גרש ירחים מז

שלוה, משא"כ אי מעלה לו מזונות משלו באמת אין יכול לעשות קודם שלוה ואוכל שצריך לשלם פחות פחות מש"פ ודו"ק:

בד"ה פחות מש"פ כו' והקשה רבינו יצחק כו'. נראה לפרש כפירש"י דהכא איירי שנשכר לאחד בפחות מש"פ נמצא שלא שייך חיוב על המשכיר ליתן לו חצי פרוטה שהרי הוא ת"י המשכיר, ושיעבודא דר' נתן לא שייך בחצי פרוטה, וכיון דזה לא משועבד להקדש א"כ כשנותנה לעבד לא חייל ההקדש עלה שנותנה שיוציאנה לחולין, וכ"ש אי מקדים לו החצי פרוטה בעד שכרו שעתיד להשתכר דמעולם לא משועבד להקדש:

בגמרא אלא אי אמרת כו' דאי לא עבדא מאן פלח ליה כו' ויש לדקדק דבפשיטות נמי תיקשי דרב אדרב וע"כ איירי הך במעלה והך בלא מעלה, ונראה בלא זה לא היה יכול להקשות די"ל דלעולם ס"ל דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, והא דעושה ואוכל היינו משום דמסתמא לא היה דעתו שלא יזון ממעשה ידיו כיון דלא קאמר ליה בפירוש, ואמרינן מסתמא אין דעתו להקדיש רק המותר, אבל השתא דיהיב טעמא עבדא מאן פלח ליה אי לא קאי רק על שאין דעתו רק להקדיש המותר אין זה טעם כלל דהא איפשר ללוות ולאכול כדלעיל, וע"כ יהיב טעמא שאין יכול להקדיש כלל מעשה ידיו ושפיר דייק דאין יכול ודו"ק:

בתוס' ד"ה שאם כו' וא"ת טפי ה"ל למינקט לפי שאוסרו בשפחה כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר דודאי בהא דנקט תרומה היינו כדפריש לקמן דלא אמרינן אי בעי זריק ליה גיטא כיון דערק, ע"כ בערק קים ליה דאוכל בתרומה עבד כהן שברח, א"כ ע"כ לומר דבברח לא נתיאש, דאילו נתיאש אינו אוכל בתרומה דהוי הפקר, א"כ מהאי טעמא גופיה מותר בשפחה כיון שעדיין אוכל תרומה על כרחך לא נתיאש ומותר נמי בשפחה, וכמ"ש התוס' לקמן דף מ' ודו"ק:

עוד איפשר לומר דנקט האי טעמא אם כבר אמר שנשתחרר א"כ שוייה חד"א ואסור בתרומה, אלא שנותן אמתלא לדבריו שלכך אמר שנשתחרר שהיה סבור שיהיה מותר בבת חורין, ועכשיו שאינו נאמן לישא בת חורין מודה ששקר ענה ובאמת הוא עבד, וא"כ אין לדון בו מכח זכות שאוסרו בשפחה, דא"כ לא הוי אמתלא כיון שאסור בשפחה לפי דבריו, א"כ ע"כ לומר דניחא ליה בבת חורין טפי, אבל משום טעמא דתרומה שפיר י"ל דהוה ניחא ליה טפי בבת חורין אף שאסור בתרומה, והשתא שאינו נאמן לישא בת חורין הוי אמתלא שפיר שלא יאסר בתרומה ובשפחה כיון דנותן אמתלא שלא אמר כן רק בשביל שניחא ליה בב"ח ודו"ק:

בד"ה השבתוני כו'. התוס' נדחקו, ואיפשר לומר דודאי רבנן ס"ל דאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, א"כ אם ירצה שלא לזונו מספקת תשובה זו גם על תרומה דאינו מרויח בתרומה שלא יתנו לו בלא רבו, אבל ר' מאיר ס"ל דחולקין לעבד בלא רבו א"כ הכי קאמר השבתוני על המזונות היינו לפי שיטתכם השבתם שפיר על התרומה, אבל לפום שיטה דידי דחולקין תרומה לעבד בלא רבו א"כ לא השבתוני על תרומה דס"ל דחולקין תרומה לעבד בלא רבו ואפי' יברח יוכל לאכול תרומה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה וכי תימא כו' זריק ליה גיטא ברה"ר בתוך ד' אמות עכ"ל. צ"ע למה פירש"י ברה"ר הא ברה"ר לא קנו ד' אמות, ואיפשר דלאו דוקא ברה"ר אלא בצידי רה"ר כדאיתא בפ"ק דב"מ, וצ"ע לפי מ"ש הר"ן הביאו הש"ך בח"מ סי' ר' דבקדם כלי לד' אמות לא קני ד' אמות דהד' אמות שייכים לבעל הכלי, וא"כ כיון דמה שקנה עבד קנה רבו הד' אמות שייכין לאדון, וצ"ל דאמרינן גיטו וחצירו באים כא' גם בד"א, וצ"ע דלקמן פרק הזורק למ"ד דמוקי בכותב לה בעודה ארוסה ולא ס"ל גיטה וחצירה באים כא' איך יפרש הך ברייתא דאי בעי זריק ליה וצ"ע:

בתוס' ד"ה וכ"ת כו' וא"ת מה בכך כו' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מן התרומה עכ"ל. והקשה מהרש"ל א"כ גם באשה יכול לזרוק לה גט ותפסיד מזונות, ונראה דבאשה ודאי קפידא הוא שמפסדת מזונות לפי שעה עד דזריק לה, משא"כ בעבד שאינו מפסיד מזונות רק אי מזדמן לו תרומה, א"כ משום שעה מועטת לאו חוב הוא לו דמאן לימא שיזדמן לו תרומה לפי שעה:

מיהו בעיקר קושיית התוס' י"ל דודאי דחוק לומר דבשביל הפסד אכילת תרומה יהיה השיחרור חוב, לכן נראה לפמ"ש התוס' דבמתנה לא אמרינן תן כזכי רק במלוה ועבד ה"ל כעין מלוה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא היה משחררו, אבל בלא"ה לא הוי תן כזכי, א"כ י"ל דהתוס' ס"ל כיון דפוסלו מן התרומה איפשר דלאו לטובתו משחרר ליה כיון שפוסלו מן התרומה י"ל דלרעתו עביד א"כ ממילא לא הוי תן כזכי, והשתא הכי קאמר וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא והיינו דמסתמא לטובתו משחררו, דאין לומר דעביד כדי לפוסלו מתרומה דהא יכול לזרוק לו גט ולפוסלו, א"כ ע"כ לטובתו עביד והוי שפיר תן כזכי, וע"ז קאמר שביק ליה ועריק לעלמא, וא"כ בגט אשה דהוי חוב מצד עצמו שמפסדת מזונות אף דאי בעי זריק לה גט מ"מ הוי חוב ולא מהני ודו"ק:

בד"ה שביק ליה ועריק כו' משמע כו' וא"ת ליחוש כו' עכ"ל איפשר לומר דר"מ לשיטתיה דס"ל בלוקח יין מבין הכותים ומייתי לה לקמן דף כ"ו דלא חיישינן שמא יבקע הנוד, א"כ י"ל גם כאן מוקמינן ליה בחזקת עבד ולא חיישינן לאוסרו בתרומה, א"כ ממילא דאין יכול למוכרו לישראל מה"ט גופיה דחיישינן שיאכל תרומה, ורבנן ס"ל דיכול למוכרו ובאמת אין יכול לאכול תרומה מה"ט גופיה:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה שאם דטפי ה"ל למינקט טעמא דשפחה, ולפ"ז ניחא דר"מ לא בעי אלא לאסוקי דלא תיקשי בעבד כהן הרי מפסיד נגד זכות שיש לו שמותר בשפחה הרי מפסיד כנגדו אכילת תרומה אם הוא עבד כהן, ולזה קאמר דבעבד כהן גם כן בעריק אוכל אם כן ממילא הוי חוב מכח שאסור בשפחה, ודוק היטב:

(דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה ומה כו' לכך מזכיר אשת כהן כו' עכ"ל. לכאורה אין בזה טעם, דבלא"ה הוי חוב בשביל מזונות, ואיפשר דלהכי נקט מרדה דבמרדה ג"כ א"צ ליתן לה מזונות ולא נשאר רק תרומה וזה אינו רק באשת כהן, וצ"ע דא"כ באשת ישראל שמרדה נימא דהוי זכות ותתגרש ג"כ וכן בארוסה שאין לה מזונות, מיהו איפשר דמ"מ הוי חוב שמקוה לינשא, אבל באשת ישראל שמרדה נימא דהוי זכות כיון דאין לה מזונות, ועמ"ש לעיל במשנה, ואיפשר לומר דודאי כל אשה עומדת לינשא אלא דכיון דחזינן דכבר נתן עיניו לגרשה ובידו לגרשה בע"כ שלא מדעתה, א"כ נקרא זכות עכ"פ מה דלא אגידא ביה לולא שהוא משום דמפסדת מזונות לפי שעה לכך ניחא לה שיתאחר הגט, אף דבירושלמי שהביאו במשנה משמע דלא תליא בהכי, כבר כתבתי דהסוגיא לא משמע כן וצ"ע:

ולכאורה קשה מכאן לפי שיטת הרי"ף דאף דזכות הוא לו מ"מ בעינן מטא לידיה, וא"כ קשה מה השיב להם שמפסיד תרומה הא אי עריק שפיר אכיל בתרומה כיון דלא מטא לידיה עדיין, וא"כ אמאי יוכל לחזור הא זכות זה שאוכל בתרומה אינו מפסיד אפי' יזכה לו האדון מיד, וא"כ לענין זה ה"ל להיות זכות שלא יוכל האדון לחזור, ומ"מ אי עריק יאכל בתרומה כל זמן שאינו בא לידו, ואיפשר לומר דלא אמרינן תן כזכי לענין שלא יוכל לחזור רק היכא דזכי מהני לזכות מיד דזכי מהני שפיר כמ"ש הרמב"ם, וכיון דזכי לא מהני גם תן לא מהני וצ"ע, ונראה להסביר הסברא דודאי אם השיחרור הוא זכות בעצם ואילו היה אומר זכי הוי מהני א"כ י"ל דאפקיה בלשון תן כדי שיצטרך להיות מטא לידיה, אבל אי לא מהני משום דשיחרור אינו זכות לעבד וזכי לא מהני א"כ לא שייך זכות לחצאין דאל"כ נאמר לעולם אפי' בגט אשה שתהיה הברירה ביד האשה אם להתגרש או לא וא"כ אינה מפסדת, וע"כ דנין על גוף הדבר אם הוא זכות בעצם ואי לא הוי זכות אין יכול לזכות ע"י יותר, א"כ גם תן לא מהני דלא עדיף מזכי, ודוק היטב:

בד"ה עבדא כו' וא"ת עבד קטן כו' עכ"ל. איפשר ליישב דהא איתא בפ' איזהו נשך דף ע"ב דאין זכייה לקטן רק רבנן תקינו ליה זכייה אבל נכרי לית ליה זכייה רק קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה, וא"כ י"ל דזה אינו שייך רק במידי דמצי למיתי לכלל שליחות ויוכל לזכות לו כשהוא גדול, אבל בהא דכשיגדל לא יוכל לזכות לו גם בקטן לא מצי לזכות לו וא"ש ודו"ק, ועיין תוס' ב"ב דף קנ"ו סוף ע"ב, מיהו התוס' ס"ל בכמה דוכתי דבדעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה:

עוד איפשר לומר לפמ"ש התוס' לעיל משום דעביד ליה נייח נפשיה הוי תן כזכי, וא"כ י"ל בקטן לא שייך:

. במשנה האומר תנו גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי כו' הראשונים נדחקו הא לרבנן השיחרור הוא זכות ואמאי לא יתנו לאחר מיתה, ולכאורה היה נ"ל לדון בדבר החדש דודאי שיחרור זכות לרבנן והכא איירי שאמר לשנים תנו ואי איפשר לזכות ע"י שנים, דהא דשנים שהגביהו מציאה קנו מפרש הטעם דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וא"כ י"ל שכל אחד יש לו זכות במחצה, א"כ בגט אי איפשר שיזכו שניהם לעבד שהרי כל אחד זוכה בחצי, ולקמן דף כ' ע"ב דאם אמר הנייר שלי בין שיטה לשיטה מיקרי שני ספרים, וא"כ אי איפשר לשנים להיות זוכין לעבד שכל אחד זוכה לו בפלגא והוו שני ספרים ואינה מתגרשת בשני חצאין, א"כ גם העבד אין יכול להשתחרר ע"י שנים וצ"ע, ונ"מ גם בגט אשה אם עשאה שני שלוחין לקבלה ונתנו לשניהם אי מתגרשת, דכיון שקבלוהו שנים הוי כמו שני ספרים שכל אחד זוכה בחצי גט בשבילה וצ"ע:

בפירש"י האומר תנו כו' ולא גרסינן תן כו'. עיין לעיל דף ט' ע"ב בתוס' שם שדברי רש"י סותרים זא"ז, דלעיל פי' אפי' לרבנן דס"ל תן כזכי מ"מ בעינן מטא לידיה, וכשיטת הרי"ף והרמב"ם, ונתעוררו הקדמונים ליישב, וכבר כתבתי לעיל, ומה שנראה עוד בזה ויתיישב ג"כ מה שהקשה בפני יהושע לקמן דפריך לא מיתוקמא