גרש ירחים נז

ידוע שאין הקיום רק על ידו ואם לא יאמר בפני נכתב פסול דאתו לאיחלופי, אבל אם נכשיר באחר עמו נראה שהכשר חת"י השני ע"פ שנים כדין קיום שטרות, א"כ לפעמים שלא יהיה אצל הכתיבה שיצטרף עם אחר להעיד על השני ולפי שלא אמר בפני נכתב גם חתימת הראשון צריך שנים לקיימו ולא יבקשו רק א' לצרף עם השליח ובכה"ג ה"ל נכי ריבעא דממונא, לכן כל שנקרא קיום השני ע"פ שנים גזרינן אטו נכי ריבעא דממונא, והא דלא קאמר בגיטין גופא היינו בגיטין דאקילו רבנן אין כאן מכשול רק שידונו גם בשטרות כן ודו"ק:

ועוד נראה דנהי דאקילו רבנן בגיטין להימניה לשליח מ"מ יש הפרש בין שנתקיים ע"פ השליח או שנתקיים ע"פ שנים, והוא דאם השליח לבדו מעיד על חתימת השני א"כ כשיבאו שנים ויכחישוהו ויאמרו שאין זו חתימת השני א"כ עדות השליח בטילה וה"ל גט מזוייף, אבל אם מתקיים ע"פ שנים אף ששנים אחרים מכחישין ה"ל תרי ותרי והוי כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דקיי"ל אם נשאת לא' מעדיה לא תצא, וא"כ י"ל דאם השליח מצטרף עם אחר יהיו סבורים שמתקיים ע"פ השנים, ובאמת י"ל בכה"ג לא מהני צירוף השליח לשני לקיים כיון דאהני דבריו לענין עד הראשון דמי לנכי ריבעא דממונא, להכי ס"ד דרבא שיחשבו שזה קיום ע"פ שנים דאל"כ ל"ל השני, וע"כ כוונת הב"ד שיתקיים ע"פ שנים להועיל אף אם יוכחש השליח מפי שנים אחרים, ובצירוף אחר ה"ל תרי ותרי ונשאת לא' מעדיה לא תצא, אע"ג דהא מילתא לא שכיחא מ"מ הטעות יהיה מיד שיועיל לענין זה ואתי לאכשורי נכי ריבעא דממונא בשטרות:

אלא די"ל שאי איפשר שיועיל אם יוכחש השליח דעכ"פ כיון דאין דברי השליח במקום שנים א"כ לא דמי לתרי ותרי ששנים אומרים שהגט פסול ושנים אומרים שהגט כשר, אבל הכא על חתימת הראשון אין כאן רק עדות השליח והשליח מוכחש משנים לפי המכחישין הוא רשע ופסול להעיד על הראשון, וא"כ אי איפשר לקבל עדות השליח על הראשון וא"כ תצא מ"מ, מיהו י"ל לרבא לשיטתיה דס"ל מכאן ולהבא נפסל וא"כ עדות שהעיד על הראשון קיים דעל זה לא הוכחש ושפיר ה"ל תרי ותרי, וא"כ שפיר י"ל שהוצרך הצירוף לענין הכחשה דתרי ותרי, אבל לדידן דקיי"ל למפרע נפסל בכה"ג אפי' נשאת לשליח תצא, דלענין חתימת הראשון נפסל ע"פ שנים ותו לא מהני לענין חתימת הראשון, כן נ"ל דרך פלפול ודו"ק:

ועוד נראה שיהיו סבורים שמקבלין עדות השני לצרף עמו כדי שיוכל לישא הגרושה דתרי לא חשידי אף שהראשון לא יתקיים רק ע"י השליח וכיון שסבורים שתועיל עדותו לצירוף יש לחוש ולגזור בממון בכה"ג דנפיק נמי ריבעא דממונא ולק"מ ודו"ק, ובכה"ג באמת אסור לישא הגרושה, דעיקר קיום הגט ע"י השליח:

(ע"ב) בתוס' ד"ה אני כו' וא"ת ומי איכא מידי כו' ונראה כו' תירוץ התוס' דחוק, ולענ"ד לולא דבריהם נראה לפי שיטת התוס' דידעתי לא מהני והיינו משום דבאמר בפני דייק טפי כמ"ש התוס' לעיל דף ג', לכן תיקון חכמים הוא דוקא בפני דלא שייך בקיום שטרות, אבל אם הוא עצמו עד השני דלא שייך שיאמר בלישנא דבפני רק אני עד שני דהאי לישנא שייך נמי בקיום שטרות, א"כ אתו למימר דגם ידעתי מהני דלקיום בעלמא אמר, לכן תיקנו כל שאינו שייך לומר בפני לא יועיל דאם יועיל באומר אני עד שני יאמרו דידעתי נמי מהני, לכן תיקנו חכמים דוקא לישנא דבפני, אלא בשנים דאומרים ידענו מהני שפיר דאפי' בשטרות כשר, אבל בשליח בעינן דוקא בפני, כן נ"ל:

