"ד דתוס' מעיקרא דטופח להטפיח לרבנן הא בהדיא אמרינן דילמא ר"י היא, וצ"ל דדיחוי בעלמא הוא ומסקו התוס' דלאו דיחוי הוא:

וכפי דברי התוס' יש לתמוה על הטור בסימן ר"א שפסק כר' יהודה דברגליו של ראשון נוגעות במים טהור, ולענין עירוב מקואות פסק דבעינן כקליפת השום, אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דבהא פסק כר"י שאינו יוצא מכשרותו כיון דאכתי איכא טופח להטפיח על האדם, אבל לעשות מן חסר שלם בעינן כאמור במשנה ודו"ק:

ובהא גופא שפסק הטור כר' יהודה איפשר דיצא לו כן מסוגיין דפריך דילמא לענין מקואות ור"י היא וס"ל כפירש"י שאין ללמוד נטילת ידים ממקואות וקשיא ליה ל"ל לומר לענין מקואות ור"י אפי' נדמה נט"י למקואות י"ל דלרבנן מיבעיא ליה וה"ל למימר דילמא ר"י הוא דמהני טופח להטפיח, אע"כ ס"ל להש"ס דקיי"ל כר"י לכן צריך לחלק בין נטילת ידים למקואות, כן נ"ל להליץ בעד רבינו הטור:

ונלענ"ד עוד טעמא דהטור דס"ל דמסתם מתני' דמשקה טופח אינו חיבור משמע טופח להטפיח הוי חיבור וא"כ ע"כ כר"י אתיא, וכיון דסתם מתני' כר"י ממילא קיי"ל נמי בהא כוותיה דרבנן לא פליגי עליה רק משום דס"ל משקה טופח להטפיח אינו חיבור, אבל משום קטפרס לית לן בה כדפרישית דקטפרס מהני שפיר לענין שלא תצא המקוה מכשרותה, רק טעמא דרבנן דס"ל דטופח להטפיח לא הוי חיבור וא"כ כיון דקיי"ל כסתם משנה דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור א"כ גם לענין זה הוי חיבור שלא יופסל מכשרותו, א"כ ממילא הלכה כר"י, ודברי הטור ברורים אין בהם נפתל ועיקש, ודוק היטב:

בא"ד ועוד אור"י דאפי' ר"י לית ליה טופח להטפיח כו' אלא מכח גוד אחית. קשה לפ"ז הוה מצי לאסוקי סברת ר"ת שסופו לירד למקוה וע"כ כדפרישית לעיל דכשהמקואות ביחד עדיף ודו"ק:

בא"ד ועוד אור"י כו' מכח גוד אחית כו' עכ"ל. בספ"י הקשה כיון דגוד אחית עדיף משטח שוה, א"כ ס"ל לרבנן דתוספתא בגממיות דלא אמרינן גוד אחית אפי' בחרדלית דאיכא טפי מקליפת השום ובמקוה בצד מקוה סגי כקליפת השום והוו סברות הפוכות, ונראה דלא קשיא כלל דודאי אי אמרינן גוד אחית הרי כל קילוח היורד מחובר למקוה ועדיף מבשטח שוה להשקה דאינו רק נגיעה מים במים, אבל מאן דלית ליה גוד אחית הוי המים שגבהו מעל הארץ רחוקים מן המקוה טפי מן הסמוכים בשטח שוה דהא הך דגוד אחית הוא אפי' לענין שבת והוי כאילו ירדו כל המים למקוה, ואין כאן סברות הפוכות, וזה ברור:

בגמרא אמר ר"ש כו' אבל גט יוצא מת"י שניהם כשר. לכאורה לפירש"י לעיל ריש מכילתין וכאן משמע דעיקר הטעם שהם יקיימוהו, ויש לתמוה טובא איך פסיקא ליה שהמביאין מכירין החתימות אטו לא משכחת לה שמסר להם הבעל גט כתוב וחתום ומסרו להם שיהיו שלוחין ואין אתם יודע החתימות, והוא תמיה עצומה בעיני אף שהוא פשוט לעמוד על זה קשה מאד ליישב על נכון, והנלענ"ד בזה דודאי רש"י מודה לסברת התוס' שאם מסר להם הבעל הגט מיד ליד אין יכול לטעון עוד מזוייף דאינו חשוד להכשילה וכשמסרו מעיד על עצמו שהגט כשר ונחתם בכשרות, אלא משום דמשכחת לה שהבעל אומר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולשליח לקבלו מיד הסופר אחר שיהיה כתוב וחתום, ובזה ס"ל לרש"י דאם אין השלוחים מכירין החתימות של העדים ה"ל הסופר ע"א ואין דבר שבערוה בפחות משנים ושמא אלו העדים זייף הסופר מחמת שלא היו עדים מצויים לחתום ואין השליח יכול לסמוך לקבל הגט מן הסופר אם אינו יודע שזה חתימת העדים לכן פירש"י שהם יקיימוהו, וא"כ ממה נפשך אם מסרו להם הבעל בעצמו מסתמא לא מסר להם גט מזוייף דאינו חשוד לקלקלה ואינו מוסרו אילו לא קים ליה שאותן העדים חתמוהו ואם קיבלו השלוחים מיד הסופר עליהם מוטל לדעת חתימת העדים והם יקיימוהו אם יערער הבעל מאחר שלא מסרוהו מיד ליד יטעון הבעל שמא לא חתמו העדים שציוה לחתום, וע"ז קאמר שפיר הם יקיימוהו היינו שאילו לא הכירו החתימות לא היו נעשין שלוחין למוסרו ליד האשה ומסתמא יוכלו לקיימו, גם י"ל במסרו מידו ליד העדים מסתמא לא יערער רק לחוש שמא נמסר להם מן הסופר שציוה לו למסרו לעדים כתוב וחתום ובכה"ג יוכלו לקיימו, כן נ"ל מוכרח בפירש"י:

בתוס' ד"ה אבל גט כו' ואם א' שליח והשני מעיד כו' ויש לדקדק לפ"ז אי ר"י ס"ל כרבא לימא רבותא לא שנו אלא שאין שניהם מעידין על מסירת הגט, אבל אם השני מעיד ג"כ על מסירת הגט כשר דהוה מוכח טעמא משום קיום, וי"ל דיוצא מת"י שניהם רבותא טפי דקמ"ל דהן הן שלוחיו הן הן עדיו ואפי' שני שלוחין נעשו עדים משא"כ בא' אומר שמסר אין כאן רק שליח אחד, עיין מ"ש בהלכות קידושין סימן ל"ה, ובהכי ניחא דלא קאמר לא שנו אלא שאין עדי מסירה לפנינו אבל עדי מסירה לפנינו כשר דלמ"ש הוי הא רבותא טפי, ולפ"ז לא הוו צריכי התוס' לעיל דף ה' לומר דלמסקנא ליכא נ"מ באתיוה בי תרי רק במקויים, ולמ"ש כאן איכא נ"מ אם רק א' שליח והשני מעיד שנמסר לידו דלרבה צריך ולרבא לא צריך ודו"ק, ועיין בסמוך:

(ע"ב') בפירש"י ד"ה כשר ואע"ג כו' והרי עדים מצויין לקיימו כו' עכ"ל. לפירש"י לעיל דס"ל דידעתי מועיל כמו בפני נחתם א"כ יש לתמוה איך ס"ד לאוקמא בגט יוצא מת"י שניהם דא"כ תיקשי לרבא למה פסול בא' אומר בפני נכתב וא' אומר בפנ"ח כיון ששניהם שלוחים ומסתמא לפירש"י יכולין לקיים, א"כ אפי' בזה שאמר בפני נכתב ומכיר החתימות ה"ל כדינו שאומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולקמן בפירש"י לאידך לישנא ד"ה צריכין פירש כיון דחד הוא דאסהיד אחתימה וכו' ותמוה לפירש"י המביאין יכולין לקיים וא"כ אותו שאומר בפני נכתב גם כן יכול להעיד על החתימה, ועוד אפי' אין יוצא מת"י שניהם דומיא דיוצא מת"י שניהם דהיינו לפירש"י שיכולין לקיים, א"כ אפי' יוצא מת"י זה שאומר בפני נכתב א"כ מסתמא יכול לקיימו, שהרי לפירש"י השלוחין יכולין לקיימו וא"כ ה"ל בפני נכתב ובפני נחתם, ואיך יפרנס המשנה בפני נכתב אבל לא בפני נחתם הא פסיקא לפירש"י דהשליח מכיר החתימה והוי ליה ידעתי על החתימה דמהני, ומכאן ראיה למאי דפרישית לעיל בסמוך דשנים שהביאו גט אם קבלוהו מיד הבעל א"צ קיום כלל דמסתמא מסר להם גט כשר רק שיש לחוש שלא קבלוהו מיד הבעל ובכה"ג מסתמא לא קבלוהו עד שיכירו החתימות, וא"כ ממה נפשך אין צריכין לומר כלום משא"כ בא'