גרש ירחים לו

פסולין דרבנן לענין עדות, א"כ נראה הגם דלרשב"ג הא דבעינן אחזוק היינו דאמאי דלא אחזוק לא סמכינן עלייהו ופסולין מדרבנן ואין להם נאמנות, אבל מן התורה לא נפקו מחזקת כשרות ואמרינן מסתמא זהירי במידי דכתיבא רק דלא סמכינן עלייהו רק באחזוק, אבל מן התורה ע"כ לא חשידי כמ"ש התוס' לקמן דמן התורה כשרים:

ובאמת קשה טובא כיון שאין מאמינין בדברי חכמים וכמה דקדוקי סופרים למה לא יחשבו רשעים גמורים, הא איתא בסנהדרין דף צ"ט אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מק"ו זה הוא בכלל כי דבר ה' בזה והוי אפיקורס, וא"כ תמה על עצמך איך איפשר שלא יקראו הכותים רשעים אחר שאין מאמינין בדברי חז"ל, וצ"ל דדנין אותן לשוגגין מאחר שמעשה אבותיהם בידיהם והוו כתינוק שנשבה, וא"כ ממילא ממאי דלא זהירי אפי' בכתיבא הוא מחמת טעות ולא מיקרי רשעים משום הכי כיון דמעשה אבותיהם בידיהם, וכמו שאמרו בלא תחמוד דבלא דמי משמע להו וצ"ע:

בגמרא מני מתני' לא ת"ק כו' לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל לאקשויי מ"ש גיטין משטרות ול"ל לאתויי הך דמצת כותי, ואיפשר לומר דבמתני' הוה מצי לתרוצי דרובן כשרים, לכן גיטין ושיחרורי עבדים שיש להם דין איסור אזלינן בהו בתר רובא, משא"כ בשטרות דהוו ממון אין הולכין בממון אחר הרוב, להכי מייתי הך דמצת כותי מותרת משמע אפי' בביתו, ואי איכא מיעוט חשודים ה"ל קבוע כמ"ש רמ"א בי"ד סימן קי"ד ס"י, אלא על כרחך מחזקינן להו לכשרים לגמרי, לכן פריך שפיר וא"ש ודו"ק:

עוד י"ל בפשיטות דהוה מצי למימר דמדרבנן פסולין רק משום עיגונא הקילו, להכי מייתי הפלוגתא דגם בשאר איסורין איתא להך פלוגתא:

בתוס' ד"ה מצת כו' וא"ת הלא גזרו על פתן כדאמרינן בפירקי דר"א עכ"ל. צ"ע ל"ל לאתויי מפירקי דר"א הא משנה היא בשביעית פ"ח אמרו לפני ר"ע כו' כל האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר א"ל שתוקו לא אומר לכם מה שר"א אומר בו, פירוש שמיקל ביותר:

בא"ד וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובה כו' עכ"ל. כבר הארכתי בסוגיא זו בחידושי חולין ומה שנוסף אכתוב, כי מהרש"ל הקשה אמאי לא מקשי התוס' אמאי מותרת, ואיפשר לומר עוד די"ל אם איתא דהחמיצה אסורה בהנאה א"כ י"ל שעשה המצה בשכר, א"כ משתכר באיסורי הנאה, להכי מקשי למה יוצא ידי חובתו:

מיהו י"ל לעיקר קושיית התוס' דלהכי נקט בפסח הוא להורות כשראה שאכלה עם הפסח, א"כ אי לא שמרה כראוי אם אכלה עם הפסח אפי' נימא כרבנן שא"צ לאכלן כאחת מ"מ כיון דמצה שאינה משומרת אינה מן המצוה, א"כ אתי מצה דרשות ומבטל לפסח דחובה כדאיתא בפסחים דף קט"ו, וע"כ שמרה כראוי, וא"כ המצה ג"כ מצוה ומצוות אינן מבטלות זו את זו וא"ש:

ומהרש"א תירץ לקושיית מהרש"ל די"ל דמיירי שראה שלא הכסיפו פניו דליכא למיחש לחמץ דלא גרע מבציקות של נכרים, והקשו עליו א"כ אמאי אוסר ר"א לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצוות כיון דראה לא גרע מבציקות של נכרים, ועמ"ש כבר ובחולין, ונראה עוד די"ל שראה שלא הכסיפו פניו והלך לו ויש לחוש לחלופי שמא החליף בשלו, ובכותי אין לחוש שהחליף בשלו הגרוע דשלו אינו מחמיץ דאיהו זהיר בנפשיה, והא דשרי בנכרי בציקות היינו שראה שלא הכסיפו פניו ולא הלך למקום אחר דליכא למיחש לאיחלופי, אבל בכותי אפי' הלך בנתיים רק שלא שהה שיעור חימוץ, א"כ אין לחוש רק שמא החליף בשלו ובכותי אין חשש:

עוד נראה ליישב דברי מהרש"א דבלא"ה מדייקין התוס' דנקט מותרת ויוצא ידי חובתו כיון דיוצא ידי חובתו כ"ש דמותרת, והתוס' כתבו לא זו אף זו ודחוק הוא, דהיינו בכלל יוצא ידי חובתו דמותרת, לכן י"ל דבלא"ה הגירסא בחולין ר"א אוסר קסבר לא בקיאי בשימור, ורש"י מחק הגירסא דלא שייך לשון איסור, ויש ליישב, די"ל דקמ"ל מותרת והיינו משום דבלא"ה יש עוד חשש בליל פסח שמא באה מחדש היינו תבואה חדשה שלא נשרשה קודם לעומר ואית בה איסור חדש, וא"כ אי הוה תני יוצא ידי חובתו לחוד ה"א דמיירי בליכא חשש חדש כיון דמיירי בעיסת ישראל י"ל שיודע שאינו חדש, להכי נקיט תרוייהו מותרת ויוי"ח לאשמועינן דאפי' חדש לית בה, ואפי' למ"ש התוס' דמיירי בעיסת ישראל היינו משום פת כותי, א"כ כשישראל רוצה לאכלו קונהו מכותי, ומ"מ איפשר שהוא חדש וקמ"ל דבחדש נמי זהירי:

ועפ"ז יש ליישב שפיר הגירסא ר"א אוסר קסבר לא בקיאי בשימור, והוא ע"פ מ"ש התוס' לקמן דמוכח דת"ק ס"ל דאחזוק לא מהני בלא כתיבא מדלא נקט שחיטה, וקשה א"כ למאי דכתבו התוס' דכתיבא לחוד מהני תיקשי ג"כ אמאי נקט מצה דכתיבא ואחזקא, הא כתיבא לחודא נמי מהני, לכן י"ל דודאי יש במצות כמה חששות דרבנן שאור ותערובת דזה לא מיקרי כתיבא כיון שהוא דרבנן, אלא די"ל דנהי דרבנן ס"ל דאחזוק לא מהני היינו בדאורייתא אבל אדרבנן מודה ת"ק דמהני אחזוק, א"כ שפיר סמכינן כיון דאחזוק ולא חיישינן נמי לשאור ותערובות דרבנן, וא"כ א"ש דנקט מצה דכתיבא ואחזוק דמשום חששא דרבנן צריך אחזוק, ועפ"ז י"ל שפיר הגירסא ר"א אוסר משום דלא בקיאי בשימור, והיינו משום דלא בקיאי ואינו יוצא לכך אסור ג"כ, והוא די"ל דר"א מודה דאחזוק מהני בדרבנן, וא"כ י"ל לפמ"ש התוס' בקידושין דף ל"ח שהקשו אהא דאקרוב עומר והדר אכול ניתי עשה דבערב תאכלו וידחה ל"ת דחדש, ותירצו דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני, וא"כ י"ל שפיר דאי תני יוצא ידי חובתו לא הוה שמעינן דזהירי בחדש, דהוה מצינן למימר דיוצא ידי חובתו היינו כשאין לו מצה אחרת דאתי עשה ודחי ל"ת, ואין לומר נגזור כזית ראשון אטו כזית שני די"ל אדרבנן סמכינן שפיר משום דאחזוק בחדש ובדרבנן סמכינן, להכי נקט דמותרת אפי' שלא במקום מצוה והיינו משום דסמכינן עלייהו באיסור חדש ג"כ, והשתא א"ש ר"א אוסר היינו משום דחיישינן לחדש ואפי' לית ליה מצה אחרת, ואע"ג דאיכא למימר נדחי ל"ת דחדש ומשום גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני ה"ל לסמוך על אחזוק מ"מ כיון דלא בקיאי בשימור וליכא מצוה ממילא אסור משום חדש אפי' כזית ראשון דאין כאן מצוה ויש חשש איסור חדש, וא"כ מיושב שפיר דברי מהרש"א דראה שלא הכסיפו פניו, ואי קשיא אמאי אוסר ר"א די"ל דנקט איסורא משום חדש ולק"מ ודו"ק:

ועפ"ז מיושב קושיא על הש"ס בי"ד סי' ב' שהקשו אמאי אמר בריש חולין דלא מוקי בכותי משום דסבר כותים גרי אריות הם, נימא דס"ל אחזוק לא מהני, וביקש להביא ראיה דקיי"ל כרשב"ג בפשיטות דאחזוק מהני, ואין זה מספיק דהא גם בהא דס"ל כותים גרי אריות הוא דלא כהלכתא, ולמ"ש א"ש דהא התוס' הקשו לעיל אמאי בעינן בבא ומצאו ששחט דחותך כזית בשר, הא גם בבא ומצא שרי ביין נסך, ותירצו כיון דאיכא לברורי מבררינן, וא"כ י"ל כיון דבדיעבד שרי ע"כ ליכא חשש דאורייתא ובדרבנן לכ"ע סומכין אאחזוק כדפרישית, וא"כ שפיר מצי לאוקמה בכותי כיון דמן התורה לא צריך כזית בשר, ואדרבנן כיון דאיכא לברורי שפיר מהני אחזוק לברורי, להכי קאמר דגרי אריות הם ולא מהני שחיטתן כלל:

והא דמוקי בש"ס כרשב"ג דאחזוק היינו הך ברייתא דמצא בידו דקורי' של צפורים דלא שייך מירתת כלל להכי צריך לאוקמה כרשב"ג, אבל מתני' דמיירי ששוחט בהמת ישראל דשייך מירתת ולא צריך רק לברורי שפיר לכ"ע סמכינן אאחזוק אי גרי אמת הם, ולהכי צריך לאוקמה דס"ל גרי אריות הם ולאו בני זביחה נינהו כלל, וברור ונכון:

ועפ"ז איפשר ליישב עיקר קושיית התוס' דניחוש שמא לא שמרה לשם מצה, ולפ"ז איפשר לומר לפי מאי דמשמע בר"ה דהכותים ס"ל כצדוקים דעצרת אחר שבת, א"כ כשחל פסח באמצע השבוע א"כ לפי סברתם הנפסדת דלא נקרב העומר כמצוותו, א"כ אסורין בחדש עד שיארע עצרת אחר שבת שאז יקרב העומר כמצוותו, ואיפשר דלכך היו מהדרין שיבא עצרת אחר שבת דאסורין בחדש לפי דבריהם, וע"כ הוכרחו לעשות מכירה לנכרים בשביל היתר חדש, וא"כ דוקא משום מצה דמצוה הותר להם החדש ובלא"ה אסורין בחדש, א"כ ע"כ משום מצת מצוה הותר להם, א"כ ע"כ שמרה לשם מצוה וא"ש ודו"ק, וצ"ע בזה ואנן טעמא דפרושי נפרש:

בא"ד דילמא לא שמרה לשום מצה. איפשר דהכותים שהולכין בתר פשטא דקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ולא ס"ל לדרוש הא דדרשינן דכתיב ששת ימים דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לומר מה שביעי רשות אף כל ששה רשות כפירש"י בפסחים דף ק"כ וכיון דס"ל דבעי שימור עבדי שימור לכל מצה של שבעת ימים וא"ש:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לקמן מנ"ל דרבנן ס"ל דכתיבא לחודא בלא אחזוק מהני, ולפ"ז ניחא די"ל דנהי דלדידהו מיקרי כתיבא מאי דלפום פשטא דקרא ושמרתם את המצות קאי אכל מצות מ"מ לא מוכח דאחזוק בשימור כל שבעה, דשמא מ"מ ס"ל דששה רשות דכיון דכתיבא לחוד לא מהני רק מכח אחזוק, וי"ל דהא דאחזוק בשימור היינו משום לילה הראשונה, אע"כ כתיבא לחודא מהני, וא"כ שפיר י"ל לדידהו מיקרי כתיבא כל שבעה וסמכינן שנזהרין במצות של כל שבעה לשמרם ודו"ק:

בגמרא לעולם ר"א כו' דאי לאו דכותי חבר כו'. ויש לדקדק לוקמה כרשב"ג ובלא אחזוק ומ"מ בחתים ישראל בסוף אמרינן אי לאו דכותי חבר הוא לא מיחתם מקמיה, כן הקשה מהריב"ל, ואי אמרינן דכותי חבר לא מהני רק באחזוק אבל בלא אחזוק לא מהני כותי חבר ומתני' באחזוק איירי, א"כ קשה מאי פריך אי הכי שטרות נמי נוקמה דאחזוק בהא ולא אחזוק בשטרות, ולא קשיא תו קושיית הש"ס אפי' תרי נמי כיון דבעינן חתים ישראל בסוף:

ונראה דבלא"ה קשה אמאי לא יכשר בתרי הא אמרינן לעיל דלא חיישינן שמא החתימו בעל בעדים פסולין דאינו חשוד לקלקלה, א"כ נימא מסתמא כותים חברים הם, וצ"ל דמ"מ איפשר לחוש ללעז הבעל שיטעון שלא ידע שחבר הוא דבב"ד עשוי לקלקלה, ובזה ניחא קושיית התוס' איך מתקיים השטר אפומא דחד סהדא, ולפ"ז ניחא דבלא"ה אמרינן מסתמא הבעל חקר שחבר הוא דאינו עשוי לקלקלה