גרש ירחים מה

ותו לא מיקרי חב לאחרים שהרי מה שגובה לעצמו בדין גובה שאין דין קדימה במטלטלין, והשתא בהך דיימר בר חשו אף שאמר לשלוחיה זיל תפסה כיון שלא עשאו שליח לתפוס רק היה שלוחו בלא"ה לדברים אחרים כדדייק לישנא דאמר ליה לשלוחיה, א"כ אף אם יתפסנה השליח ויאנס מידו כיון שלא אמר היה שלוחי לתפוס א"כ לא נפטר מן האחריות שפיר מיקרי חב לאחרים שאם יאנס מיד השליח יהיה שוה בקרקעות שהניח הלוה, ושפיר מיקרי חב לאחרים:

עוד י"ל דשוייה שליח לא מהני היינו דמה לו להיות שליח לחוב לאחרים אבל י"ל דדוקא הא דעביד שלא כהוגן להפסיד לב"ח אחרים מיקרי שעשה שלא כהוגן, אבל בשוייה שליח לתפוס שיזכה עכ"פ בחלק המגיע אליו שפיר מצי עביד, דלמה יתפסו אחרים ויפסיד חלק המגיע אליו אינו מן הדין ג"כ, ועפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דודאי אי עביד שלא כדין לגמרי מה לו להיות שליח לחוב לאחרים, אבל היכא דראוי שעכ"פ יקח חלק המגיע על חובו, מן הדין שיהיה שליח שלא יפסיד וכיון דלא עביד שלא כהוגן שפיר הוי כמותו ויכול לתפוס לגמרי לכן מהני שוייה שליח כיון דעל המגיע על חלקו אין לו להשגיח בחובות אחרים שפיר יכול לשויי' שליח והוה כמותו וזכה בכל, וכעין מ"ש הש"ך בחייב לתופס מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כאן נמי מיגו דמהני השליחות על חלקו מהני לגמרי, והשתא י"ל ביימר בר חשו דהוה חובת היתומים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כלל לב"ח א"כ לא היה לו להיות שליח כלל וכלל ולק"מ ודו"ק, ובהכי ניחא מה שהקשו על פירש"י במציאה אמאי לא מהני] במתני' אמר תנה ומשמע לא קנה חבירו הא שוייה שליח וא"כ מ"ט דמ"ד דלא קני ליה חבירו:

ואגב אורחא אמרתי לבאר מ"ש הש"ך ראיה דהיכא דחייב לתופס יכול לתפוס אפי' יותר ממה שחייב לו אע"ג דלא מצי לזכות לנפשיה, והביא ראיה מהא דאפי' למאן דאמר מגביה מציאה לחבירו שלא קנה חבירו דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה מ"מ בשנים שהגביהו מציאה זכו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה, ומדמי הש"ך בחייב במקצת לתופס זכי נמי לחבריה, ולענ"ד לאו ראיה הוא דאנן הכי קאמרינן דאין לו לתפוס בשביל חבירו דמה לו לתפוס ולחוב לאחרים, ולהכי נמי בחייב לתופס אין יכול לתפוס רק מה שמגיע לו בערך זה לא מיקרי חב לאחרים, אבל בשביל אחר אין לו לתפוס ודיו להפקיע את עצמו, אבל בשנים שהגביהו מציאה לא שייך לומר מה לך לזכות בשביל אחר, דודאי למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו כיון שאינו חפץ לזכות לנפשו מה לו להגביה ולהפסיד לאחרים, אבל כאן שמגביה בשביל עצמו ולפי שאחר נמי תופס בו קנו שניהם. א"כ אם לא ירצה לזכות לאחר גם הוא לא יקנה דהוי כמונח ע"ג קרקע כדאיתא בגמרא שם, וע"כ צריך לזכות בשביל השני דאל"כ גם הוא לא יקנה, משא"כ הכא יוכל לזכות כדי חובו ולא יותר, ואין ראיה כלל, ועוד יש לדחות דכאן אם חפץ לזכות יותר בשביל ב"ח אחר הרי חב לב"ח אחרים א"כ נימא שלא יזכה רק כשיעור חוב של עצמו ויכול אחר לזכות במותר או שיחלקו כל בעלי חובות במותר, משא"כ בשנים שהגביהו לא שייך לומר שחב לאחרים, שהרי אם הוא לא יזכה בשביל האחר אין שום אדם יכול לזכות מחמת מקצת שהוא תפוס בו, ואין לנו לומר שמחוייב להניח מה שתפס ע"ג קרקע וליכא ראיה כלל, ודוק היטב:

