גרש ירחים לט

שאינו אלא לראיה על עניני ממון, וכן בשיחרור לאפוקי נכסים שמכר לרב כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא דחיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אי ת"ק כו' וא"כ פשיטא ליה להש"ס כו' וקשה עכ"ל דברי התוס' דחוקים, ונראה ליישב דמשמע ליה מדפליג בתרתי מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח משמע ודאי דקמ"ל דמצה היינו איסורא דחמץ ודאי כתיבא ואחזוק דמסתמא ידוע שמקיימין לאכול מצות בפסח , אלא דשימור הוי כתיבא ולא אחזוק, לכן נקט מצת כותי מותרת היינו כתיבא ואחזוק, ואדם יוצא בה י"ח היינו כתיבא ולא אחזוק, ור"א אוסר אפילו באכילה דאין בקיאין בדקדוקי מצוות ורשב"ג ס"ל כל מצוות שהחזיקו בה כותים כו' הוא דעת שלישית דאחזוק מהני, אבל כתיבא לא מהני, נמצא שמותרת ואינו יוצא בה ידי חובתו, א"כ ממילא ליכא למימר דאחזוק מהני לת"ק אפילו לא כתיבא דא"כ רשב"ג לא פליג רק אכתיבא ולא אחזוק וא"כ אם החזיקו מיבעיא ליה כדפריך בריש חולין, אלא ודאי לת"ק לא מהני אחזוק רק כתיבא ולרשב"ג אחזוק בעינן ולא איכפת לן בכתיבא וא"ש, גם י"ל לפמ"ש לעיל דמגט מוכח נמי שאר שטרות מדלא חיישינן שמא כבר נתגרשה וחתמה שקר שתגבה כתובתה מחדש או שהקדימו הזמן ובזו גט שוה לשאר שטרות לכן ע"כ בשאר שטרות מהני נמי לת"ק, משא"כ לרשב"ג שאמר מדקדקין יותר אין לחוש שחתמו גט אפילו אין נ"מ לענין איסור והיתר כיון שמדקדקין הרבה שם גט חמיר להו טובא ואין לחוש כלל ודו"ק:

בגמרא אי הכי מאי אירי' חד אפי' תרי נמי. מקשין העולם אלשון א"ה דזה קשה בכל גווני מאי חילוק בין חד לתרי, ואיפשר ליישב דבלא"ה היה איפשר לומר דלא חשדינן להו שיכתבו גט שקר להתיר אשת איש לעלמא על זה לא חשידי רק חיישינן שמא כבר נתגרשה רק משום שגט גובה עיקר כתובה כדס"ל לרב בסוף פרק הכותב כבר נפרעה הכתובה וחותמין גט אחר שתחזור ותגבה ולא יוכל הבעל לטעון פרעתי כיון שהגט בידה, א"כ י"ל למש"כ בח"מ סי' נ"א דעת. הרמב"ם בשטר בעד אחד והלוה טוען פרעתי הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וא"כ י"ל בשלמא בעד אחד כשר ממ"נ אם לא הותרה אפי' תרי לא חשידי ואם כבר הותרה בשביל שיטעון פרעתי על הכתובה הרי ע"א נאמן לגבי ענין זה, משא"כ בתרי כותיים יש לחוש שמא כבר נפרעה הכתובה, אבל השתא דלא מצינו פלוגתא רק באחזוק מדקדקין יותר פריך שפיר מאי איריא חד אפי' תרי נמי כיון דבאחזוק מדקדקין יותר מישראל ודו"ק:

ועוד יש ליישב דמעיקרא היה איפשר לומר דודאי חשידי אדרבנן ושמא משחק בקוביא הוא, אלא דמשמע לן שאין הישראל יכול לחתום לבדו שמא יחתום אחריו כותי משחק בקוביא וע"כ הישראל צריך לראות שחותם אחריו כותי כשר, מה. שא"כ בתרי י"ל משחקי בקוביא נינהו, מה שא"כ לרשב"ג דלא תליא רק באחזוק א"כ אי אחזוק לפסול משחק בקוביא אפי' תרי לא חשידי ואי לא אפי' חד נמי אינו כשר, עוד יש לומר דס"ד לומר דודאי כיון דחשידי אלפני עור א"כ י"ל הראשון שחותם על הגט כיון דעד אחד לאו כלום הוא אינו חושש לחתום בשקר דאף שנותן מכשול שגם השני איפשר לחתום הא אלפני עור חשידי, וא"כ י"ל בחתם ישראל מעיקרא וכותי לבסוף הוא דכשר דבסוף לא חתם בשקר שהרי ע"פ הכותי מתקיים הענין על ידי חתימתו, משא"כ בתרי יש לחוש שהראשון חתם בשקר והב' אינו אלא עד אחד, אבל השתא דס"ל דמדקדקין יותר מישראל פריך שפיר מאי איריא חד אפילו תרי נמי ודו"ק:

ועוד י"ל דלהכי בתרי פסול משום דלא מזדהרי בהרחקת שני שיטין, וא"כ שמא הרחיקו וזייפו בתוך שני שיטין, משא"כ בחד י"ל דחתים הישראל מעיקרא והישראל נזהר בהרחקת שני שיטין, משא"כ השתא דמדקדקין יותר מישראל פריך שפיר תרי נמי ודו"ק:

. (ע"ב) בתוס' ד"ה אי לאו כו' תימא א"כ כו' וי"ל כו' עכ"ל. והרשב"א תירץ דר"א לא מכשיר אלא באחזוק, וכיון שכן גילוי מילתא בעלמא הוא דזה מדקדק הוא, ויש לדקדק דמ"מ עדות שא"א יכול להזימה הוא, דאם יזומו שניהם הרי אין כאן עדות על הכותי שכשר היה וא"כ הוי כנמצא אחד מהן קרוב או פסול בשעת עדות ואינן נענשין כמ"ש הרמב"ם פרק כ' מה' עדות, וכאן כשיוזם הכשר הרי הכותי בחזקת פסול קודם העדות, בשלמא להתוס' י"ל כיון דמדינא כשר בלא שום עדות שפיר נענש גם הכותי על ההזמה, אבל להרשב"א בלא עדות כלל מחזקינן ליה לפסול, א"כ עדות שאי אתה י"ל הוא, ואי נימא דבגיטי נשים ושחרורי עבדים לא צריך ראוי להזימם א"כ מאי פריך אפילו שאר שטרות, גם אין לחלק בכך כלל, ונראה די"ל דר"א ס"ל דלא חשידי במאי דאחזוק בשביל שאין מדקדקין וא"כ לא מיפסלו לעדות כלל ושפיר נענשין בהזמה והשתא הוא דמיפסלי ע"י הזמה, ובהכי ניחא מה שהקשה הרשב"א נוקמה כרשב"ג ובלא אחזוק רק משום דכותי חבר הוא, ולפ"ז ניחא די"ל דלרשב"ג בלא אחזוק חשדינן להו לשקר לגמרי במזיד ולא מחמת חסרון דקדוק, וא"כ רשע גמור הוא לאותו דבר, ואף דכותי חבר אינו חשוד מ"מ אי איפשר להכשיר דא"כ ה"ל אינה ראוי להזימה דאם יזומו נחזיק הכותי לפסול עדות קודם שחתם, ובכה"ג לא הוי הזמה כדאיתא במרובה בסוגיא דלמפרע הוא נפסל, ועיין מ"ש בסמוך ודוק:

גמרא אי הכי אפילו שאר שטרות נמי. ויש לדקדק לשיטת הרשב"א דלא סמכינן אחד רק באחזוק, ובזה אמרינן אי לאו דכותי חבר הוה כו', א"כ נוקמא דאחזוק בהא ולא אחזוק בשטרות, ובפ"י הרגיש בזה ונדחק, ונראה דמתניתין משמע דודאי שאר שטרות שיש להם עד כותי פסולים לגמרי אפילו שיש להם שלשה עדים כמו בכל דוכתי דמקשינן שלשה לשנים, וא"כ כמו אם שאר פסול חתם אף שיש שנים זולתו פסול מסתמא גם בכותי כן הוא, ובשיש שני כשרים וכותי חותם קודם הרי יש שני עדים כשרים ואמאי יפסול אלא ע"כ אמרינן רווחא שביק כו', וא"כ ממילא אפילו פסול גמור שחתם מעיקרא אינו פוסל כדאיתא בח"מ סי' מ"ה, וא"כ הכי נמי נימא רווחא שביק, ומשני עדי הגט כו', מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דמשום עדות שאי אתה יכול להזימה פסול נסתר זה די"ל שלשה נמי פסילי, מיהו למאי דפרישית לעיל דמאן דמכשיר בגט א"כ בשאר שטרות נמי אם כבר גבתה דמי גט לשאר שטרות, א"כ אם כבר גבתה הכתובה שאין חשש רק לענין ממון אי לא אחזוק נמי בשאר שטרות לא הוה מהני נמי בגט דשמא כבר נתגרשה וע"כ באחזוק נמי בשאר שטרות. (ע"כ ממהד"ק):

