גרש ירחים נו

משמע מזה דודאי יש זכייה גמירה דלא כפני יהושע, מיהו לפ"ז י"ל דמצוה לקיים אהני לענין שיהיה הולך כזכי בזה, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה וכאן כו' מכאן מדקדק ר"ת כו'. רש"י פירש גם כאן כשיטתו אלא שצריך ליישב הלשון מה שירצה, ונראה דאי לאו דינא דהשליח רשות בידו לעשות כרצונו ויוצא ידי השבה משום אומדנא לא היה יכול השליח להחזיר לאחד, ולזה קמ"ל דהשליח יוצא ידי השבה כרצונו וממילא יכול לסמוך על אומד דעתא דשליח, ויש לדקדק לשיטת התוס' דבב"ב דף ל"ד הקשו אשודא דדייני יתן למי שמקבל ממנו אגרא, ותירצו דדיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא, וקשה א"כ השליח יקבל אגרא דהשליח לאו דיינא הוא, וי"ל דעל השליח לקיים מצות השבה רק שהרשות בידו לקיים השבה כרצונו ואם יקבל אגרא הרי עביד שלא כדין:

ועפ"ז איפשר ליישב פיר"ח שפירש דלא אמרינן רק בקרקע, והתוס' בב"ב דף ל"ד הקשו על זה מה חילוק, ולפ"ז י"ל דטעמא דבמטלטלין מוטל מצות השבה על השליח ואי עביד שלא כדין לאו השבה הוא, משא"כ קרקע דאינה נגזלת ולא שייך גזילה על השליח:

(דף ט"ו ע"א) בגמרא איבעיא להו כו' או משמיה דנשיא קאמר ת"ש דאמר רב יוסף הלכה כר"ש הנשיא תמוה מאי פשיט מרב יוסף, והרש"ל נדחק בזה, ונראה ליישב דודאי אי ר"ש הנשיא לא משמע נשיא ר' שמעון רק ר' שמעון בן גמליאל אביו של רבי, ועפ"ז יש לבאר דלקמן פ' מי שאחזו מייתי במרדכי מעשה באחד שנדר לבת ומתה, וכתב במרדכי דתליא בפלוגתא אי אמרינן לי אפי' ליורשי, ופלוגתא זו היא פלוגתא דר' שמעון בן גמליאל ורבנן לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ד, דרשב"ג ס"ל אפי' ליורשי, וא"כ קשה אי ר"ש הנשיא עצמו ע"כ היינו רשב"ג, א"כ תיקשי אמאי לא יחזרו ליורשי מי שנשתלחו הא הוא שאמר הולך מנה לפלוני אפי' ליורשיו קאמר, וצ"ל כיון דהולך לאו כזכי דמי א"כ עדיין לא זכה בהם המקבל, והשתא כשמת לא יתן ליורשיו כיון דאכתי אין לו לשליח להכניס עצמו בזה כיון שלא מצא המקבל והולך לאו כזכי ועדיין לא זכה, ועפ"ז י"ל דהא יש להבין למה אמר רב יוסף הלכה כר"ש הנשיא ולא אמר הלכה כר' יעקב ור' נתן דקדמו בברייתא, אלא משום דבדר' יעקב מצינן לדחויי לעולם הולך כזכי דמי והא דיחזרו ליורשי משלח היינו משום דדעת המשלח הוא אדעתא שימסור למקבל ואם לא ימצאנו אדעתא דהכי לא זיכה לו כלל, וכעין שכתב בטור ח"מ סימן קכ"ה בשם הרמ"ה שאם בא השליח לעכבן בחובו כתב הרמ"ה כיון דאמר הולך ה"ל כאומר ע"מ שתתנם לפלוני דמי, וא"כ י"ל אפי' אי הולך כזכי מ"מ כיון שלא מצאו לא יתן ליורשיו, אבל רשב"ג דס"ל דאפי' ליורשיו קאמר ואפ"ה ס"ל דיחזרו ליורשי משלח ש"מ ודאי דס"ל הולך לאו כזכי, והשתא פשיט שפיר כיון דרב יוסף אמר הלכה כר"ש הנשיא ע"כ ר"ש הוא נשיא והיינו רשב"ג דס"ל אפי' ליורשי דאל"כ אמאי לא אמר הלכה כר' יעקב ור' נתן ופשיט שפיר, אלא דהש"ס דחי דאין זו הכרע כ"כ מדלא אמר כר' יעקב דשמא איכא טעמא אחרינא שלא אמר הלכה כר' יעקב, אי משום דמעשה רב או מטעם אחר, והיינו לפי מסקנא דר"ש הנשיא קאמר יחזרו למשלח א"כ לא מצי למימר הלכה כר' יעקב ור' נתן, דבאמת קיי"ל מצוה לקיים דברי המת א"כ אכתי תיבעי לך והכל ניחא, ודוק היטב:

