גרש ירחים מב

ובזה יש ליישב הא דלא פריך אמתני' הני פירכי, ולפ"ז י"ל שפיר במתני' הוה מצי לאוקמא שפיר דשטרות דערכאות כיון דלא כתבו רק על דבר שיכול לזייף י"ל דכשרים משום הכי משום דע"כ צריכים להביא ע"מ כיון שכותבין על דבר שיכול לזייף, ואי קשיא ערכאות ל"ל אפי' בהדיוטות כשרים י"ל דבעינן ערכאות כדי שיגבו ממשעבדי, משא"כ הא דרבא דקאמר דגבי מבני חורין קשיא ליה שפיר ל"ל טעמא דנכתב בלשון פרסאה יתלו בעכו"ם, הא בלא"ה בכתב שיכול לזייף לא נכשיר בלא עדי מסירה, ואין לומר דנ"מ לענין משעבדי דהא קאמרת דלא גבי רק מבני חרי, וא"כ אדרבה שיטת רבינו חננאל נכונה היא דקיי"ל כר' יוחנן, ומה שהוכיחו הקדמונים מכאן דקיי"ל כר"א אדרבה נהפוך הוא, ודוק היטב ונכון:

עוד איפשר לומר דבלא"ה קשה לשיטת הפוסקים דשטר שאינו גובה בו ממשעבדי יכול לטעון פרעתי, וא"כ קשה מאי נ"מ בשטר כיון דאיכא עדי מסירה ויודעין שהלוה, עיין ש"ך סימן ס"ט ס"ק י"ד, ובפרט לדעת הראב"ד דס"ל אפי' בערכאות אינו גובה ממשעבדי ויכול לטעון פרעתי, א"כ מאי נ"מ בשטר, ואי כתב בו נאמנות או תוך זמנו למאן דאמר אין יכול לטעון פרעתי, מ"מ כיון שהעדים יודעין מתנאי הנאמנות אפי' לו יהיה שהתנה בעל פה ג"כ אין יכול לטעון פרעתי, וצ"ל דיודעין שזה השטר הוא שנמסר ואין יודעין אם היה כתוב בו נאמנות, וא"כ פריך שפיר הא בעינן כתב שאינו יכול לזייף דשמא הנאמנות הוא ע"י זיוף, וא"כ אין ראיה כלל לפסוק כר"א ודלא כר' יוחנן ומיושב שיטת ר"ח ג"כ:

ועוד נראה ליישב שיטת ר"ח דקשיא באמת הך קושיא מאי נ"מ בשטר כיון שאינו גובה ממשעבדי ויכול לטעון פרעתי ולהד"מ אין יכול לטעון כיון דאיכא עדי מסירה, וי"ל דעדים אינם יודעין רק התחלת השטר וידעו שחתמו על אותו שטר סמוך לכתב כדרך עדים, וא"כ באמת אין יודעין הסך הכתוב בשטר, וקמ"ל טובא דלא יכול לטעון שחייב פחות ממה שכתוב בשטר כיון שידעו שמסר לו שטר כזה ויודעין שזה עצמו השטר שמסר לו כגון שיש להם בו סימן מובהק, וא"כ פריך שפיר הא בעינן כתב שאינו יכול לזייף ושמא מחק וכתב יותר, ומשני בדאפיצן, והשתא פריך הא צריך שיחזיר ושמא הוסיף שיטה, ומשני בדמיהדר, והיינו כיון דעדים אין יודעין היכן נסתיים השטר, ובהכי ניחא דקשה מאי פריך הא צריך לחזור כו' נימא דעדי מסירה יודעין שעד כאן היה השטר כתוב, ולפ"ז ניחא דאי ידעי לא צריך לעדי מסירה כלל, ובהכי ניחא דלא פריך אמתני' די"ל במתני' דאיכא ע"מ ויודעין מה שכתוב בו רק שצריך השטר כדי שיגבה ממשעבדי ולא יכול לטעון פרעתי, אבל הכא דלא גבי רק מבני חרי ויכול לטעון פרעתי גם על השטר פריך שפיר, דל"ל דע"מ יודעין דא"כ דל שטרא מהכא, ודוק היטב, ועמ"ש בתוס' ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה שטרא פרסאה כו' וחתמו פרסיים הדיוטו' עליו עכ"ל גם הרמב"ם בהל' מלוה כתב שטר שעדיו עכו"ם כו', וכבר כתבתי שהקשו דה"ל מזוייף מתוכו כדלעיל דבעינן שמות מובהקים דוקא, ובכ"מ פכ"ז ובב"י גם בתומים סי' ס"ח נדחקו, וכבר כתבתי לעיל בפירש"י ליישב, מיהו ברמב"ם שכתב שטר שעדיו עכו"ם משמע אפי' בכתב ישראל רק שעדיו עכו"ם, ובהא קשיא דלעיל בעינן שמות מובהקין, לכן איפשר לחלק דבשלמא בגט אשה חיישינן דאתו למיסמך שמא יתן הלוה פעם א' שטר חתום בעדים אלו ולא ידע שהם פסולים לעדות, א"כ י"ל דהא דאמרינן בפ' ז"ב דבכה"ג ה"ל מזוייף מתוכו היינו בשטר מתנה שחתום בקרובים דחספא בעלמא הוא, א"כ יש לחוש שפעמים שיתן א' מתנה בחתומים קרובים והנותן לא ידע שאין השטר כלום ויוציא ממנו שלא כדין, אבל הכא בהלואה ממה נפשך אם יודע שהם עכו"ם יטעון שהשטר אינו כלום, ואם סובר שהשטר כשר כיון דהלואה היא אמת א"כ מסתמא לא פרעו דשטרא בידו מאי בעי, וא"כ אין חשש בשטר הלואה דמסתמא לא פרעו כיון שסובר שהשטר טוב:

ובהכי ניחא פירש"י פ' ז"ב דף כ"ח ע"ב שפירש דמודה במזוייף מתוכו שחתמו בו עדים פסולים דבמאי קני ליה להאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ע"כ, והוא תמוה דהא איירי בעדי מסירה וקני שפיר בע"מ, ולפ"ז ניחא דכוונת רש"י דטעמא דמזוייף מתוכו פסול אע"ג שזה חפץ ליתנו לו ודעתו לקנות מ"מ לא קני, לאפוקי בשטר הלואה לא איכפת לן במזוייף מתוכו, דמ"מ כיון שסובר שהוא שטר טוב אינו עשוי לפרוע עד שיחזיר לו השטר וליכא חששא אם סובר שהשטר טוב, וא"ש ודו"ק, אלא דקשה הא יגבה מלקוחות שלא כדין כיון שאין לו דין שטר, ולזה איפשר לומר דהא דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי היינו משום דמאן דיזיף בצינעה יזיף ולית ליה קלא, וא"כ שם כשיחתמו קרובים כיון שסובר שהוא שטר טוב מפקי לקלא והיה להם ללקוחות ליזהר ולא טריף שלא כדין, וכאן דהחתומים הם עכו"ם איפשר לומר דנהי דהחתומים לא מפקי לקלא היינו לפי שנכרים אין דרכן להיות מפקי לקלא מ"מ ישראלים הרואים השטר יפקו לקלא, אך אם ידוע שהם נכרים גם הרואים לא מפקי לקלא שהרי סבורים שאין רוצה הלוה בכך, אבל אם יסברו דישראלים הם הרואים השטר מפקי לקלא וליכא חששא אם יטרוף ממשעבדי ע"י טעות זה שיסברו שהם ישראלים, דטעמא דלא גבי ממשעבדי הוא משום שהרואים ידעו שהם נכרים וליכא דמפיק לקלא, משא"כ אי איכא למיחש לטעות שפיר יפקו לקלא וליכא חששא כ"כ, ודוק היטב:

אמנם כן בתר עיון אין צריך לדחוק כלל דודאי לא קשיא כלל אהך דניחוש דהוי מזוייף מתוכו, וגם בתומים דחק, ונראה דלא קשיא כלל, דהא באמת קיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ כשיחתמו עכו"ם אם יטעון הלוה שנכרים הם הוא נאמן, וכן ללקוחות טענינן מזוייף ועד דמקיים לשטרא לא גבי וכשיהיו עדים שמכירין חתימת ידם מסתמא ידעו שנכרים הם, ואין לחוש שיקיימו משטרות אחרים דכיון דבאמת לא סמכינן אחתימתן אין דרך כלל שיחתמו בשטרות, דהא בלא עדי מסירה לא מיתכשרי שטרות שלהם, וא"כ אפי' בשמות שאינן מובהקין אין לחוש שלא יגבה בלא קיום השטר מן הלקוחות, וא"כ ליכא חששא כלל, וכן בשטר מתנה שנמסר בפני עדים ישראלים אין לחוש שיסמכו על חתימתן דלא ימצא קיום, אבל התם בפ' ז"ב דאיירי בחתומים קרובים יש לחוש שיקיימו כל אחד משטר אחר שחתום עליו לבד, דבאמת לכולי עלמא כשרים לעדים רק דהם קרובים זה לזה לכן יש לחוש למזוייף מתוכו, משא"כ בחתומים עכו"ם דבלא קיום לא יגבה וכשיתקיים ידעו שהם נכרים דהמעידין על החתימות מכירין אותם:

ובהכי ניחא פירש"י לעיל דס"ל דשטר מתנה כשר בעדי מסירה, והתוס' הקשו עליו דהוי מזוייף מתוכו, ולפמ"ש ניחא דבשטר מתנה שצריך קיום ממילא מאן דידע ח"י ידע שהם עכו"ם וליכא למיחש דסמכי עלייהו, רק בגיטין שא"צ קיום אם השליח יתן לה הגט ותינשא בו ליכא דידע שהם נכרים, משא"כ בשאר שטרות, ובחנם נדחקו הראשונים בזה ומקום הניחו לי להתגדר בו:

בתוס' ד"ה והא בעינן כו' לר"א פריך כו' עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל בזה, ולשיטת התוס' מאי פריך הא בעינן שיחזיר מענינו של שטר הא עדי מסירה בפנינו ויודעין שלא הוסיף, ונראה דהתוס' ס"ל דשטרא פרסאה הוי שטר גמור שאין יכול לטעון פרעתי כנגדו, וא"כ כל שמוכח מתוך השטר שפיר י"ל דהוי שטר גמור, אף שעיקר ההוכחה מכח עדי מסירה מ"מ עדי מסירה לא עדיפי מע"ח, וכיון שעדים מעידין שמסרו יש לו דין שטר, והיינו דוקא למה שמוכח מתוך השטר, משא"כ מה שאינו מוכיח אין לו דין שטר לכן פריך שפיר הא בעינן שיחזיר, מיהו זה אינו אלא לשיטת הרא"ש דס"ל דכל השטר פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמים, אבל להפוסקים דכשר רק שאין למידין משיטה אחרונה א"כ לא פריך מידי די"ל דע"מ יודעין שלא הוסיף, וצ"ל כדפרישית לעיל:

ובהכי ניחא דעת הרא"ש דמוקי דלא חתמו כלל, דקשה מאי פריך הא ליכא למיחש לזיופא כיון דלא סגי בלא ע"מ, ולפ"ז ניחא דלעולם אין לו דין שטר ע"י ע"מ רק באופן שאילו היו חתומים היה לו דין שטר, ולר' אלעזר דלא מהני בכתב שיכול לזייף לא מהני ע"מ רק בענין שאילו חתמו בו היה לו דין שטר, משא"כ ביכול לזייף, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה לית ליה קלא כו' דסהדי דחתימי אשטרי מפקי לקלא עכ"ל. לכאורה תמוה דהא ר"א ס"ל דגובה מנכסים משועבדים בעדי מסירה כמו שפירש"י לעיל דף ג' ע"ב, וכן מבואר לקמן בגמרא דף פ"ו דגובה מנכסים משועבדים, ואיפשר לומר דתליא אי שיעבודא דאורייתא ומדינא גם מלוה ע"פ גבי ממשעבדי רק משום דלית ליה קלא, א"כ שפיר י"ל בע"מ גבי ממשעבדי דמילתא דלא שכיחא שילוה בעדי מסירה דאטו בכיפי תלי להו, לכן י"ל דשפיר גבי ממשעבדי, ורבא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא לכן בלית ליה קלא גבי ממשעבדי, ור"א דקאמר גובה מנכסים משועבדים היינו בשיעבדו בפירוש דהוי שיעבודא דאורייתא, כמ"ש הש"ך ח"מ סימן ל"ט:

עוד איפשר לומר דע"מ נמי מפקי לקלא היינו בליכא ע"ח אבל כאן דאיכא ע"ח עכו"ם ושמות שאינן מובהקים, א"כ י"ל דסמכי ע"מ על ע"ח דליפקו לקלא שסוברים שהם ישראלים לכן לא מפקי ע"מ לקלא, אבל היכא דליכא עדי חתימה לגמרי שפיר מפקי עדי מסירה לקלא ולפ"ז מוכח דלא כהרא"ש דאיירי בליכא עדי חתימה, דאל"כ ממשעבדי נמי ליגבי כדלעיל ודו"ק:

(ע"ב) בגמרא עדים החתומים על הגט ושמותן כשמות עכו"ם הרבה פירושים נאמרו בבעיא זו מפי הראשונים, וכבר הביא הרא"ש בשם הרשב"ם שכולן שיבוש, וגם פירשב"ם דחוק למאד, ואני הדיוט איני כדאי לעמוד במקום גדולים, אך התורה מונחת בקרן זוית אולי מקום הניחו לי בזה, והנלענ"ד פירושו דודאי לא אתי לקבוע הלכה כר"ש כמ"ש הרשב"ם, דא"כ הוה ליה למיבעי אי הלכתא כר"ש אי כרבנן, אך מה שנתחבטו המפרשים לפי שהוקשה להם שכבר מבואר דשמות מובהקין איכא בינייהו ושמות שאינן מובהקין משמע לכ"ע פסול, נלענ"ד ברור דהא גופא מיבעיא דהך חששא דמזוייף מתוכו דאתי למיסמך עלייהו שיסברו שהם ישראלים ומיבעיא להו אי דוקא