עוד י"ל ויתיישב גם לפירש"י דכיון דתיקנו בפני נכתב אפי' בקרוב שאינו בר עדות א"כ אם יועיל אמרו אני עד שני באינו קרוב לפעמים שהשליח קרוב ויחתום בגט לעד השני דבכה"ג מועיל גבי בפני נכתב אע"ג דהוא קרוב, לכן תיקנו שלא יחתום השליח בגט לעד שני שיאמר אני עד שני דלא לאיחלופי בקרוב:

בגמרא השתא א' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח כו' חציו מיבעיא אלא או כדרבא וכו'. והקשה מהרש"א אכתי תיקשי ליה בפני נכתב חציו מיבעיא וליכא לאוקמא בכה"ג דאחר עמו מעיד על חציו ראשון דבכה"ג כשר דלא שייך אתו לאיחלופי ונדחק, ולענ"ד לק"מ דהא הא דתנן בפני נכתב כולו אין הכוונה על כולו ממש דהא לא בעינן רק קן קולמוסא, אלא כולו כדינו מאי דבעי למיכתב, וכבר תמהו התוס' לעיל דף ג' למה יפסל בחציו אילו הא לא שייך תו איחלופי, ותירצו דחציו ראשון מינכר טפי, נמצא אילו לא תנן במתני' בפני נכתב חציו פסול ה"א דסגי באיזו שורה שנכתבה בפניו, וא"כ טובא קמ"ל דמשכחת חציו גבי בפני נכתב ומיפסל בחציו אחרון עכ"פ, וזה ברור:

ומה שתמה בפני יהושע לפמ"ש התוס' לעיל דבפני נחתם חציו ונכתב כולו איכא רבותא דחשוב כתב סופר ועד א"כ י"ל דהא קמ"ל, אינו קושיא כלל דפשיטא דכתב סופר אינו חשוב כעדות רק ע"י צירוף שיש שני עדים חתומים כמ"ש לעיל א"כ כשא' אומר בפני נכתב הרי מעיד על הכתיבה וא' אומר בפני נחתם כולו ודאי עדיף שיש קיום על שני העדים, משא"כ כתב סופר וע"א אינו מקויים כלל ודו"ק:

שם ולטעמיך בפני נכתב אבל לא בפני נחתם ל"ל כו'. למסקנא ע"כ גם לרבא ורב אשי לא זו אף זו קתני דומיא דרישא ומתני' כפשטא מתפרשא, לכן הקשו לעיל במשנה דהוי זו ואצ"ל זו כיון דהמשנה לאו לרבותא נקט הבבות אין להוכיח כלל מן המשנה מה שאינו מפורש, לכן הקשו התוס' במשנה שפיר וא"צ לומר דהקושיא לר"ח כמ"ש מהרש"א ודו"ק:

בתוס' ד"ה גידוד כו' פי' בקונט' אם הי' חריץ עמוק חמשה והקיפוהו חמשה כו' וקשה כו' דבור וחולייתו כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דבור חמשה וחולייתו שפיר מצטרפין שהרי בפנימיות הבור הוא מחיצה יו"ד כי מצטרפת עומק הבור לחולייתו, אבל כאן איירי לענין היקף שאם הקיף שדה בחריץ חמשה ובנה ע"ג מחיצה חמשה הרי בפנימיות החצר לא ניכר רק מחיצה חמשה לכן ס"ל דאין מצטרפין, וכוונת רש"י אם היה חריץ חמשה סביב השדה והקיפוהו חמשה במחיצה בהא ס"ל דאין מצטרפין, וראיתי בפני יהושע שביקש לדרוך בדרך הזה רק לשון והקיפוהו משמע ליה שהקיפו את החריץ, ולענין תוך החריץ מיירי, ולא ידעתי לפ"ז למה נקט חריץ ה"ל למינקט בור חמשה ומחיצה חמשה, אלא ודאי לפי שדרך להקיף השדה בחריץ כדאיתא בב"ב דף ק"ז ע"ב דמניח מקום חריץ ובו חריץ, אלמא שדרך לעשות חריץ סביב הגדר, והשתא קאמר דמחיצה חמשה אינה מצטרפת, ומיושבת גם קושיא שניה דהא במקום חצר אינו רק חמשה ואינו רואה פני עשרה, וכן משמע בפירש"י בעירובין דטעמא משום הכי אע"פ שלא פירש כן בגידוד:

עוד איפשר לומר כפירש"י כאן דלא דמי לבור וחולייתה דהחוליא נמשכת מן הבור ומונח עפר הבור סביבו דניכר שהוא א' עם הבור, אבל מחיצה על שפת החריץ ע"כ מרוחקת היא מן החריץ דאל"כ לא קאי אף שהיא תוך שלשה מ"מ אינה מצטרפת שאינה ניכרת שהיא א' עם הבור, ואף דאמרינן התם דמודה בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה היינו לענין חצר שדר שם בקביעות וניכר גובה חצר העליון נגד התחתון אבל בחריץ דלאו לדירה קאי רק לטלטל בו בפנים כיון דלמעלה אינו ניכר שהוא א' יש לאסור מדרבנן ודו"ק:

בפירש"י דמשא חדא ידיה והדר משא לאידך. צ"ע דאיך לא פשיט ממעשים בכל יום דכיון דא"צ לדקדק בזה מסתמא אין מדקדקין בזה, ומדברי התוס' נראה דמשא משני כלים, ואיפשר לפרש לפירש"י היינו דמשא חדא ידיה והמתין עד שנתנגבה הא' ואח"כ משא לשנייה דאז ס"ד דלא מצטרפי ופשיטא מהנוטל ידו אחת בנטילה וא' משטיפה ומשמע ליה דבלא המתין פשיטא דנטילה בכלל שטיפה דעדיפא, וגם הנוטל לשון דיעבד הוא, וע"כ איירי בכה"ג שלא מצא ליד השני ליטול עד שחזר על הנהר לשטוף ידו השנייה ואפ"ה טהורה משמע אפי' כבר נתנגבה הראשונה:

(דף ט"ז ע"א) בפירש"י ד"ה והקטפרס הר משופע שמדרונו מחודד הרבה עכ"ל. מכותלי דברי רש"י ניכר דדוקא מדרונו מחודד הרבה מיקרי קטפרס, אבל סתם שיפוע לא מיקרי קטפרס, ואולי סברתו דבמחודד הרבה דמי לניצוק שהמים יורדים במרוצה ואין להם מקום לנוח, לכן לא שייך צירוף תחתון עם העליון, משא"כ באינו מחודד הרבה כיון דמשמע דטופח להטפיח הוי חיבור בשטח השוה והיינו משום דחזינן לענין מקוה עדיף טפי אשבורן מזחילה א"כ כל שהמים ראויים לנוח חשוב טפי לענין מקוה, לכן טופח להטפיח משמע דהוי חיבור למקוה בשטח השוה, ומה שהקשו התוס' מהך דעירוב מקואות כשפופרת הנאד י"ל דס"ל לרש"י דעירוב מקואות שכל אחת מובדלת במחיצה המחיצה מבדלת ביניהם לכן בעינן כולי האי, ואפי' בנפרצו למעלה שאין הבדל בין מים שבתוך הפירצה למי המקוה, מ"מ אינה אלא פירצה בעלמא ומן הצדדים נשארים מחיצות מובדלות לכן בעינן כקליפת השום, דהא חזינן כל שנתמעט הפסק המחיצות בציר ליה שיעורא, דבנפרצו באמצע בעינן כשפופרת הנוד ובנפרצו למעלה לא בעינן כולי האי, אלמא דההפסק של המחיצות גורם שיהיה צריך התחברות מים במים שיעור טפי, לכן באינו משופע למאד שהמים ראויים טפי לנוח שייך טפי חיבור המים במים, והשתא ס"ל במשופע בעלמא תליא בגוד אחית, ובהך דחגיגה שהביאו לראיה דאמרינן גוד אחית והיינו באינו מחודד הרבה, ולהכי נקט באמצעית ארבעים סאה דאמצעית לאו קטפרס הוא שאי איפשר שהאמצעית תהיה מחודדת הרבה, לכן אמרינן לכ"ע גוד אחית כפלוגתא דמייתי בחגיגה, אבל בקטפרס אינו חבור לומר גוד אחית, וכן מצאתי בהדיא בתוס' חגיגה דף כ"א ע"ב הסברא בין כותל מפסיק וכדפרישית, וממילא .. שכן שיטת רש"י כאמור:

ועפ"ז ארווח לן יישוב הסוגיא דאמר דאיכא טופח ע"מ להטפיח, ופריך הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור, ופריך דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא, שיש לתמוה כיון דבס"ד משמע ליה לדמות מקוה לנטילת ידים והדוחה דחי דילמא לענין מקואות ושאין ללמוד נטילת ידים ממקואות, א"כ מאי נ"מ אם ר' יהודה היא איך דתיתי אי כר"י אי כרבנן הא לא נלמד נטילה ממקואות ומה ענין דר"י לכאן,