סליק פרק ראשון המביא פרק שני במשנה המביא גט כו' ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם כו' בספר פני יהושע מדייק לפמ"ש התוס' לעיל דף ג' דלר"מ לא פסול כשאמר בפני נחתם לחוד ע"כ מתני' כר"א, וא"כ הכתיבה ה"ל עיקר והחתימה רק מדרבנן דה"ל מזוייף מתוכו, וא"כ לרבה דס"ל משום לשמה תיקשי נמי הא השתא בפני נכתב לא מהני בלא בפני נחתם אע"ג דכתיבה עיקר כ"ש בפני נחתם ולא בפני נכתב, ולק"מ דהא מתני' איירי לאחר שלמדו ואין כאן רק גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל קיום ודאי בעי כדתנן לעיל באינו יכול לומר בפני נכתב יתקיים בחותמיו, הרי ס"ל למתני' בהדיא דבעינן קיום חותמיו וא"כ הוי בפני נחתם רבותא טפי אע"ג דמקויים ע"י בפני נכתב ולא צריך רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה פסול, וכ"ש למסקנא דרבה אית ליה דרבא א"כ משום קיום ודאי בעינן בפני נחתם ואיכא רבותא טפי בפני נחתם, ועוד דאיכא למימר כיון דהחתימה נעשה לשם הבעל מסתמא גם הכתיבה לשם הבעל שהעדים מסתמא חתמו על גט זה הנכתב כבר לשם הבעל, משא"כ באמר בפני נכתב לחוד לא מוכח כלל שחתמו לשמה אח"כ שמא כבר חזר הבעל ולא חתמו לשמו, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה המביא כו' ותימא למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולכאורה לפי שיטת התוס' שחולקין על פירש"י וס"ל דבפני נחתם דוקא בעינן אבל ידעתי לא מהני, א"כ שפיר איכא רבותא באמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו אע"ג דמכיר גם חתימת השני, וס"ד דבכה"ג ליכא למיחש לאיחלופי שהרי מעיד עכ"פ על חציו בלשון בפני, קמ"ל דמ"מ פסול דבעינן שניהם כתיקון חכמים, וכל שלא אמר רק בפני נחתם חציו ולא יוכל לומר בפני על השני אף שמכיר החתימה פסול, ולק"מ ודו"ק:

עוד נראה לפמ"ש לעיל דף ו' בשיטת התוס' דסגי בקן קולמוסא גם על החתימה, וא"כ ברישא תני בפני נחתם כולו א"כ משמע דחתימה דומיא דכתיבה, כי היכי דבפני נכתב סגי בשמע קן קולמוסא ה"ה לענין בפני נחתם סגי בקן קולמוסא, ולעיל מבואר אפי' סופר בעלייה והוא בבית סגי בקן קולמוסא, א"כ צ"ל דבפני נחתם חציו היינו אפי' שמע קן קולמוסא של ע"א לא מהני לשני דצריך לשמוע קן קולמוסא של כל א' מן העדים, א"כ אי לאו סיפא ה"א בפני נחתם כולו היינו ע"י קן קולמוסא היינו כולו, קמ"ל דאפי' אמר בפני נחתם חציו ממש לא מהני ולא הוי חתימת הע"א בקן קולמוסא לגבי השני אע"פ שהשני היה עמו דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה, וא"כ סיפא לגלויי רישא דכולו היינו ממש ואפ"ה פסול:

ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו דהא אפי' אמר בפני נחתם כולו אינו כשר רק מטעם עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכשר מן התורה בלא שום קיום, רק שצריך בפני נחתם מדרבנן ובפני נכתב משום איחלופי, א"כ ודאי כיון דבחציו אחרון לא אזיל חשש איחלופי כמ"ש התוס' לעיל דף ג', א"כ ע"כ אם אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו אע"ג דלא שייך איחלופי מ"מ פסול דעכ"פ מדרבנן בעינן קיום השליח, וא"כ הוי רבותא טפי אפי' אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו דלא שייך איחלופי מ"מ פסול מטעם דלא הוי קיום על השני, או משום דכיון דסמכו על קיום השליח בעינן תרווייהו בפני על שני העדים, ועיין בסמוך:

בא"ד ואומר ר"י דאיצטריך כו' דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו' עכ"ל. בספר פני יהושע האריך להקשות דבשלמא במעיד על החתימות י"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בכתב סופר, ע"ש שהאריך, ובחנם תמה דגם כאן דאיכא שני עדים חתומים א"כ מן התורה לא צריך קיום מצד חתימת העדים, וכן מדוייק בלשון התוס', והעירני לזה בני הרבני מהו' אהרן נ"י ג"כ:

בפירש"י ד"ה שיטה אחת כו' שבה שם האיש כו'. לכאורה קשה הא מסיק לעיל דאפי' קן קולמוסא סגי ופירש"י תיקון הקולמוס והקלף וגם לעיל לא פירש"י כלום בשיטה אחת, ונראה דקשיא ליה לרש"י היאך אמר בגמרא והאמר ר"א ומסיק אלא אמר רב אשי חציו אחרון ואמאי לא קאמר בפשיטות אלא חציו אחרון ופשיטא דמוכרח לומר כן, לכן נראה דמר"א גופא ליכא קושיא כיון דר"א אמר שיטה אחת איכא למימר דחציו היינו חצי שיטה כיון דשיטה שלימה שיעור לבפנ"כ הוי חציו חצי שיטה, אלא דהש"ס לא חש לתרוצי לדר"א דהיינו חצי שיטה כיון דבאמת קיי"ל כרב אשי דסגי בקן קולמוסא לכן מסיק אלא אמר רב אשי, ומהא משמע ליה לרש"י דשיטה אחת דוקא נקט, דבהא י"ל דהיינו כולו דעיקר הגט הוא שהוא תורף הגט, וע"ז מצינן למימר דפלגא הוי חציו של גט עד דמסיק רב אשי חציו אחרון, ולפ"ז איפשר דלא פליג ר"א עם רב אשי וסגי לר"א בשמע קל קולמוסא של שיטה ראשונה, לפירש"י בלישנא אחרינא דקל קולמוסא היינו הקול של הקולמוס שכותבין, ושיטה ראשונה היינו אפי' מקצתה, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה או כולו בקיום הגט כו' לפי מאי דבעי למימר כו' עכ"ל איפשר דלהך ס"ד אף דס"ל לר"ח משום לשמה י"ל לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דעיקרו משום ערעור הבעל תיקנו בפנ"כ משום לעז בעלמא, א"כ י"ל דס"ל לר"ח דאין יכול לערער שנכתב שלא לשמה רק באינו מקויים דנאמן במיגו דמזוייף אבל במקויים אין יכול לערער, מיהו לפי האמת דרבה אית ליה דרבא ע"כ ס"ל לרבה אפי' במקויים חיישינן שמא נכתב שלא לשמה, וא"כ י"ל בס"ד התם ס"ל דר"ח ס"ל משום דיכול לטעון שלא נכתב לשמה והיינו באין מצויין לקיימו דיש לו מיגו, משא"כ הני דבקיאין אפי' במיגו לא מהימן כיון דודאי בקיאין, ופריך הא רבה אית ליה דרבא וא"כ מוכח אפי' במקויים יכול לערער לרבה, אבל בס"ד י"ל דר"ח ס"ל משום לשמה ודוקא היכא שאין עדים מצויין לקיימו, וא"צ לדחוק כדברי התוס' ודו"ק:

בד"ה מי איכא כו' מה שפי' בקונט' כו' תימא מה עלה על דעתו כו' עכ"ל. ליישב פירש"י איפשר לומר דודאי אם אומר ידעתי היינו בפני נחתם ומה לו לבקש שני, אלא דכאן מיירי שלא אמר ידעתי ומבקשין קיום מן השוק ובא א' מן השוק ומזכירו דקיי"ל אפי' השני מזכירו שפיר דמי, כדאיתא בכתובות דף כ"א אע"פ שאינו זוכר מעצמו א"כ עיקר העדות בא ע"י שהזכירו חבירו, ובזה מודה רש"י דלא מהני ידעתי דלא דמי לבפני נחתם שבא להעיד מיד על החתימה, ומסיק דמ"מ לא מסתבר כיון דהוי קיום מעליא על השני עוד איפשר לומר דכאן גרע טפי והוא דודאי כשאומר לבדו ידעתי