גרש ירחים נ

יש לומר דניחא ליה לאוקמא אליבא דהלכתא, לכן נראה דאדרבה משם ראיה להרמב"ן דכבר כתבתי לעיל דקשה אי במעמד שלשתן מאי קמ"ל יתנו לאחר מיתה הא כבר זכה מחיים, והפני יהושע דחק בזה, ונ"ל ליישב בפשיטות דקמ"ל דהתוס' הקשו לעיל מאי פריך בבריא הא לא משך נימא משום מצוה לקיים דברי המת, ותירצו דא"כ אפי' אין ציבורין נמי דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש, והשתא י"ל דקמ"ל שפיר יתנו לאחר מיתה דמחיים ודאי נותנין דלא מצי למימר שנתכוין למנה קבור שיש לו אצל זה הנפקד ולא למנה זו הידועה דלגבי דידיה ליכא נ"מ אם יש לו עוד מנה אצלו, משא"כ כשמת ס"ד דהיורשים יכולין לומר שלא נתכוין למנה זו שאנו יודעין בה רק למנה אחר נתכוין שיש לו אצלך עוד מנה קמ"ל דכיון שציבורין ומונחין מנה בפקדון מהימן הנפקד לומר שאין לו אצלו רק מנה זו ונפטר מן היורשים בנתינה זו ולא יוכלו לטעון שמא יש אצלך מנה אחרת ואותה ציוה ליתן, מיהו אי בשכיב מרע נמי לא חיישינן למנה קבור לא שייך רבותא בכה"ג בבריא דהא אפי' בשכ"מ לא חיישינן למנה קבור א"כ לא שייך שישמיענו התנא רבותא בבריא דאכתי לא נדע בשכיב מרע אי לא חיישינן למנה קבור, אלא דר"ז נמי משני לתרוצי לדרב דחייש למנה קבור שפיר קמ"ל דבבריא לא חיישינן כה"ג למנה קבור וא"כ פריך שפיר מ"ט לא אמר כר"פ, ואי בעי לאוקמא כהלכתא גם הך אוקימתא דמעמד שלשתן תיקשי מאי קמ"ל דיתנו לאחר מיתה הא אפי' מחיים נותנין, וצ"ל דקמ"ל דלא יוכלו לדחותו למנה אחרת, והא לאו רבותא רק לרב לשיטתיה דחייש למנה קבור, והשתא לא קשיא קושיית הגי"ת דל"ל דמיירי במנה זו דא"כ קשה מאי קמ"ל בלאחר מיתה כיון דזכה מחיים פשיטא דנותנין לאחר מיתה, ודוק היטב:

בגמרא לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ וכו' ושכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין כו' אף המסוכן כו'. וקשה לי הא שכ"מ ומסוכן תרי ענינים הם, דשכ"מ היינו שתשש כחו ונופל על המטה, וזה נקרא שכ"מ, ומסוכן נקרא מצוה מחמת מיתה כמבואר ברמב"ם ובש"ע ח"מ סימן ר"ן סעיף ה' וסעיף ז', א"כ ר"ש שזורי שאמר אף המסוכן אין שכ"מ בכלל, וא"כ י"ל מתני' בשכ"מ איירי, ובשכ"מ לא מהני כתבו דהא דוקא במסוכן אמר, וכן באה"ע סימן קמ"א סט"ז, וצ"ל דהקושיא היא למאן דמוקי ב"ב דף ק"נ ע"ב מתני' דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין ומוקי מתני' במצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן לענין גט כדכתב שם הב"י באה"ע שם, אלא דקשה אכתי אמאי לא מוקי כר"פ ובשכ"מ והיינו כאוקימתא דרב הונא בריה דרב יהושע דמוקי במחלק נכסיו, ובשכ"מ שאינו מסוכן לא מהני כתבו לחוד וצ"ע, ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק שם בב"ב דדייק מתני' דמתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין ע"כ הסוגיא אליבא דר"פ דמוקי מתני' בשכ"מ לרב, דאילו לאוקימתא דרב זביד לא איירי כלל בשכ"מ, וא"כ קשה מאי משני במחלק נכסיו א"כ תיקשי איך חייש רב למנה קבור, ולהכי בעי ציבורין, וקשה אפילו אין צבורין לא שייך למיחש למנה קבור, דבשלמא נגד היורשים יכולין היורשים לדחותו שמא מנה קבור נתן לך דנכסי בחזקת יורשים, אבל במחלק נכסיו שכולם מקבלי מתנה א"כ מאי חזית שנתן לזה דוקא מנה קבור מלאחר והרי הנכסים בחזקת המקבלים בשוה, וצ"ל דבאמת כן הוא ומיירי שאמר מנה לפלוני ומותר הנכסים לפלוני דיש לספק שמא לזה מנה קבור קאמר ולזה המותר או מנה בעין, ורב בעי צבורין דאי אין צבורין נהי דיש ספק בינו ובין המקבלים האחרים מ"מ הוא מוטל בספק ויהיה דין חולקין ולא יקח כל המנה אלא אם כן צבורין, ואתי שפיר:

ועפ"ז י"ל דבלא"ה יש לדייק מה זה שהפסיק הש"ס לעיל לומר והלכתא לקבורה לא חיישינן דמ"מ מילתא דרב שפיר אתיא כשיטתיה, לכן י"ל דודאי כיון דהך חששא לחוש לקבורה הוא חשש רחוק עד דלא קיימא להלכתא, אלא דהכי פריך ר"ז מ"ט לא אמר כרב פפא היינו לפום שיטתיה דרב א"כ י"ל דודאי ס"ל נהי דרב חייש לקבורה הוא דוקא נגד היורשים שהם מוחזקים כנגד המקבל ומצו דחי ליה למנה קבור, אבל במחלק דליכא מוחזק דשניהם באים מכח מתנה י"ל להא גם רב מודה דלא חיישינן לקבורה כיון דליכא מוחזק וחששא דקבורה רחוק הוא י"ל דבמחלק דליכא מוחזק לא חייש, וליכא קושיא רק דלוקמא במצוה מחמת מיתה דהוי חששא דקבורה נגד היורשים ואהא קאמר שפיר לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ, ודוק היטב:

שם ושכיב מרע אפי' לא אמר תנו נותנין כו'. קשה הא בגט טעמא משום דבהול א"כ שיחרור אינו דבר נחוץ לשחררו כמו בגט שרוצה לפוטרה מיבום, וא"כ לא מצי למיתני כתבו משום שיחרור, ואם נימא דגם בשיחרור הוי כתבו כתנו, א"כ קשה אמאי לא תניא לעיל בארבעה דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים דבמסוכן סגי בכתבו והא ליתא בקידושין ודאי דאמאי אית לן למימר דבהול לכתוב שטר קידושין אם דואג למות, ומהכא משמע דעיקר הקושיא דליתני בגט כתבו ובשיחרור תנו דלא כמ"ש התוס' במשנה, וממילא לא קשיא על שיטת הרי"ף והרמב"ם דהא צריך למיתני דנדע דאף דתן כזכי בשיחרור בעינן מטא לידיה וא"כ קשה הא בעינן למיתני תנו כדי דנדע דבעינן מטא לידיה, ולפי זה לא קשה מידי דע"כ הקושיא דליתני בגט כתבו ובשיחרור תנו ודו"ק:

שם מאן לימא דר"ש שזורי היא, לפמ"ש התוס' דלא מוקים כיחידאה א"כ קשה דע"כ לא מיתוקם כיחידאה, כן הקשה בני הרבני מוה' אהרן נ"י:

שם גופא אמר רב הונא אמר רב מנה לי כו' והאלקים אמר רב אפי' במלוה. ואיכא למידק דבב"ק דף ק"ז איתא כה"ג לענין שבועה קונה אמר רבא מסתברא מילתא דרב במלוה כו' והאלקים אמר רב אפי' בפקדון, ויהיב טעמא למילתא דבפקדון קאי וא"כ איך אמר הכא בלא טעמא דילמא באמת לא אמר רב רק בפקדון, ואין לומר דקים ליה דרב אמר הכי, דהא לעיל ס"ל לרב זביד דבמלוה לא אמר רב, ואיפשר דקשיא למה נקט מנה ולא אמר חפץ או פקדון סתמא , וע"כ איירי במלוה, אלא די"ל דנקט מנה לי בידך בפקדון והיינו שהפקיד אצלו מעות מותרין דישתמש בהם וקמ"ל דאע"ג דמותר להשתמש בהם מ"מ לא הוי מלוה, והך מילתא תליא בפלוגתא דרב נחמן ורב הונא בב"מ דף מ"ג דרב הונא ס"ל אפי' נאנסו דה"ל לוה עלייהו ורב נחמן ס"ל נאנסו לא וא"כ רבא קאמר הכא דלסברת רב הונא ע"כ אמר אפי' במלוה דאל"כ למה נקט מנה לימא חפץ או פקדון, ואי איירי במעות מותרין הוי נמי מלוה, מיהו רב זביד לעיל ס"ל כרב נחמן דנאנסו לא, א"כ איכא רבותא במנה דהוא פקדון אע"ג דיכול להשתמש בהם מ"מ דמי לפקדון כיון דנאנסו לא, ובזה איפשר ליישב מה שהקשו התוס' ל"ל מעמד שלשתן ליקני באודיתא דהני זוזי דהיאך נינהו, ולפ"ז ניחא די"ל שכבר זכה הנפקד להשתמש בהם וה"ל לחוב לאחרים שזה לא יתרצה שישתמש בהם, מיהו איפשר כיון שתובע פקדון שלו ועדיין לא נשתמש בהם צריך להחזיר הפקדון לבעליו כיון שלא נתן לו רשות בפירוש, ועיין בסימן רצ"ב בסמ"ע ס"ק ט"ו, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה גופא כו' יאמר לו זכי עכ"ל. נראה דהתוס' ס"ל דכשנתרצה והפקדון מונח ברשותו ה"ל ברשות המופקדין אצלו כיון שקיבל עליו ליתן קנה משמע להו להתוס' אפי' לא אמר יזכה לי חצרי, וכן נראה ממ"ש התוס' לעיל י"א ע"ב להוכיח דתן אינו כזכי במתנה דאל"כ יאמר תן ושם לא זכרו כלל שיזכה זה דאל"כ אפי' תן אינו כזכי יכול לומר זכי, אלא נראה דס"ל להתוס' מיד שנתרצה ליתנו זכה לו חצירו, אבל שיטת הרמ"ה בטוח"מ סימן קכ"ה משמע דזכי נמי לא מהני, ואף דבש"ך ס"ס קכ"ה ס"ל דלרמ"ה אם אמר יזכה לי חצרי קנה לענ"ד לא משמע כן מהלשון דא"כ נ"ל לומר שאם הגביה אח"כ קנה לו הא אפי' אמר יזכה לי חצרי קנה, לכן נראה דרמ"ה ס"ל כגירסת הרי"ף דברשות המופקדין לא קנה, ונראה דס"ל דחצירו אינו קונה רק למי שהחצר שלו, אבל שיזכה חצירו לאחר לא מהני:

