גרש ירחים לח

ע"ז דסוף סוף יצא מרשות המפקיד ואין כאן רק גרמא בעלמא:

ובזה יש ליישב הכרעת הפר"ח שהכריע כהפוסקים דש"ח אינו מחוייב לבער, מהא דפסחים דף י"ג בעובדא דיוחנן חקוקאה דא"ל צא ומוכרם בב"ד ופריך כמאן כרשב"ג, וקשה מי לא סגי שצריך למוכרן כדי שלא יעבור בבל יראה, לכן הכריע דש"ח אינו חייב לבער, ולפמ"ש לא מוכח מידי דתיקשי ולטעמיך הרי המפקיד ודאי עובר בבל יראה ואטו אינו מחוייב לבערו לפרושי להמפקיד מאיסורא דבל יראה, הא אמרינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבא, ולכן נראה דמשום בל יראה דהמפקיד לא חייש דמסתמא ביטל חמצו, וא"כ ממילא אזלא לה הכרעת הפר"ח שהקשה למה לא יתחייב הנפקד לבער כיון שהוא שומר חנם, ולפמ"ש י"ל אפי' יהיה ש"ש אינו חייב לבערו כיון דהמפקיד עובר ע"כ ביטלו והפקירו, א"כ כשמגיע זמן האיסור איננו שוב באחריות הנפקד, שאם נאבדו אין לו טענה עליו שהרי הפקירו ובטל אחריותו לגמרי והוא ג"כ אינו רוצה לזכות בו דמסתמא לא ניחא ליה דליקניה כיון שיעבור בבל יראה, א"כ ממילא אינו עובר עליו שום אדם אם בטלו, דזה הפקירו וזה אינו רוצה לקנותו, רק משום השבת אבידה שלא יצטרך להפקירו ועושה טובה וגמילות חסד לחבירו הוא שמוכרו עכ"פ, אבל אם מבטלו המפקיד אין שום אדם עובר עליו, ובהכי ניחא דבשומר לא שייך לחייבו כלל כיון דעליה דמפקיד רמיא להפקירו נסתלק ממנו דין שומרין, רק בגזל חמץ שאין ביד הנגזל להפקירו שאינו ברשותו ובזו יש לחייבו לגזלן לאחר הפסח, ואין להאריך כאן יותר בזה:

ומ"מ בזה נראה לי דודאי אם כבר פשע בו ש"ח ודאי מחוייב לבערו אח"כ, דכיון דכבר פשע בו נהי שאם הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך מ"מ כיון דקיי"ל דלהכי צריך לבער מדכתיב לא ימצא, וכיון דאי נגנב או נאבד חייב לשלם צריך לבערו, א"כ אם כבר פשע הש"ח אילו נגנב ונאבד ברשותו קאי ובודאי חייב לבערו, וא"כ הכא במסרו לכותי והניחה להחמיץ פשיטא דהוי פושע, דאם היה לו למוכרו חשיב ליה המג"א לפשיעה כ"ש בזה שהניחה להחמיץ ולא נזהר בו, א"כ אילו מיגנב ברשותו קאי דדוקא כשהוא בעין יכול לומר הש"ל ואפי' נאנס נמי חייב עליו כמו בגזלן ועבר בבל יראה, וא"כ הכותי נזהר לשומרו שלא יחמיץ דאם לא יהא הכותי נזהר ה"ל פושע, לכן לא הקשו רק לשמא לא שמרה לשם מצה, ולק"מ ונכון, ויצא לנו ממה שכתבתי שאם ביטלו המפקיד שוב אינו עובר עליו הנפקד כיון שאינו באחריותו והרי זה חדש הוא, ואיפשר שדעת הפוסקים כשחייב בפשיעה חייב לבער איפשר באמת מהאי טעמא, לפי דברי המג"א דס"ל כשחייב בפשיעה צריך למוכרו ואם לא מכרו פשע לכן חייב לבערו, שהרי כיון שצריך למוכרו א"כ פשע כשלא מכרו וכיון שפשע הוא ברשותו לענין גניבה ואבידה, ומיושב לשון הש"ס דקאמר אי מיגניב או מיתביד, והיינו אם נימא שנאסר יהיה מחוייב לבערו:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשה בספר פ"י לדעת הרמב"ם דהקדישות חייב בפשיעה תיקשי איך אמר אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הא הוי ברשותו לענין פשיעה, אף דהרמב"ם גופא לא ס"ל הכי מ"מ י"ל דלכך חייב לבער באחריות היינו משום שכיון שיכול למוכרו ולא מכרו כבר פשע, וכיון שפשע חייב אפילו באחריות אונסין דדוקא כשהוא בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך, משא"כ כשאינו בעין כמו בגזלן וא"כ הוי ברשותו לגמרי, משא"כ בהקדש שאין יכול למוכרו ודאי פטור אפי' אם נימא שחייב בפשיעה, ואף דהרא"ש כתב הפקידו אצלו חייב לבער בנכרי, לשיטתו לא ס"ל כשיטת הרמב"ם לחייב בהקדישות על הפשיעה:

ועוד איפשר לומר מטעם אחר שיתחייב לבער שומר שקיבל עליו אחריות פשיעה, והוא דבריש פסחים אמרינן יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא, ופריך בשלמא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי היינו דצריך לבער, אלא למ"ד לאו כממון דמי למה צריך לבער, ומשני שאני הכא דאמר קרא לא ימצא, א"כ משמע דמשום גורם לממון כממון דמי צריך לבער, וא"כ י"ל ע"פ מה דאיתא בשבועות דפליגי במשביע עד אחד אם חייב, ומסיק דפליגי בדבר הגורם לממון כממון דמי, וכן אמרינן בעד שכנגדו חשוד על השבועה משום מי יימר דמשתבע מיקרי גורם לממון, וא"כ י"ל בשומר חנם כיון דצריך לישבע שלא פשע א"כ אכתי איכא גורם לממון דמי יימר דמשתבע לכן צריך לבער, וא"כ אתי שפיר אתה רואה של גבוה אפי' אם חייב בפשיעה מ"מ הרי פטור משבועה, וא"כ י"ל משום פשיעה לחוד לא מיחייב לבער רק בשביל השבועה דמיקרי גורם לממון, ולענין חמץ רבי רחמנא מלא ימצא גם דבר הגורם לממון, ולדינא צ"ע, ועיין מ"ש בפירש"י ודוק כי נכון הוא:

בד"ה ואדם כו' זו אף זו קתני כו' עכ"ל. איפשר דקמ"ל דמצת כותי מותרת אפילו בערב פסח דלא מפורש בקרא רק שבעת ימים קמ"ל אפילו בערב פסח נמי סמכינן עלייהו שלא החמיצה דגם תשביתו ס"ל להכותים:

בפירש"י ד"ה ר' אלעזר אוסר כו' דחשדינן להו שמא מחמצין עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם, דבחולין מפרש קסבר לא בקיאי בשימור משמע שאין לחושדן רק שאין בקיאין, ונראה ליישב, ותחלה ניישב דברי מהרש"א שתירץ כאן על קושיות מהרש"ל דלמה לא מקשי התוס' איך מותרת באכילה שמא החמיצה הכותי, ותירץ מהרש"א דכיון דמיירי בעיסת ישראל י"ל שראה שלא הכסיפו פניו וכמו שכתב הר"ן גבי בציקות של נכרים ותפסו עליו א"כ אמאי אוסר ר"א באכילה, וכבר כתבתי בחידושי מס' חולין ליישב, אך י"ל כוונת מהרש"א בפשיטות דודאי כשהישראל מסר לו העיסה רואה שלא הכסיפו פניו אלא דאכתי יש לחוש עירב בו שאור או שיאור, אלא דבאמת בריש חולין מסיק דבישראל יוצא ונכנס מותר לאכול משחיטתו משום דמירתת לקלקל השחיטה א"כ גם בזה י"ל דמיירי בעיסה שלא הכסיפו פניה ואכתי יש לחוש שמא יערב בו שאור וכדומה להכשיל את ישראל אלא דכיון דיוצא ונכנס מירתת לעשות איזה קלקול, וא"כ אתי שפיר דר"א ס"ל דלא בקיאי בשימור לכן לא מהני אף שישראל יוצא ונכנס דכיון דאינו בקי לא שייך מירתת ומיושבים דברי מהרש"א:

ומעתה נראה דרש"י קשיא ליה איך שייך ר"א אוסר לפי שאין בקיאין הא בריש חולין מוקי למתניתין דהכל שוחטין היינו מומחין ושאינו מומחה לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה שחיטתו כשרה, וא"כ קשה אמאי קאסר ר"א הא יכול לשאול להכותי אי בקי בדין חמץ ולא שייך לאסור, לכן ס"ל לרש"י דודאי לא מהני אפילו הוא בקי דחשדינן ליה שמא עשה הכותי חימוץ בכוונה, ומירתת לא שייך כיון שמחזיקין אותו לשאינו בקי יתנצל ויאמר כי בשגגה עשה לכן פירש"י שפיר דחשדינן להו שמא מחמצין, וא"ת ואכתי איכא תקנה שיאכל הכותי ממנו וגם ישאל לו אם יודע י"ל דכיון שאין הכותים נמנעין מלאכול זה אצל זה א"כ חשודין הם במזיד לעבור על דקדוקי מצות וא"ש פירש"י דחשדינן להו דלהכי לא מהני שום תיקון ושיבדוק אותו אם בקי בהלכות חמץ בגמרא אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. והקשה הפני יהושע לשיטת הרמב"ם שסובר דשאר שטרות לא מהני מן התורה דה"ל מפי כתבם א"כ מאי פריך שאר שטרות נמי הא דבדרבנן לא זהירי, ואיפשר לומר בדרך פילפול דבלא"ה הקשו התוס' גבי מצה דילמא לא שמרה הכותי לשם מצה, ואיפשר לומר עפ"י מה שכתב הרשב"א בתשובה ומובא בי"ד סימן ב' ס"ג דחשוד לאכול נבילות אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן דכבר חשוד על השבועה שמושבע ועומד מהר סיני, ולכאורה הוצרך להרשב"א ליישב מה שמשביעין הכ"ג שלא ישנה לעשות כמנהג הצדוקים הא אם הוא חשוד לא מהני ליה השבועה, וצ"ל דדוקא בחשוד לאכול נבילות במזיד הוא דאין לו נאמנות עוד משא"כ זה הצדוקי אינו חשוד רק מחמת טעות אמרינן שאינו חשוד על השבועה וא"כ אתי שפיר דיוי"ח ע"י שיש ספק שעשה לשם מצוה ושבועה כתיבא באורייתא ויש לסמוך עליו ששמר לשם מצוה. אלא דיש להבין לפ"ז למה שטרות פסולין אכתי כשיתקיים ישבע על השט"ח שאמת הוא ואשבועה לא חשידי לפמ"ש, ואף דלענין עדות לא קשיא שיעיד עתה על השטר שחתום באמת, די"ל כיון דשטר לדידיה לאו כלום הוא לא מיקרי עדות שקר אצלו דשטר לאו עדות הוא כלל לסברת הפני יהושע, אלא דאכתי קשה ישבע שחתימתו היתה כדת ועל שבועה מאמינים לו, וצ"ל כמו שכתבו התוס' בקידושין דף מ"ב דעד הצריך שבועה לאו עדות הוא כלל דכתיב ע"פ שנים עדים בעינן שיתקיים עפ"י דיבורם ולא ע"פ שבועה, אלא דאכתי קשה לשיטת הרמב"O דשטר מן התורה מיקרי מפי כתבם רק מדרבנן כשר, א"כ ראוי לומר בשטר תועיל עדות ע"פ שבועה ג"כ דהא שטר בלא"ה לא חשיב על פי ומדרבנן הוא דכשר, וצ"ל דלא פלוג רבנן כיון דבגיטין לא שייך להימניה על פי שבועה דבגיטין מדאורייתא עדות החתימה ובשאר שטרות ג"כ מהימני בלא שבועה מדרבנן, א"כ כי מיתרמי לפעמים שצריכים שבועה על שטר א"כ אתי לאיחלופי בגיטין, וזה דוקא לדידן דכשרים כל השטרות, משא"כ כותים אם נימא דלא זהירי רק בגיטין אם כן בגיטין לעולם נאמנים בלי שבועה, א"כ בשאר שטרות יש להכשירם ע"י שבועה, ולא שייך לומר ע"פ משמע בדיבור דהא שטר לא חשיב מן התורה ע"פ ושפיר יש להאמינו בשבועה ולא שייך איחלופי אטו גיטין דבגיטין לעולם נאמן בלא שבועה ופריך שפיר אפי' שאר שטרות נמי יש להם תיקון ע"י שבועה כמו מצת כותי שיוצא בהם, כן נראה לי דרך פילפולא:

מיהו נראה לי ליישב עיקר הקושיא בלא"ה דשפיר מוכח ממתניתין דגם שאר שטרות אין חשודים לחתום בשקר, דהא ודאי משמע מתניתין דגיטי נשים כשרים בכל ענין כגון לענין מידי דממונא דנפקא מינה כאן למ"ד גט גובה עיקר, או לענין לאפוקי פירות מזמן כתיבה ואם איתא דחשידי אשטרות אכתי לענין פירות לא יועילו שמא יודעין שנתגרשה באמת ואין הגט רק לראי' על הפירות ובכה"ג ה"ל מפי כתבם, אלא ע"כ דלא חשידי נמי אשאר שטרות, ולהכי לרשב"ג פריך שפיר כיון דאחזוק בגיטין מדקדקין הרבה אפילו בגט שאין להתיר לעלמא, אבל לת"ק אי שאר שטרות פסולין גם גט אין להכשיר דפעמים