גרש ירחים מד

אינה כלום לא מועיל במקום עדי מסירה, מיהו נראה דכיון דנחתם בערכאות ובאמת למ"ד ע"מ כרתי בעינן כתיבה לשמה א"כ בנכתב בערכאות צריך עדים כשרים שנכתב לשמה, וא"כ י"ל דהא דקאמר לעיל דמודה ר"א במזוייף מתוכו א"צ לדחוק כפירש"י, רק דכיון דיסברו שהם עדים ישראלים ולא יצטרכו עדים שנכתב לשמה ואיכא פסולא דאורייתא, וא"צ לדחוק כפירש"י לעיל דיסמכו עליהם, אלא כדפרישית שלא יצטרכו עדים שנכתב לשמה כיון שיסברו שהם ישראלים, ולפ"ז איפשר הא דשטר מתנה פסול בערכאות כותים היינו לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, אבל לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי איפשר דשטר מתנה כשר בערכאות, דאנן סהדי שנמסר כיון שבא לידו אנן ה"ל כע"מ, מיהו דעת הפוסקים אינו כן:

מה שפסק הרמב"ם דהודאות פסולין בערכאות הקשו עליו למה הם פסולין הא לא מרעי נפשייהו, ונראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב, א"כ אודיתא הוי קנין שאם אינו חייב באמת עכשיו הוא שמתחייב בחנם א"כ אינו מועיל בעדים שלהם. ומה שפסק הרמב"ם דשטרי מחילות לא מהני, איפשר לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן ס"ו וסימן רמ"א דבשטר לא מהני מחילה על פה, א"כ צריך דוקא בשטר לבטל שטר, וא"כ שטר שלהם אף שאמת הוא מ"מ אין לו כח שטר ואינו מבטל השטר גמור, מיהו באה"ע סימן ק"ה משמע מרמב"ם דמחילה מהני בכתובה ודייק בזה בחמ"ח דס"ל דמהני מחילה בשטר, ואיפשר דהיינו בכתובה דרבנן ולא נתחייב מדעתו רק בתנאי ב"ד ובמקום שאין כותבין סגי בלא שטר, לכן מהני נמי מחילה על פה:

גם מ"ש פשרות נראה ג"כ הטעם ע"פ מ"ש בח"מ סימן נ"ב דבנתן עליו שטר הוי כקנין, וא"כ הוי כמו שטר מתנה וגם אם נכתב שנעשה בקנין כיון שדרך שהעדים קונין בקנין א"כ הוא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם, לכן לא מהני פשרות בדיניהם:

במשנה האומר תן גט זה כו'. תמוה בעיני מה לו להזכיר במשנה גט אשה, למה נאמר שהוא זכות הלא כל אשה עומדת להנשא ונשאת לו מדעתה, בשלמא בעבד אע"פ שנמכר מדעתו מ"מ איפשר שבתחילה נמכר מחמת שצריך לדמי מכירה ועכשיו נוח לו להשתחרר בחנם, אבל באשה מהיכא תיתי לומר שחפיצה להתגרש ול"ל למיתלי הטעם במזונות, ואיפשר לומר דודאי אי אמרה שאין רצונה להתגרש ודאי לא מיגרשא, וע"כ איירי שעכשיו רצונה להתגרש וא"כ י"ל דזכות הוא לה למפרע, וצ"ל דמ"מ אף שעכשיו מרוצה בגירושין מ"מ ניחא לה שיתאחר הגט בכדי שלא תפסיד מזונות, אבל אם אין רצונה להתגרש אפי' בעבד שזכות הוא לו, מ"מ אם אין רצונו אינו משתחרר שהרי אינו חפץ בזכות זה וצ"ע:

בתוס' ד"ה בגיטי נשים כו' אילו המגרש אשתו שלא מדעתה כו'. עיין מהרש"א פירוש דברי התוס' דעבד יכול למוכרו בע"כ ולא תליא בידיעתו כלל, וצ"ל דהירושלמי מפרש במשנה הכי, מפני שהוא קנינו דלא תליא במה שפוסלו מן התרומה, וכמו כן באשתו לא תליא במזונות לפי האמת, וטעמא דמזונות אינו אלא לדבריו דר"מ דראוי שיהיה חוב מחמת מזונות, מיהו צ"ע דביבמות ס"פ האשה שלום מיבעיא לן במזכה גט לאשתו במקום יבם ומקום קטטה, משמע דאי הוה זכות גם באשה מתגרשת וא"כ סוגיין דלא כהירושלמי, ומיהו גם בש"ס לקמן דמפרש מפני שהוא קנינו דפסיל ליה נמי לא משמע כהירושלמי וצ"ע:

בגמרא ש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה. ויש לדקדק ל"ל למימר מדרבנן הא גם מדר"מ מוכח כן, דע"כ לא פליג אלא משום דס"ל חוב הוא לעבד, אבל בלא"ה הוה מהני, ויש ליישב דר"מ י"ל דצריך לטעמא דחוב אפי' אמרו זכי בפירוש לא מהני, משא"כ לטעמא דתופס לב"ח הוה מהני זכי בפירוש, דהא דחי כל האומר תנו כאומר זכו דמי:

שם התופס לב"ח קנה. ויש לדקדק לשיטת הרי"ף בתשובה הביאו הר"ן דתופס לב"ח הוא מטעם תקנה ודוקא בהגיע לו הפסד ע"י זה, א"כ קשה אפי' נימא דקנה נמי תיקשי למה יתקנו שישתחרר העבד מיד, דהא לא מפסיד מידי ולא גרע מב"ח אמיד שאין יכול לתפוס, ואיפשר לומר דבלא"ה תמהו התוס' איך מדמי לתופס לב"ח שהעבד עצמו אינו יכול לתופסו, לכן י"ל דמדמי הכי היינו אם אדם נעשה שליח מעצמו בשביל אחר לדבר שהוא לו לזכות, לכן משמע ליה כיון דהשליח תופס בשביל העבד אע"פ שהעבד לא מינהו לשליח מ"מ נעשה מעצמו שליח למה שהוא זכות לעבד וכמ"ש הר"ן, וממילא זכה בשביל העבד אע"ג דבשעת נתינה שאומר לו הרב תן שטר שיחרור זה לעבדי אין האדון מדייק שיזכה בו מיד, מ"מ אינו מראה קפידא לשלא יזכה בו מיד ואין הרב מדייק בזה, וכשנעשה שליח מעצמו לזכות לעבד בשעת מסירה ודאי אין קפידא לאדון שהרי נתן לו מרצונו, לכן תליא אי נעשה שליח מעצמו לדבר שהוא זכות לאחר ולק"מ תמיהת התוס', וכן הם דברי הר"ן, ובפני יהושע תמה על הר"ן ולק"מ כדפרישית דמלשון תן אינו מורה שיקפיד הרב שלא יזכה מיד רק לא אמר זכי בפירוש ותליא אם נעשה שליח מעצמו לזכות, וזה ברור בכוונת הר"ן וכן כוונתי לדבריו גם כן, והשתא י"ל דבלאו הכי קשה היכי קאמר ואפי' חב לאחרים מאי חב לאחרים איכא הכא, לאדון לא שייך חב שהרי נתן מדעתו, לכן ס"ל להרי"ף דודאי אי אמרינן דנעשה שליח מעצמו א"כ אפילו חב לאחרים הוי שליח וקני מדינא, אלא שדברי הרי"ף הם לפי המסקנא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ע"כ אינו נעשה שליח מעצמו, א"כ גם באינו חב לא היה לו לקנות, וצ"ל כדברי הרי"ף דהוא מטעם תקנה לכן בחב לאחרים לא תקנו, משא"כ אי קני מדינא אין חילוק בין חב לאחרים לאינו חב, וא"כ א"ש דה"ק כיון דמדמית שיחרור העבד לתופס לב"ח ע"כ ס"ל דמדינא קני א"כ אפי' חב לאחרים נמי קני, ומסיק דליתא רק דאומר תנו כאומר זכו דמי, וא"כ י"ל מדינא לא קני כלל, רק במקום שאינו חב לאחרים קנה מטעם תקנה וכדברי הרי"ף, ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ש"מ כו' תימא לר"י כו' לפי שהוא חייב כאילו תפס בעצמו עכ"ל. אע"ג דהמלוה בעצמו אינו רשאי למשכנו בביתו של הלוה מ"מ אהני ליה לתפוס כדאיתא בב"מ דף קט"ז בההיא דחביל סכינא דאשכבתא, א"כ עכ"פ יש לו כח לתפוס בעד חובו, משא"כ בעבד שאין לו כח לזכות שלא מדעת האדון:

בא"ד כיון דהשתא ס"ד דתן לאו כזכי דמי עכ"ל. לשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאע"ג דלא מצי הדר ביה מ"מ לא הוי שיחרור עד דמטי לידיה דעבד ולהכי לא יתנו לאחר מיתה, א"כ איפשר לומר דהכי מדמי כיון דבאמת עדיין לא נגמר השיחרור והשליח נותנו בעל כרחו של אדון שפיר מדמי לתופס לב"ח דגם העבד עצמו איפשר שיש לו כח לתפוס מן המקבל השיחרור, דכיון דיש לו כח ליתנו שלא מדעת האדון אע"פ שהאדון מוחה א"כ י"ל הה"ד בתפס העבד בעצמו מיד המקבל כיון דלא בעינן דעת האדון, א"כ שפיר מדמי לתופס לב"ח היינו אחר שכבר נתנו ליד העבד והוא אינו רוצה להחזירו לאדון אע"ג דלא ס"ד דתנו כזכו דמי מ"מ עכ"פ אהני ליה הנתינה שלא יחזור בו, ובהכי ניחא דקשה מה ענין תופס לב"ח הרי האדון נתנו מדעתו ומה שייך בזה חוב לאדון, אלא משמע כדברי רי"ף ורמב"ם וס"ד דע"כ לאו כזכי ממש דא"כ מאי לא יתנו לאחר מיתה הא בזכי זכה מיד, ולהכי ס"ד דתן לאו כזכי, ומ"מ אין האדון יכול לחזור דמהני מדין תפיסה כיון דעכ"פ האדון נתנו ליתן לעבד וזכות הוא לעבד, ומשני דכל האומר תן כזכי דמי, אלא מיהת מדאפקיה בלשון תן בעינן דלימטי לידיה וכדברי הרמב"ם שמחלק בין תן לזכי ודוק היטב:

בד"ה התופס כו' אפי' עשאו שליח וכו' ודלא כפירש"י עכ"ל. כבר הארכתי בחידושי כתובות ובחידושי ב"מ ליישב פירש"י, ומה שנתחדש אכתוב והוא די"ל דודאי לסברת התוס' צ"ל דאע"ג דשוייה שליח אין לו לתפוס במקום שחב לאחרים, א"כ י"ל דודאי כיון דאם היו המטלטלין ברשות לוה היה הדין דכולם חולקין דאין קדימה במטלטלין ואם בא הלוה לסלק לב"ח היה הדין שיתן לכולם בשוה שמוטל עליו לפרוע, א"כ י"ל דלענין זה שפיר מהני שוייה שליח שיהיה במקומו לקבל חלק המגיע עליו להתפרע מן המטלטלין הנתפסים שפיר מהני שליח שיזכה עכ"פ בחלק המגיע עליו שלא יפסיד ע"י תפיסת ב"ח אחר שהרי אילו בא ליד ב"ד היו חולקין בשוה ועביד אינש דינא לנפשי' לכן יכול לשוייה שליח על חלקו עכ"פ שיזכה בחלקו, משא"כ בהך דיימר בר חשו אינו בא ליד ב"ד מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח כלל לכן גם שוייה שליח לא מהני:

עוד איפשר לומר דודאי שוייה שליח מהני שפיר, אלא דהתם י"ל ביימר בר חשו הא דמהני תפיסה במטלטלי דיתמי כשלא בא לרשותם היינו משום דבמשנה אמר דינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה, א"כ י"ל דלמאן דס"ל דמהני תפיסה היינו משום דבתפס לא מפקינן מיניה בשבועה דרבנן כדאיתא בח"מ סימן פ"ב, א"כ כיון שתפס קודם שבאו לרשות יורשים אין צריך שבועה, לכן מהני שפיר תפיסה וזו דוקא תפיסת הבע"ד עצמו דקים ליה שלא נפרע, אבל אם השליח תפס אין לו לבע"ד ליפטר משבועה דאדרבה אנן אמרינן לשליח שלא יתנם עד שישבע, א"כ לא קני להו עד שימסרם למלוה עצמו וא"כ כיון דלא זכה לו מיד בתפיסתו אין יכול להחזיקם למוסרם למשולח להפסיד לאחרים שעדיין לא שייך שיזכה המשלח דאכתי לא מיפטר משבועה ולא אהני תפיסתו רק שיוכל למוסרם למשלח וכיון דלא, זכה בהם מיד מטעם שלוחו של אדם כמותו לא יוכל לקנות בשביל שחב לאחרים, מה שאין כן רש"י מיירי בתופס מלוה דמחוייב לשלם מן מטלטלין דמיניה אפי' מן גלימא דעל כתפיה שפיר יש לומר שלוחו כמותו ודו"ק:

עוד איפשר דרש"י דייק בלישנא בב"מ הואיל ולא עשאו שליח לתפוס, א"כ י"ל דלהכי מיקרי חב לאחרים משום שאם יקנה זה בשביל המלוה א"כ אם יאנס מיד השליח לא יפטר הלוה מן המלוה וא"כ הוא שוה עם שאר בעלי חובות, א"כ נפסדין הבעלי חובות אחרים על ידי תפיסתו, לכן בעשאו שליח לתפוס היינו שיתפוס לגוביינא ושיחייב באחריותו שאומר אני עושה אותך שליח לתפוס עבורי משמע שיהיה במקומו לתפוס א"כ הוי כאילו תפס בעצמו ופטור הלוה מן האחריות