שם קא פסיק ותני כו' בשלמא שטרי מכר כו'. ויש לדקדק גם בשטרי מכר ניחוש שמא כתב שטר למוכר בלא לוקח דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו והיינו משום דזכו לו משעת חתימה ובהא לא שייך לומר עדיו בחז"ל כיון דבאמת אכתי לא יהיב זוזי זיכוי החתימה דמי למתנה, ולמ"ד אין עדיו בחתומיו זכין לו בעינן שטר הקנאה וערכאות כותיים לאו בני קנין נינהו, מיהו מדברי הר"ן משמע דקנין סודר מהני בערכאות, וצ"ל דשטר מכר איירי דכתב בפירוש דיהיב זוזי קמייהו, וא"כ קשה אמאי לא פריך במכר גופיה קפסיק ותני ל"ש כתוב בשטר דיהיב זוזי קמייהו ל"ש לא כתוב בשטרא, ואי לא כתוב בשטרא חספא בעלמא הוא, וא"כ בלא מתנה ה"ל לאקשויי ממכר גופיה, ואיפשר שקים להו בזמן הש"ס שאין דרך ערכאות כותיים לכתוב שטר מכירה עד דיהיב זוזי קמייהו, ואפי' אין עדיו בחתומיו זכין מ"מ י"ל דערכאות לא אזלי אלא אם המוכר מצוה לכתוב, וכן בהלואה שמא כתבו ללוה בלא מלוה דמה להם לחוש כיון שמחייב עצמו:

שם לא הוו מרעי נפשייהו. וכתב הר"ן דמ"מ מן התורה לא מהני, דהא משה ואהרן נמי פסילי רק מטעם תקנה, וקשה להבין לפ"ז נימא גם במתנה כשר מטעם תקנה כיון שאינו מן הדין, לכן איפשר לומר לענ"ד דהא דהכשירה התורה עדים היינו משום שמוזהרים בלא תענה אם משקרים וזה דוקא בדבר ששייך תורת עדים, אבל הקרובים שהוציאתן התורה מכלל עדים אין תורת עדות עליהם ואפי' משקרים אינם בלא תענה, וערכאות דסמכינן עלייהו היינו מטעם חזקה דקים לן דלא משקרי, ומשה ואהרן אינן פסולין רק מדין עדות, אבל מדין ידיעה בלא ראיה יש לסמוך עליהם דהא בבת רב חסדא דקים ליה בגוה נמי מרעינן שטרא אפומה כדאיתא בפ' הכותב, הרי דסמכינן על קים ליה בגוה לבטל שטרא, והא דלא סמכינן אקים לן בגויה איפשר דהא גופא מדרבנן שלא תתן דבריך לשיעורין ואין מבחין בכך על בוריה, דהא ארב פפא אמרינן לא קים ליה בגויה כדאיתא בפ' הכותב דף פ"ה, כן נלע"ד ודו"ק:

ועיין במרדכי שכתב הטעם דשטר מכירה כשר לפי שהכותים מקפידין על עשיית שטרות בערכאותיהם, וקשה לפ"ז גם בשטר מתנה יכשר משום הכי, דהא כיון דקפדי מסתמא איכא עלה דינא דמלכותא להכשיר, וא"כ גם שטרי מתנה כשרים, ואיפשר דס"ל להמרדכי דלישני פליגי וללישנא קמא לא אמרינן דינא כו' לכן לא הוכשר רק שטר מכירה, מיהו הא גופא קשיא כיון דהכשירו משום דקפדי, א"כ ה"ל להכשיר גם שטר מתנה, ונראה ע"פ מאי דמשמע קצת מדברי הרא"ש שכתב אם הנהיג המושל שלא יעשו שטר אלא בפני הערכאות שלא יחתמו העדים על שטר עד שיבואו בעלי הדברים לפני הערכאות ויראו וידעו הערכאות אמיתת הדבר ואז יתנו הרשות לעדים לחתום וכו' עכ"ל ע"ש, א"כ י"ל דלא קפדי הערכאות על שיהיו עדים ישראלים רק עיקר קפידא שיעשו השטר בפניהם , א"כ י"ל דלא קפדי אם יניחו לחתום עדים ישראלים כיון שגוף הענין נעשה בפניהם, והשתא י"ל שפיר דבשטר מכר אי איפשר לתקן שיהיו עדים ישראלים, דהא אין עדים רשאים לחתום אם לא ראו נתינת המעות כיון שכתוב בשטר שנתן המעות וזה לא ראו העדים ואם יאמרו שאין מאמינין לערכאות קפדי על זה, וע"כ להכשירן ולהאמינם על המעות א"כ אפי' חותמיהן עכו"ם כשרים, דבין כך ובין כך אין להכשירם מדינא, משא"כ במתנה כיון דבאיכא עדים ישראלים מתכשר מדינא דשטר נכתב בכל לשון, א"כ לעולם איפשר לתקן ע"י עדים ישראלים לכן לא הכשירו וא"ש:

ובהכי ניחא קושיית הר"ן הא במתנה נמי משכחת לה קנין חזקה דלא מרעי נפשייהו, ודחק לומר דה"ה איפכא הוה מצי לאקשויי,