ואיפשר לומר לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן ביה א"כ אכתי הוי רשות המפקיד, מיהו בשוכר מקומו ודאי יכול לקנות החצר ע"י השכירות מן הנפקד, אבל באמירה בעלמא לא נפיק מרשות המפקיד, ועוד נראה דנהי דחצר משום שליחות איתרבאי לא שייך כאן דבעינן שיהיה שליח המזכה דמה לו לנפקד לעשות שליחות שיזכה בדבר שאינו שלו, ואם א' נותן לשליח מתנה לפלוני אינו אלא שליח הנותן ולא שייך שיעשה אדם שליח ויאמר הרי את שלוחי שתזכה בחפץ שיתן לך פלוני בשביל פלוני כיון דלאו חפץ שלו הוא תליא רק בדעת נותן ואם הנותן אומר זכה בחפץ זה לפלוני לא קנה אלא לזה שזיכה לו, אמור מעתה דלא שייך שיאמר יזכה חצרי לפלוני כיון שאין החצר שליח הנותן אינו יכול לזכות לאחר ומה שמזכה הנותן ע"י השליח אפי' בלא שליחות כלל אמרינן זכיי' מטעם שליחות ויד השליח כיד המקבל לזכות בחפץ, וזהו כשהשליח מקבל החפץ בשביל פלוני זכה לו, אבל החצר שאינו בר דעת אין יכול לעשותו שיהיה שליח של פלוני שיזכה בשביל פלוני ודוקא לבעל החצר הוא שקונה דלא גרע משליח שלו, אבל כיון שלא מצינו שיאמר הרי את שליח לפלוני, דהשליחות צריך להיות מצד המקבל שנעשה שליח של מקבל והנותן מזכה לו על ידו, א"כ לא שייך כלל בחצר שיהיה שליח של פלוני, דאין החצר רק שליח לקנות לבעל החצר ולא לאחר, דשליח הזוכה לאחר אינו שלוחו רק של הזוכה, והחצר לעולם שליח בעליו הוא, וכן נראה מגירסת הרי"ף והרמב"ם בפ"ד ממכירה דבעינן דוקא שיוציאנה מרשותו, וכ"כ בכ"מ, גם קשה להבין למה יועיל שיזכה לו חצירו לאחר, דהא מי שמזכה דבר ע"י אחר אינו שליח המזכה רק שליח המקבל שזוכה למקבל כאילו קיבל בעצמו, א"כ כשתימצי לומר שאם הנפקד אמר שיזכה רשותו למקבל זוכה, ע"כ החצר שליח המקבל הוא, וא"כ תיקשי אפי' אם הוא ברשות מוכר יאמר המוכר ג"כ שיזכה רשותו ללוקח, ומ"ש הרא"ש דלא מצי אקנויי חצירו ללוקח לזכות לו בנכסי מוכר, הא גופא קשיא אמאי לא יוכל לעשות חצר שלו שליח שיזכה במטלטלין המונחים בו לאחר, ואיפשר דס"ל להרא"ש דחצר מטעם יד ואין יכול לזכות לאחר ע"י עצמו דהוי כיד שלו ואפי' אי משום שליחות איתרבאי לא עדיף מיד, מיהו זה דחוק דמ"מ לא גרע משליחות, ולמה לא יזכה לאחר מדין שליח ובאינו סמוך הוי משום שליחות, א"כ מה שאין המוכר מזכה למקבל