ולכאורה קשה בחייב לתופס איך יכול לתפוס הא היתר מן החוב שלא יוכל לזכות בו הוי כמונח ע"ג קרקע ואם אינו זוכה ביתרון לא יזכה כלום, וי"ל דאמרינן כמאן דפסיק דמי ודוקא התם בתפיסי רק בכרכשתא כדמוקמינן התם לא יוכל לזכות רק עם חבירו, אבל בתפס לגמרי קונה עד מקום שידו מגעת, לכן בתפס לרשותו שפיר זכי במקצת כדי חובו:

בא"ד וא"ת דהכא קאמר ר' יוחנן כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דר' יוחנן ס"ל דאי לא קנה לחבירו קנה המגביה, וכמו שפירש"י פ' משילין דס"ל הכי לרב נחמן, א"כ י"ל להכי קני לחבירו דלא מיקרי חב לאחרים כלל שאם לא יקנה זה שהגביה בשבילו יקנה המגביה, משא"כ בחוב שאינו חייב לתופס, אם לא יקנה חבירו גם הוא לא יקנה ויוכל ב"ח אחר לזכות בו וא"ש, ואף דהתוס' הקשו שם על פירש"י כיון דלא נתכוין לקנות, אין זה קושיא דדוקא משום חבירו לא נתכוין לקנות, אבל אם לא יקנה זה שהגביה בשבילו י"ל שחפץ לזכות בו, אלא דרש"י גרס שם רב נחמן ס"ל קנה המגביה אע"ג דס"ל דלא קנה חבירו משום דמיקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, וקשה מאי חב לאחרים הוא מה להן אם יקנה המגביה בשביל עצמו או בשביל חבירו, וי"ל דרב נחמן ס"ל דדנין על תחלתו שלא היה לו להגביה כלל בשביל חבירו כיון שאינו חפץ לזכות לעצמו לכן לא קנה חבירו רק קונה לעצמו, וכיון שאינו חפץ לקנות לעצמו לא יגביה כלל כשיהיה הדין לא קנה חבירו, ור' יוחנן ס"ל דבתר השתא אזלינן דאם לא יקנה חבירו יקנה לעצמו, א"כ אין נ"מ לאחרים אם קנה חבירו ודו"ק. ובלא"ה יש לחלק דבשלמא בב"ח מיקרי חב לאחרים שיפסידו ע"י זה מחובם המגיע להם, אבל במציאה אין כאן חוב רק מניעת הריוח ואין לשום אדם הפסד מזה:

בד"ה כל כו' וא"ת והא ר' יוחנן כו' עכ"ל. איפשר לומר דשם בלא"ה נהי דאמר זכה לי מ"מ יוכל היאך לומר מ"מ אדעתא דנפשאי אגבהית, וצ"ל כיון דאמר זכה לי ה"ל לגלויי דעתיה שאינו חפץ לזכות לו, וא"כ י"ל כל שלא אמר זכה לי לאו עליה רמיא לגלויי שמגביה לעצמו כיון דלא אמר בפירוש זכה לי לא איכפת ליה בדבריו כלל דיכול לומר מלשון תנה לי הגביה ע"ד שלא יזכה רק כשיתננה לו, ולמ"ש התוס' לקמן דתן כזכי לא הוי רק כשמוסר הדבר מיד ליד, א"כ שם שאומר תנה ואינו מוסר לו לא הוי כזכי ולק"מ ודו"ק:

בא"ד למה הוצרכו לתקן כו' עכ"ל. לכאורה ה"ל לאקשויי טפי, דל"ל מעמד שלשתן הא תן כזכי, ואיפשר לומר דמעמד שלשתן אפי' לא אמר תן רק שאמר קבל מפלוני מנה זו אע"ג דלא אמר תן כלל, לכן הקשו למה הוצרכו לתקן כיון דסתמא אומר בלשון תן וה"ל כזכי, ועמ"ש במקומו בדף י"ג ע"ש בארוכה:

בא"ד דשיחרור הוי כעין מלוה כו' נייח נפשיה עכ"ל. וקשה הא קיי"ל מתנה כמכר משום דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא יהיב ליה, ומצאתי בפני יהושע שהרגיש ג"כ בזה, ונראה דע"ז אנו דנין אם טרח קמיה כ"כ בהחלט שיתן לו במתנה או שעדיין לא נגמר בדעתו אם ראוי ליתן לו המתנה, ע"כ מיתלא תלי וקאי שאינו אומר זכי בהחלט רק שייר לנפשיה שיוכל לחזור, אבל בשיחרור אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא היה מתחיל השיחרור כלל ולטרוח לכתוב ולחתום ולהעיד עדים ע"ז, מיהו לולא דברי התוס' היה נראה שאין לחלק רק באופן זה דכאן כיון דטרח לכתוב ולחתום שטר ולמסור מסתמא גמר ויהיב והוי תן כזכי דמסתמא לא טרח בכדי אי לא גמר בדעתו לשחררו, ובמתנה נמי אם נתן לו שטר מתנה ואמר תן לפלוני הוי נמי כזכי, אבל בנתן לו מנה ואמר תן לפלוני אין ראיה שרוצה שיזכה מיד דילמא לא אקני ליה עד דיהיב ליה, ואם יחזור בו יקחנו מן השליח, ולא הוי תן כזכי רק היכא דחזינן דטרח לזכות לו בשטר אמרינן דתן כזכי ואמר לשליח תן ליפות כחו שיהיה השטר ראיה ביד הזוכה, משא"כ זכי אין בו משמעות רק לפי שעה שיקנה ועדיף למקבל שאומר תן שתהיה ראיתו בידו, אבל אם מסר חפץ ואמר תן לא מוכח דאקני ליה מידי די"ל דלא אקני ליה עד דמטי לידיה, ומיושב כל קושיית התוס' מתנה לי, וכן במעמד שלשתן לאו כזכי רק מדין מעמד שלשתן דתן לא הוי כזכי היכא דמסר הדבר כשהוא בעינא, וזה חילוק נכון בסברא:

בפירש"י ד"ה מי שליקט ב"ה עשיר כו'. וקשה אפי' בבעל השדה יכול לפרש והיינו כיון דס"ל דאמרינן תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר ומיגו דאי בעי זכי א"כ אפי' בבעל השדה יכול לאוקמא, ועיין בתוי"ט פ"ה דפאה ומ"ש בחידושי מציעא, ואיפשר לומר דקשיא איך נימא אי בעי מפקר נכסי' הא אחר יזכה בהם, לכן איפשר דאיירי שיש לו מאתים זוז בצמצום ויפקיר פחות מש"פ ולא יהיה לו מאתים במילואן ויכול ליקח כיון שאין לו מאתים, ואף דאיתא במס' פאה מאתים חסר דינר, איפשר דלאו דוקא דכל שאין לו. מאתים במילואן יכול ליטול, א"כ יוכל להפקיר וזה לא שייך בבעל השדה, עוד איפשר לומר שיפקיר מקצת מן השדה ולא יפרש איזו צד מפקיר א"כ לא יוכל הזוכה לזכות שהרי ידחה אותו לצד השני וקמי שמיא גליא שהפקיר, וקודם שיזכה בשני הצדדין יחזור ויזכה הוא קודם שיזכה אחר, ובבעל השדה לא שייך כן, מיהו איפשר בכה"ג לאו הפקר הוא שאין אדם יכול לזכות לשעה, בפרט לפירש"י לעיל דף ט' דלא קני דבר שאינו מסויים:

(דף י"ב ע"א) בגמרא דילמא לא היא כו' דאי בעי מפקר לנכסי' וקשה מנ"ל לאוקמא דבעשיר מיירי, הא לפום הך אוקימתא אפי' בעני מצי איירי, ומ"מ רבנן ס"ל דלא זכה משום דכתיב לא תלקט לעני וגו' ומה לו ליכנס בזה אי אמרינן תרי מיגו לידחי בפשיטות דילמא ע"כ לא קאמר אלא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, ואיפשר לומר לפמ"ש התוס' שהקשו נימא אי עביד מהני ותירצו כיון דכתיב לעני ולגר תעזוב מוכח דלא מהני, א"כ י"ל דלא נתמעט מזה רק בעשיר דלא שייך לומר שיזכה בו שהרי הוא עשיר והתורה קפדה שינתן לעני, משא"כ אי מיירי בעני אף דכתיב לא תלקט לעני וגו' י"ל אי עביד מהני:

בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת למ"ד בתמורה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכאן לא נתכוין לזכות באיסור דלמה יתכוין לעשות איסור, וכה"ג כתבו התוס' בתמורה דף ו' בד"ה שאני דבהך דחבל סכינא דאשכבתא שלא נתכוין לעשות איסור, ואיפשר דקשיא להו להתוס' דאם נימא במתכוין לעבור קנה לאביי א"כ לאביי לקי וה"ל למימר נ"מ בין אביי לרבא בליקט לעני אי לקי ואי קני, ובש"ס לא משכח נ"מ בין אביי לרבא, מיהו קשה גבי סכינא דאשכבתא נמי י"ל נ"מ בדרך זה במתכוין לעבור, דלאביי קנה ולרבא לא קנה וצ"ע:

בא"ד וא"ת נילף מהכא כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דלא מוכח מגביה מציאה דאיכא למימר מיגו דזכי וקרא איירי בעשיר דאיכא תרי מיגו ולא ילפינן חד מיגו מתרי מיגו: