גרש ירחים מ

ואינו במשמע לשון הש"ס, אבל למאי דפרישית ניחא דבמתנה לא הכשירו כלל דאיפשר לתקן על ידי עדים ישראלים דכשר מדינא מדין שטר ודוק היטב:

שם אלא מתנה כו' והאי שטרא חספא בעלמא. והקשה הפני יהושע לפירש"י שפירש בסמוך לאו בני כריתה דכתיב וכתב ונתן, וא"כ י"ל דמתנה כשר בערכאות משום דלא שייך הך וכתב ונתן, ואיפשר לומר דבממון מודה רש"י דפסול, דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא בהזמה כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ועכו"ם לאו אחיו הוא, וא"כ שטר מתנה בעדים שלהם חספא בעלמא הוא, משא"כ בגיטין דלא שייך הזמה א"כ י"ל כמ"ש התוס' ריש מכות דכל היכא דלא שייך הזמה לא קאי עליה כאשר זמם, וא"כ צריך לאקשויי בגיטין משום דלאו בני כריתה נינהו וא"ש:

ועוד נראה דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' בקידושין דף י"ד דעכו"ם כל קנינו בכסף שאינו קונה בשטר דישראל גופיה לא קני לעבד עברי בשטר אלא משום דיליף מאמה ואמה איתקש לאחרת מה אחרת מיקני' בשטר אף אמה מיקניא בשטר, ובעכו"ם לא שייך האי טעמא שאינו בתורת גיטין וקידושין עי"ש, וא"כ א"ש דברי רש"י דלהכי לא מהני הך שטרא דכיון דאינו בתורת גיטין אמרינן משום הא גופא דכל קנינו אינו אלא בכסף דלא ידענא שטר רק מכח היקשא דאחרתו ובעכו"ם לא שייך, וא"כ צדקו שניהם יחדיו דמשום דאינו בתורת גו"ק לא ידעינן ביה שטר, ואף דשם איירי לענין קנין עבד מ"מ י"ל כל שטר שוה דהא כן פיר"ת לישנא דכל קנינו אינו אלא בכסף, ואף דאמרינן לקמן פ' השולח שטר דאורייתא דכתיב וכתוב בספר וחתום אין ללמוד עכו"ם כיון דלענין שטר קנין יש חילוק בין עכו"ם לישראל, א"כ אמרינן דאין קנינו רק בכסף, ודוק היטב:

אמנם בתר עיון נלע"ד עיקר בכוונת רש"י דלעיל דף ט' ע"ב פירש"י דחוץ מגיטי נשים הוא משום דלאו בני כריתות נינהו אבל על הדינין נצטוו בני נח, והתוס' הרבו להשיב דודאי עכו"ם פסול לעדות דלא עדיף מעבד, ונראה דרש"י ס"ל כיון דנצטוו על הדינין בעל כרחך עדותן מועיל דבן נח נהרג בע"א בן נח ג"כ:

אלא דאנן אמרינן דלא אלימא עדותן לאפקועי ממון ישראל, לכן אמרינן במתנה חספא בעלמא הוא ואין בשטרן כח לאפקועי ממון ישראל, והשתא ודאי אי הוה שייכי בתורת גיטין וקידושין א"כ הוה מהני קידושין שלהם לחייב גם הישראל מיתה, א"כ הוו כשרים גם לגיטין דישראלים, אבל השתא דלאו בני כריתה נינהו א"כ לא אשכחן עדותן מועלת לענין זה, ולהכי לא מהני לענין גיטין וקידושין דלא אלים עדותן שלא מצינו שיועיל לענין זה, ועפ"ז נראה דס"ל דערכאות דקים לן דלא מרעי נפשייהו איפשר מן התורה כשרים, דע"כ הכשירה התורה עדותן כיון דנצטוו על הדינין, ולא דמו לעבדים דאין להם דין עכו"ם ופסלתן התורה מכח לאחיו או דדמו לאשה כדאיתא בפ' החובל, אבל נכרים שנצטוו על הדינין ע"כ גם עדות שלהם כשרה, וכמ"ש רבינו יקר במרדכי, וא"כ א"צ לדחוק כדברי הר"ן ומרדכי דמשום תקנה כשרים דזה דוחק כמ"ש לעיל, אלא נראה דנכרים הכשירן התורה שאחר שנצטוו על הדינין גם עדות שלהם כשרים, וקרובים פסולין מגזירת הכתוב אף דודאי לא משקרי, אבל נכרים היכא דידעינן דלא משקרי שפיר הוה מועיל עדותן כגון בערכאות, ואף דמהני מ"מ לאו בכלל כשרים לעדות נינהו דלא אלימי לאפקועי ממון ישראל ע"י עדותן, אלא היכא דקים לן דלא משקרי סמכינן עלייהו, ולא דמו לקרובים כיון שיש עכ"פ דין עדות עליהם לגבי נכרים מהני נמי לישראל כיון דקים לן דלא משקרי שאין כאן הפקעת ממון ישראל כיון דקני בכספא ולא מרעי נפשייהו, והתורה הכשירתן טפי מקרובים כיון דנצטוו על הדינין, כן נ"ל בפירש"י, ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה תני כו' וה"ה נמי דמצי לשנויי בע"מ כו' עכ"ל וקשה הא אמרינן לקמן דנקרא מזוייף מתוכו לא מהני ע"מ א"כ גם בשטר מתנה פסול וכמ"ש התוס', ועוד קשה א"כ אפילו בהדיוטות נמי יכשרו, ואיפשר דרש"י ס"ל כיון דערכאות מסתמא כתוב בלשון נכרים א"כ מסקי דעתייהו דעכו"ם הם ולא אתי למיסמך עלייהו) משא"כ בגט אשה דע"כ איירי שכתבו ישראל א"כ מסתמא בלשון ישראל הוא, א"כ יש לחוש דסמכי עלייהו וסברו שגם החתומים בו הם ישראלים וא"ש:

ומיושב מה דקשה, דהא בסנהדרין דף כ"ח במתנתא דחתימי עלה תרי גיסי אמרינן דלא מהני עדי מסירה דהוי מזוייף מתוכו, ולפ"ז ניחא דשם שטר של ישראל שפיר יש לחוש למיסמך עלייהו דלא ידעו שהם קרובים ודו"ק:

ועוד י"ל בדברי רש"י דשפיר כשרים בעדי מסירה ולא גזרינן דאתי למסמך עלייהו לעדי מסירה, דהא אמרינן בכתובות דף י"ח פסולי עדות מלוה מידק דייק ומיחתם, וא"כ י"ל בערכאות כיון שהענין עכ"פ אמת י"ל דמלוה מידק דייק שלא לסמוך עליהם עד שידע בבירור שהם כשרים, מיהו בהדיוטות י"ל דאפי' ע"י ע"מ פסול דחיישינן שיקח החתומים לעדי מסירה ולא שייך לומר מידק דייק דהדיוטות חשידי לשקר ורוצה באילו כדי שיוציא ע"י שקר ולא שייך מידק דייק רק אם הענין הוא אמת והיינו בערכאות דלא מרעי נפשייהו:

ובהכי ניחא בהך מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דאמרינן דהוי מזוייף מתוכו כיון דאתי למיסמך עלייהו, ובאמת התורה הוציאה קרובים מכלל עדות א"כ אפי' אי משקרי לא עברי אלא תענה, לכן אין לסמוך עליהם דילמא משקרי וא"ש ודו"ק:

ועוד י"ל בדברי רש"י דבעדי מסירה אין לחוש דאתי למיסמך עלייהו דיסברו שהם ישראלים ואתי למימסר קמייהו, דאדרבה כיון שיראו שצריכין להדר אחר עדי מסירה ע"כ נכרים הם דאל"כ לא צריך ע"מ כלל לכן ליכא למיחש דאתי למיסמך עלייהו, אבל בגט אשה שפיר כתב רש"י דאתו למימסר קמייהו ואין ראיה ממה שמהדרין אחר עדי מסירה דבגט לעולם צריך עדי מסירה א"כ כשלא יהיו החתומים מזומנים ע"כ צריך לעדי מסירה א"כ יש לחוש דאתו למימסר קמייהו דחתומים ודו"ק:

אלא דקשה הך דמתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דאמר ליקנייה ניהליה בע"מ ופריך והאמר ר"א מודה ר"א במזוייף מתוכו, וקשה הא גם שם ידעינן מדמהדרינן אחר ע"מ ע"כ החתומים פסולים, וי"ל דשם אין ראיה דאיפשר דניחא להדר אחר ע"מ שמא יטעון ממני נפל ומצאתיו, אבל בערכאות אין סדר רק כשבאים הבע"ד ומוסרין מיד השטר למקבל וא"כ כיון דבעי נמי ע"מ ידעינן שאין לסמוך על החתומים, וא"כ מיושב הקושיא דבהדיוטות נמי ליתכשר דבהדיוטות שפיר הוי מזוייף מתוכו דיסמכו על החתומים, והא דמהדרין אחר ע"מ היינו שלא יטעון ממנו נפל או שיהיה ראיה שלא יוכל לטעון מזוייף על החתומים, אבל ערכאות מינכרי ולא שייך לטעון מזוייף א"כ כשמהדרין אחר ע"מ ידעינן שלא סגי בע"ח לענין שטר מתנה וא"ש דברי רש"י, ודוק היטב, ועיין מ"ש לקמן עוד בישוב דברי רש"י והרמב"ם ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה חספא כו' וקשה דאדרבה תירוץ כו' נשאר כו' אפי' בקידושין כו'. איפשר ליישב פירש"י דודאי י"ל דאתי' כר"מ ומ"מ חשיב שטר שנעשה בערכאות דבגיטי נשים פסול לגמרי, ובקידושין אף דלענין קידושי שטר שייך ללמוד מגיטין מ"מ הא קיי"ל בשטר אירוסין שנכתב שלא לשמה שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת וא"כ אפי' אין בו ש"פ מקודשת מטעם שמא שוה פרוטה במדי, א"כ י"ל הא דדחיק לעיל היינו אי לא ס"ל כשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי צריך לאוקמא דליתה בקידושין א"כ ע"כ לומר דפליגי בשמות מובהקין, אבל אנן דקיי"ל כשמואל א"כ חשיב ערכאות ליתה בקידושין כיון דעכ"פ מקודשת מדין כסף וזה לא שייך בגיטין ואף דמשכחת לה באיסורי הנאה בהא לא איירי דערכאות יכתבו על איסורי הנאה, גם לפמ"ש התוס' בקידושין דהיכא דיש שוה פרוטה שלא כדרך הנאה מקודשת, וא"כ לעולם הוי ספק שמא שוה פרוטה במדי ודו"ק:

בא"ד ואור"י דכי היכי דפסלינן כו'. לכאורה כל דבריהם דברי אריכות וה"ל לאתויי בפשיטות דמודה ר"א במזוייף מתוכו אף במתנה כדאיתא בהדיא בהך מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי דעדי מסירה לא מהני ומייתי לה התוס' לעיל דף ד', והנלע"ד בכוונת דברי הר"י דלשיטתיה אזיל לעיל דף ט' ע"ב שסובר דמן התורה לא מהני ערכאות כותים רק מתקנה, והשתא תו לא פסיקא להו לדמות שטר של ישראל שפיר פסול בקרובים אף ע"י ע"מ דמזוייף מתוכו, אבל כאן שהוא מטעם תקנה א"כ אם הכשירו מה שמן התורה פסול גמור הוא ע"כ משום קפידת המושל וכדומה א"כ כ"ש שהיה לנו להכשיר בעדי מסירה שכשר מן התורה ולא ניחוש לגזירה דאתי למסמך עלייהו כמו שהכשירו שטר שאין כשר כלל מדין תורה, ולזה כתבו התוס' דמ"מ לא תקנו חכמים להאמינם בכה"ג אף דמן התורה כשר לגמרי, כן נ"ל בכוונת דברי הר"י ועיין בסמוך:

בא"ד אפי' אם נאמר כו' היינו משום שידוע כו' וכן כשר בהודאת נותן עכ"ל. נראה כוונת התוס' ע"פ מ"ש לעיל דף ד' ד"ה דקיי"ל דבגיטין אף דבעי עדי מסירה כיון שהגט כתוב כהלכתו מחזקינן שהיו עדי מסירה, לכן בשטר מתנה כיון שמסר לו שטר חתום בעדים אנן נחזוק שהיו עדי מסירה לכן אפי' אם באמת לא היו עדי מסירה כיון שמסר שטר חתום בעדים הוי כהודאה שהיו עדי מסירה, וזה דוקא בשטר שנעשה כתיקון, אבל בנעשה בערכאות לא מיקרי הודאה שנעשה בעדי מסירה דסתם שטר כזה אינו בחזקה שהיה כדין ע"פ ע"מ לכן לא חשיב שטר לקנות על ידו, כן נ"ל בכוונת התוס':

בא"ד דכשרים אפילו כתיבתן וחתימתן נכרים דהשתא לא מהני ע"מ מידי עכ"ל. המפרשים נדחקו בכוונת התוס' דהא ודאי שטר כשר בכל לשון כדלקמן דף י"ט ע"ב, ועיין בתומים ר"ס ס"ח, ולענ"ד הדבר פשוט דכוונת התוס' דלקמן פרכינן גבי שטרא פרסאה הא לא ידעי למיקרי וכו', וכתב הרא"ש דהקושיות שייכין נמי אמתני' אלא דכולהו פירכי לא שייכי אמתני' והיינו הך קושי' הא לא ידעי למיקרי דמתני' איירי בחותמיהן נכרים, והשתא כוונת התוס' דמשמע דכייל כל השטרות היינו שהכתב והחתימה לשון נכרי דומי' דכל השטרות דאף דלא ידעי למיקרי כשרים מצד הערכאות עצמן, והשתא איירי נמי בשטר מתנה אפי' ליכא דידעי למיקרי, והשתא לא מהני עדי מסירה מידי כיון דלא ידעי למיקרי, והא דלא כתבו התוס' בפשיטות דדומיא דאינך