גרש ירחים מו

בא"ד ולרב חסדא כו' עכ"ל. קשה דילמא רב חסדא ס"ל לכ"ע לא תלקט אתי להזהיר לעני על שלו ופליגי בתופס לב"ח מסברא:

בגמרא שמעת מינה יכול הרב כו'. בספר פני יהושע הקשה הא פשיטא כיון דנתן לו שיחרור ואינו חפץ במעשה ידיו שהברירה בידו שלא ליתן לו מזונות ודחק, ונראה דלא ק"מ דהכי פרכינן משום דתלי התנא הטעם במזונות משמע ליה דמסתמא אין השיחרור לו זכות אי משום תרומה אי משום דניחא ליה בשפחה, אלא דאנן אמרינן כיון דהברירה בידו שלא ליתן לו מזונות כלל א"כ זכות החירות עדיף ליה ממה שישאר עבד ויהיה מותר בשפחה דזילא ליה דאם אין לו לאכול אינו מתאוה לפריצות, ולהכי קאמר שפיר דשמעת מינה דיכול דאם אינו יכול א"כ אמאי תלו רבנן הזכות במה שהברירה בידו שלא יזונו דמצד זה אין כאן זכות דמ"מ יש לו מזונות או מרבו או ממעשה ידיו, ומשני דאמר ליה צא וע"ז עצמו נקרא זכות מאחר שבעודו עבד יד הרב על העליונה בעודף יוכל לומר אין לך מזונות ובלא ספק אומר לו צא לכן ניחא החירות מצד המזונות, ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס':

בתוס' ד"ה עבד כו' וא"ת כו'. ואפישר לומר דאע"ג דלא ספיק ס"ד שיתן לו מזונות כדי שיוכל למוכרו לאחר, דפעמים ימצא מי שיקנה עבד בשביל השתמשות כל דהו כמו שמצינו עבד לרוץ לפניו ולכבוד בעלמא קונהו, ומשני דעבדא דנהום כריסיה ל"ש למריה ולמרתיה למאי מיתבעי, ולהכי ניחא דנקט מרתיה ומאן דכר שמה הכא, לכן יש לומר דקמ"ל דמ"מ איפשר שתקנהו אשה דהא איתא בכתובות דף נ"ט ע"ב בהכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, א"כ י"ל שתקנה אותו אשה כדי שתפטר ממלאכות אלו, להכי נקט נמי למרתיה שגם אשה אינה קונה אותו בשביל דברים אלו כיון דנהום כריסיה לא שויא, גם י"ל דס"ד שיחזיקנו כדי להוליד ולדות כדאשכחן בעבד עברי דדריש כי משנה שכר שכיר עבדך שעבודתו בלילה הוא מה שמוסר לו שפחה והולדות לאדון, ומשני כיון דנהום כריסיה לא שויא אינו קונה אותו בשביל דברים אלו ודו"ק:

בגמרא ת"ש עבד שגלה כו' אין רבו חייב לזונו. ויש לדקדק הא בכתובות דף ק"ג איתא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר אם את אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות, ופריך וליתבו לה כי יתבא התם מסייע ליה לרב הונא דאמר ברכת הבית ברובה ע"כ, הרי דמפרשינן אין לך מזונות רק כפי ברכת הבית א"כ כאן נמי נפרש אין רבו חייב לזונו רק כפי ברכת הבית, ואין לומר דא"כ אשה שגלתה נמי אינו חייב יותר מברכת הבית, די"ל באשה ודאי מחוייב ליתן לה בשלימות כיון דאינה חייבת בזה כמו באמרה בשביל שהיא ילדה והם ילדים דזנין אותה והיא בבית אביה, ואיפשר דא"כ אין רבותא שמעשה ידיו לרבו כיון דנותן לו מזונות רק עיקר רבותא שאינו מנכה ממעשה ידיו מה שצריך יותר כשהוא בפני עצמו, וא"כ ה"ל למימר שכל מעשה ידיו לרבו:

בפירש"י ד"ה עבדא כו' אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה כו' עכ"ל. לכאורה תמוה הא מזונות מיחייב מדאורייתא או מדרבנן בלא תנאי כתובה, ועיין בפ"י, ונראה דאפי' למ"ד מזונות דאורייתא היינו כשהיא אצלו כמ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אבל כאן שהאלקים אנה לידה שצריכה לברוח אין בזה עיקר מדין תורה ולא מתקנה רק שמספר כתובה נלמד שמתחייב במזונות אף שאינה אצלו מאחר שאין היא חייבת בזה, לכן ה"ה בגלתה דחייב במזונותיה ודו"ק, כן נ"ל בפירש"י:

מיהו זה דחוק דהא תנאי כתובה אינו אלא באלמנה, לכן לולא פירש"י היה נלענ"ד ע"פ דאיתא במכות דף י' וברמב"ם רפ"ז מהלכות רוצח תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי בהם עביד ליה חיותא, א"כ אף דאין הבעל חייב ליתן מזונות לאשתו כשאינה עמו מ"מ היה הדין להגלותו עמה משום חיותא דידה לכן בע"כ צריך ליתן לה מזונות:

בתוס' ד"ה מאי שנא כו' פירוש אי כו' אבל כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ונלענ"ד ליישב דבלא"ה קשה מאי פריך מעבד שגלה ודייק דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, דילמא בערי מקלט הוא דאין צריך ליתן לו מזונות, דהא איתא במכות דאמותיהן של כהנים גדולים מספיקין מים ומזון לרוצחים שלא יתפללו על בניהם שלא ימותו א"כ יש לו מזונות ממקום אחר, ודוחק לומר דאי יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך א"כ אין לו תועלת במיתת כהן גדול שהרי הרב יעבוד עמו ולא יתן לו מזונות לכן לא יספיקו לזה העבד שאפי' לא יתנו לו לא יתפלל, דזה דחוק, דמ"מ ודאי ניחא ליה שלא לישב בערי מקלט כיושב בבית הסוהר דאל"כ לא יכפר לו הגלות כלל, אלא נראה דאין הרב יכול לפטור עצמו מחיובו כיון שאין חיוב על אמותיהן של כהנים גדולים וכשירצה הרב מעשה ידיו מחוייב ליתן לו מזונות, והשתא י"ל אי אמרת בשלמא דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך י"ל דקמ"ל בגלה לעיר מקלט אף דאמותיהן של כהנים גדולים מספיקין לו מים ומזון ס"ד שיזכו בקצת מעשה ידיו, דאף שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ ניחא ליה לאדון שיהיה ארוחתו ארוחת תמיד שיכול להשתכר טפי הוה ס"ד שיתן מקצת לאמותיהן של כה"ג שע"י זה יכול להשתכר טפי, קמ"ל דמ"מ מעשה ידיו לרבו, אבל אי מיירי להעדפה פריך שפיר מ"ש ערי מקלט דפשיטא דההעדפה של רבו אחר שמתפרנס ממעשה ידיו ודו"ק:

בגמרא ה"ק ואם מספקת וא"ל צאי כו' רשאי. וקשה לפי הך דיעה בש"ע סי' ס"ט ובב"ש סק"ד דבעינן דוקא שקיבלה, א"כ קשה כיון שהיא מרוצה איך שייך לומר רשאי, הא פשיטא שאם היא מרוצה שיכול לומר לה כן, דלא שייך סברת הש"ס מהו דתימא כל כבודה כו' דאטו אם אינה תובעת שאנן לא נכוף אותו מבלי תביעה ממנה, ואפי' נימא דאיכא רבותא בהא דרשאי דלא תימא שאפי' היא מרוצה לא מהני משום כל כבודה, דההיא רבותא מצי לאשמועינן נמי באמרה איני ניזונית ואיני עושה, אלא ודאי פשיטא לן שיכול לומר צאי כו' אפי' אינה מתרצית, ואיפשר דה"ק ואם אמר לה צאי קודם שגלתה ונתרצית רשאי גם עכשיו דבהא שפיר י"ל משום כל כבודה יכולה לחזור, ובזו יש ליישב מה שנדחקו התוס' דבלא"ה נמי קשיא מאי למימרא, ולפ"ז ניחא דאי כולה בדספקא א"כ י"ל דהא גופא קמ"ל דאע"פ שאינה מתרצית יכול לומר צאי, דברייתא בסתמא איירי בכל גווני, אבל השתא דמוסיפין על הברייתא דברישא איירי בלא ספקא ומוסיף על הברייתא אם ספקא א"כ אינו מוכרח דקמ"ל דרשאי לומר אע"פ שהיא אינה מתרצית דכיון דמוסיף יכול להוסיף אם מספקת וקיבלה, ע"כ לאו להכי אתי ופריך שפיר מאי למימרא דלא נידון מן הברייתא דרשאי לומר לה בע"כ, כיון דבע"כ צריך להוסיף תו לא מוכחא הך מילתא, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה כי היכי דחזו כו' הקשה ה"ר יצחק כו' מצוה לפדות כו' עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל לחלק דודאי שם דחזינן דעביד לשם מצוה ואינו חס על ממונו כיון דמצוה לפדות העבדים לא ימנע מן המצוה, משא"כ הכא ס"ל דלא יתן לו כלל שמדחהו אצל רבו ורבנן ס"ל דכיון דחזו שלא יתן לו הרב מרחמי עליה דמה חייב העבד במה שאין רבו רוצה ליתן לו:

בד"ה א"ר המקדיש ידי כו' וא"ת כו' ה"ל למימר שהקדישו כו' ידיו למעשהו כו' עכ"ל. תירוץ התוס' דחוק, ולענ"ד י"ל דודאי כולו קדוש אי איפשר לומר דא"כ נאסר ההילוך והדיבור עליו במה שנהנה ממנו, א"כ אי איפשר לו ליהנות כלל ויאסר בדיבור והילוך וכל תנועותיו, וא"כ לפמ"ש התוס' בכתובות פ' המדיר דף ע"א דבאוסר כל פירות הוי נדר שוא שאי איפשר לקיימו, א"כ איפשר דגם כאן אינו מועיל ההקדש כיון דאי איפשר לקיימו כיון דקונם נמי אינו חל בכה"ג, משא"כ במקדיש ידי עבדו דאינו נדר שוא דאיפשר לו להתפרנס מן הצדקה או שיהיה לוה ואוכל:

בא"ד אי נמי כו' אבל מקדיש ידי עבדו הקדיש מלאכת ידיו דלא שייך לומר בענין אחר עכ"ל. וקשה נימא דהקדישן נמי קדושת הגוף ופשטה קדושה בכוליה כדאיתא בקידושין דף ז' לענין קידושין דמדמי לאומר רגלה של זו עולה דהוי כולה עולה, וכאן נמי נימא שהקדיש הידים דליהוי עם קדוש וממילא פשטה קדושה בכוליה כמו ברגלה של זו עולה, והש"ס מדמי קידושין לעולה ע"ש בתוס' ואיך כתבו דלא שייך לומר בענין אחר וצ"ע:

(ע"ב) בתוס' ד"ה ולימא כו' משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה כו' עכ"ל. לכאורה אינו מובן במאי ניחא ליה להקדש טפי מן האדון, דהא האדון אומר לו עשה עמי וע"כ יהיה לו מזונות שיחזור על הפתחים, א"כ גם ההקדש לימא ליה כן, ונראה דודאי אי א"ל הרב הכי מסתמא יודע שלא יפסיד העבד שאף אם יחזור על הפתחים יכול לעבוד עבודתו אשר צריך לו, אבל הכא דדייקינן מן הברייתא מדיכול להקדישו ואין העבד יוכל להתפרנס ממעשה ידיו ע"כ לומר שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך להכי צריך ללוות ולאכול, אבל באמת אי לא הקדישו לא היה אומר לו עשה עמי ואיני זנך דניחא ליה טפי בעבודתו ושיתן לו מזונות:

ומה שהקשה המהרש"א לוקמא באינו מעלה מזונות ולוה ואוכל להעדפה דמזונות, ותירץ המהרש"א דכיון דניזון ממעשה ידיו ניחא ליה להקדש שלא ילוה להעדפה דמזונות ע"ש, והוא דחוק, ולכאורה נראה דכיון דאינו נותן לו מזונות ולפום סברא דאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך א"כ אין הידים ברשותו, ולשון המקדיש ידי עבדו משמע שהידים ברשותו להקדישן, ואף דהעודף מן המזונות יכול להקדיש ה"ל קני את וחמור, דהא מה שצריך לו למזונות אינו חל ההקדש והוא הקדיש כל מעשה ידיו, וכי היכי דלא חל ההקדש על מזונותיו הצריכים לא חל ההקדש נמי על המותר וא"כ לא חל ההקדש כלל, וא"ש ודו"ק, ועיין סוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו:

מיהו לפום פשטא י"ל דלישנא דלוה ואוכל ועושה ופורע משמע דאחר שלוה ואוכל הוא שעושה ופורע, אבל מעיקרא לא יוכל לעשות כלל שאם יעשה ויצטרף פרוטה יחול ההקדש, א"כ ע"כ לא איירי לענין העדפה דאם ניזון ממעשה ידיו הרי גם קודם שלוה יכול לעשות כדי פרנסתו, ולישנא משמע שאין יכול לעשות כלל קודם שאוכל מה