גרש ירחים לז

בידי שמים כמ"ש התוס' והרא"ש בריש מכילתין, רק בשביל לעז הבעל י"ל שפיר דסגי בחד כמו בשליח שנאמן לומר בפני נכתב, מיהו לפ"ז קשה מאי פריך בשאר שטרות נמי, נימא בשאר שטרות חיישינן דהם פסולין ואין ההלוואה אמת ולא שייך שאינו עשוי לקלקלה בידי שמים, לכן איפשר לפרש דהקושיא דכיון דלא חיישינן בגיטין שיחתים עדים פסולין גם בקידושין לא ניחוש שיחתים עדים פסולין, וא"כ קשיא שפיר הא לעיל מסיק דלא חשיב בשלשה דברים רק מידי דליתה בקידושין, ואי אמרינן דבגט דלא חיישינן שמקלקלה בעדים פסולין, גם בקידושין לא חיישינן, וא"כ איתה נמי בקידושין ואיך חשיב לה לעיל בשלשה דברים דשוו דליתה בקידושין, (מיהו בזה יש לפקפק דאיפשר בקידושין חיישינן טפי לעדים פסולין לפי שרוצה לכונסה בעל כרחה על ידי שיעגנה), וא"כ לא קשיא דנוקמא באחזוק בגיטין ולא בשטרות, דהא ודאי בקידושין אי אחזוק בגיטין אחזוק נמי בקידושין דעיקר קדושי תורה הם שטר כמ"ש הרמב"ם, וא"כ מסתמא אחזוק נמי בקידושין דלא מפלגינן בין יציאה להויה א"כ ראוי שיכשר עד כותי גם בקידושין ולעיל אמרינן דליתה בקידושין, להכי מסיק משום דאין חותמין זה שלא בפני זה והא ליתה בקידושין ודוק היטב, ועיין חידושי רשב"א ועיין בסמוך:

(ע"ב) בגמרא גופא אמר ר"א לא הכשירו בו אלא ע"א כו' אי ממתני' כו'. וקשה כיון דאיכא למימר באמת ה"ה תרי, א"כ ל"ל לר"א לאוקמה בחד ולהגיה תני עדו או לרבא חסורי מיחסרא טפי ה"ל לאוקמה באמת דאפי' תרי כשרים, ורש"י לעיל ע"א פירש באמת דלשון המשנה משמע דוקא ע"א, וקשה הא מן המשנה לא מוכח מידי כדמסיק הכא, ונראה ליישב דבלא"ה יש לדקדק איך אמר בש"ס אי ממתני' ה"א הה"ד תרי וקמ"ל דבשטרות אפי' חד נמי לא, וקשה מ"מ ה"ל לאשמועינן טפי כחא דהיתרא דבגיטין אפי' תרי כשרים, וצ"ל דס"ד דאין שום חילוק בין חד לתרי דכיון דחד כשר תרי נמי כשרים, דאל"כ לא מתקיים שטרא רק אפומא דחד סהדא, וא"כ י"ל לפי מה שמבואר לעיל דף הקדום דעד כותי ליתא בקידושין ופירשו התוס' דבקידושין חותמין זה שלא בפני זה, וא"כ ע"כ מוכרח מדלעיל דתרי פסולין, דאם גם תרי כשרים א"כ תיקשי איך חשיב לעיל עד כותי בשלשה דברים ששוו, דהא כיון דתרי כשרים אין לחלק בין קידושין לגיטין, וא"כ מוכח מן הברייתא דלעיל כדברי ר"א דס"ל דדוקא חד כשר משום דאין חותמין זה שלא בפני זה, לכן בקידושין דחותמין זה שלא בפני זה פסול, וא"כ ממילא ליכא למימר דליכא שום רבותא בין חד לתרי כיון דהברייתא ס"ל באמת לחלק, וממילא מוכח נמי מן המשנה מדנקט בחד ש"מ תרי פסולין, דאל"כ טפי ה"ל לאשמועינן כחא דהיתרא, וא"כ לפי האמת מוכח כדברי ר"א מן המשנה גופא ודו"ק, דאי לא מוכח מן המשנה טפי ה"ל לאוקמה באמת הה"ד בתרי שלא נצטרך לומר חסורי מיחסרא, וצדקו דברי רש"י לעיל דמוכח ע"כ כן מן המשנה ודו"ק:

ובזה ניחא דפריך לעיל אי הכי שאר שטרות נמי, וקשה דילמא דוקא בגיטין הקילו משום עיגונא, ולפ"ז ניחא דכל מה שהקילו בגיטין משום עיגונא הקילו נמי בקידושין כמו בד' אמות בגיטין דף ע"ח דגם בקידושין מהני ד' אמות, והיינו משום דלא חילקו במה שהוא מצד התקנה בין גיטין לקידושין וא"כ איתא בקידושין, ואיך חשיב ליה לעיל בג' דברים, ודוק היטב:

ועוד י"ל דודאי קשה איך ס"ד דקמ"ל בשטרות אפי' חד פסול הא פשיטא אי תרי פסילי חד נמי פסול דמה חילוק בין חד לתרי, דדוקא בגט דאין חותמין זה בלא זה יש לחלק, אבל בשטרות אי תרי פסילי חד נמי פסול, וא"כ טפי ה"ל לאשמועינן כחא דהיתרא דתרי כשרים, וצ"ל לזה דהוה מצי למימר דקמ"ל בשטרות אפי' חד פסול, היינו באופן הלזה שאם חתם כותי א' עם כשר הוא פסול לגמרי, ואפי' דין שטר בע"א אין לו דפסול לגמרי, דהא י"א ס"ל בסי' נ"א בשטר שנמצא א' פסול אפי' עד השני נמי נפסל דהוי נמצא א' מהם קרוב או פסול, והיינו כשכלם ישבו לחתום ומחזקינן שנצטרף הפסול עם הכשר, אלא דהש"ך חולק שם וס"ל דאמרינן רווחא שביק ונשאר ע"א כשר, וא"כ שפיר י"ל דבמשנה ס"ד דה"ה תרי וקמ"ל דע"א פסול בשטרות, והיינו בחתם כותי ע"א פסול בשטרות לגמרי אפי' עדות השני דהוי נמצא א' קרוב או פסול דגם עדות השני בטל, וא"כ י"ל לפי האמת ס"ל לר"א דאמרינן רווחא שביק, וא"כ באמת עדות השני כשר, רק הא דע"א כותי פסול בשטרות א"כ אינו רבותא כלל דפשיטא אי תרי פסולים ע"א נמי פסול בשטרות, וא"כ מוכרח כדברי ר"א מדלא נקט תרי במתני', ואין לומר דאיכא רבותא בשטרות דחד נמי פסול דזה מילתא דפשיטא אי תרי פסילי חד נמי פסול, ואין לומר דפסול לגמרי כיון דלפי האמת ס"ל לר"א רווחא שביק, א"כ לפי האמת נשאר ע"א וליכא רבותא כלל מאי דמיפסל הכותי, ודוק היטב:

בתוס' ד"ה רבא אמר לעולם תרי כו' ולדידיה דאחזוק כו' עכ"ל איפשר ליישב קושיית התוס' דבגט אשה כשר טפי, והוא משום די"ל דכותים לא זהירי במוקדם לכן בשאר שטרות פסול, ובגט ע"י שליח לא מיפסל מוקדם דגיטין דאתו ממדינת הים קלא אית להו, והא דפריך לעיל אפי' שאר שטרות נמי היינו משום דמשמע דעד כותי כשר אפי' שלא ע"י שליח, א"כ אין לחלק בינו לשטרות, אבל עובדא דר"ג י"ל דהוה עובדא ע"י שליח, וגט מוקדם כשר ע"י שליח לדעת קצת פוסקים, א"כ י"ל דר"ג שהביאו לפניו איירי ע"י שליח, וע"י שליח אפי' מוקדם כשר וא"ש:

עוד י"ל דודאי י"ל דהבעל גופיה לא מחתים פסולין כמ"ש לעיל דאינו עשוי לקלקלה בידי שמים רק שיש לחוש לערעור הבעל, אבל לקלקלה בידי שמים אינו חשוד, א"כ מסתמא שני הכותים חברים הם וע"י שליח אמרינן לעיל דמידק דייק ולא אתי לערער, לכן דוקא ע"י שליח הכשיר:

(ממהדורא קמא) (דף י' ע"א) במשנה כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו'. למאי דמסיק דבגט אשה כשר משום דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים ליה מקמיה כו', א"כ קשיא בשטרות למה פסול אם מייתי סהדי דכותי חבר הוי הוה להו להכשיר, וצ"ל כיון דלא מוכח מגוף השטר פסלו:

בתוס' ד"ה מצת כותי כו' וא"ת אמאי יוצא בה י"ח עכ"ל. והא דלא מקשו התוס' מעיקרא י"ל דמחליף עמו עם מצה שלו שאינה משומרת ונותן לו כפל, וא"כ אם לא שמרו הכותי הוא גוזל הישראל, משא"כ השתא דמיירי בעיסת ישראל שפיר י"ל שמא לא שמרו משעת לישה עד האפייה דאכתי בעינן שימור דלא עבר רק אלפני עור, מיהו י"ל שנותן לו שכר לשמור, א"כ אם לא שמרו השכר גזל בידו, ואיפשר דמ"מ לא שמרו לשם מצות מצה ומורה היתרא לקבל שכר שימור שלא תחמיץ אך לא נתכוון לשם מצה, ואיפשר לומר עוד ליישב קושיית התוס' דמיירי בזמן פסח והכותי נמנה על פסח ולא אכל רק מצה זו עם הפסח שאין לו יותר מכזית פסח וצריך לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו ואם לא שמרה הרי לא יצא י"ח מצה ולהכי נקט בפסח, ומהרש"ל הקשה למה לא הקשו למה תהיה מותרת שמא החמיצה דהא אלפני עור לא מזדהר, עיין מה שכתבתי בחידושי חולין, ואיפשר לומר עוד דמיירי שהכותי מוציאה דרך רשות הרבים או מרשות לרשות וביו"ט לא שרי רק מלאכת אוכל נפש, ואם איתא שנאסרה הרי אין כאן אוכל נפש, לכך מקשו שמא לא שמרה וראוי לאוכלה, ובהכי ניחא מאי דקשה ניחוש שמא עירב בתוכו שאור דלישראל אסור והוא אין נזהר, דא"כ הוי הוצאה שלא לצורך מאחר שאסור לישראל, א"כ מה שנותנה לישראל ע"י הוצאה מרשות לרשות הוי הוצאה שלא לצורך, מיהו איפשר כיון שדעתו שיאכלהו ישראל לא מיקרי הוצאה שלא לצורך כמו שכתבו התוס' גבי מבשל גיד בחלב שרוצה לאוכלו שייך מתוך. אמנם נראה לי ליישב לנכון דודאי אין קושיית המהרש"ל חלה רק אם נימא דבלא קיבל אחריות גניבה ואבידה אינו עובר בבל יראה, דאילו להפוסקים שסוברין אף שומר חנם חייב לבער א"כ הכותי שקיבל העיסה לא גרע משומר חנם דחייב בפשיעה עכ"פ, ועפ"ז יש לומר ע"פ מה שכתב המג"א בסימן תמ"ג דכל היכא דחייב לבער בפקדון ויכול למוכרה מפני השבת אבידה אם לא מכרה הוי פשיעה וחייב השומר רק אם הוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך, ואף שדברי המג"א אינם מוכרחים כמ"ש שם החק יעקב כיון דלא הוי אלא משום השבת אבידה לא חשיב פושע אם לא מכרה, ולי נראה דודאי מה שהשיג על המג"א מכח פירש"י שפירש בב"ק דף צ"ח אדמיפלגי בשור ליפלגו בחמץ ופירש"י בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ולא פירש בשומר גופא דהוה פשיעה, די"ל ודאי בגזלן בכל גווני חייב כיון שגזלו בשעת היתרא, אבל בשומר אם לא מצא מי שיקנה אין לחייבו כלל, ובלא"ה אינו מוכרח כמו שכתוב בחק יעקב, ובח"י מסיק דפקדון שאין הבעלים במדינה חלוק אם יכול המפקיד להודיע לו לא חשיב פשיעה שהוא סבר שכבר מכרו המפקיד במקום שהוא, אבל אם לא יכול להודיעו הוי פשיעה, ולי נראה דגם זה אינו מוכרח כיון שיכול למוכרה בביתו בודאי על המפקיד רמיא טפי למוכרה, והרמב"ן כתב דהא דשואל פטור במתה מחמת מלאכה אע"ג דהיה לו להתחייב טפי ממתה כדרכה, ותירץ הרמב"ן במתה מחמת מלאכה הוי פשיעה דמשאיל דלא היה לו להשאילה לו למלאכה, א"כ גם זה המפקיד שיכול למוכרה שפיר ה"ל פשיעה דמפקיד, ואף אם המפקיד היה אנוס שלא יכול למוכרה לא אמרינן אונס רחמנא חייביה כמ"ש בח"מ סי' ק"א, ונהי דלכתחלה יש לו למוכרה מפני השבת אבידה להציל ממונא של ישראל, מ"מ אין סברא לחייבו בתשלומין ע"ז, וגם הך עובדא דיוחנן חקוקאה דא"ל צא ומוכרם בב"ד יש לומר דשם איירי שנתחמץ בבית הנפקד, דלא אסיק אדעתי' דהמפקיד שיחמיץ דאז ודאי חיוב על הנפקד לבערו, וגם אם נתחמץ בבית הנפקד נמי צ"ע אם נחשב לפשיעה כיון דעל המפקיד רמיא לבטל כל החמץ שברשותו ובטל מטעם הפקר, הרי כבר הפקיר החמץ משום בל יראה ופקע ממונא דמפקיד לגמרי, ואף דאם היה הנפקד מוכרה לא היה בכלל הביטול, מ"מ מאחר שלא מכרה והפקירה המפקיד מכח חשש בל יראה א"כ לא שייך לחייב הנפקד