גרש ירחים לד

לענ"ד ליישב דלרבנן בשיחרור דהוי זכות, א"כ באומר תן לא שייך בפני נכתב דכבר נשתחרר וכמ"ש לעיל, וא"כ עיקר תקנת בפני נכתב באומר הולך, ואי אמרינן הולך כזכי, נראה שתיקנו בפני נכתב באינו מוסר לו מיד ליד דלא הוי כזכי, וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה לא, ובזה ניחא עיקר תיקון בפ"נ היינו משום שאין עדים מצויים לקיימו, א"כ כשתיקנו בפ"נ כשירצה לשחררו בכוונה אין אומר בלשון שיהי' כזכי, דא"כ לא שייך בפ"נ, וכיון שרוצה לשחררו עביד לי' נייח נפשי' כדי שלא יחוש עוד לערעור ואינו אומר בלשון זכייה כדי שיאמר השליח בפ"נ ויהי' נאמן כתרי, וא"כ לא שייך למיתני ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, דבלשון תן וזכי לא דמי שחרורי עבדים לגיטי נשים דבשיחרור כבר יצא לחירות כשבא ליד השליח, אבל בגט לא הוי זכייה ואפי' בלשון תן לא מהני כיון דאינו זכות, אבל גיטי נשים לשחרורי עבדים שפיר שוו דכל שצריך לומר בשיחרור בפ"נ צריך לומר בגט אשה ג"כ וא"ש, ובהכי ניחא דנקט שוו למוליך ומביא ולכאורה ה"ל לומר מביא ומוליך דעיקר התקנה במביא לעיל בריש מכילתין, ולפ"ז איפשר התנא להורות נתן דלכאורה לפי דעת הרמב"ם היכא דמתגרשת מיד א"צ בפ"נ א"כ לרבנן דס"ל דשיחרור הוא זכות תיקשי הא גופיה למה תיקנו בפ"נ בשיחרור אם ירצה לשחררו יאמר תן או זכי וכשישתחרר מיד א"צ בפ"נ, אלא ע"כ תיקנו משום הא גופיה דכשמועיל בפני עדיף טפי שלא יזכה לו מיד כדי שיהיה השליח נאמן כתרי לומר בפני נכתב, א"כ במביא ס"ד לומר משום לשמה כדרבה לעיל, אבל במוליך לא שייך לשמה כדלעיל, ועיקר טעמא משום קיום, וא"כ טיבותא דעבד הוא שלא ישתחרר מיד ויהי' השליח נאמן כתרי על הקיום, אבל בטעמא דלשמה נראה דהיכא דא"צ לשמה גם לערער אין יכול א"כ טיבותא דעבד שישתחרר מיד, וא"כ עיקר תקנת העבד משום טעמא דאיתא במוליך שהוא משום קיום, להכי אקדים מוליך ודו"ק:

(ע"ב) בפירש"י ד"ה חוץ מגיטי נשים כו' אבל על הדינין נצטוו בני נח עכ"ל. נראה דרש"י ס"ל דעכו"ם כשרים לעדות אי ידעינן דלא משקרי וכמ"ש התוס' פ' החובל דף פ"ח בשמו, ונראה דלא דמי לעבד דהא נכרים מצווים על הדינין, ואיתא בסנהדרין דבן נח נהרג ע"פ עד אחד ודיין אחד מפי קרובים ולא מפי אשה וכן פסק הרמב"ם ספ"ט מהלכו' מלכים, וצ"ע בפ' החובל דבעי למילף דעבד פסול לעדות ק"ו מאשה, וקשה מה לאשה שכן פסולה אפי' לבן נח משא"כ עבד לא גרע מנכרי דכשר לבן נח, וצ"ל דעבד גרע מנכרי ופסול אפי' לבן נח וא"כ שפיר י"ל כמו שכתב רש"י דכיון דנצטוו על הדינין כשרים לעדות אי לא חיישינן דמשקרי, וכמ"ש במרדכי, ולא מוכח כלל מן הסוגיא דפ' החובל דעכו"ם פסול, די"ל כיון דנצטוו על הדינין על כרחך הכשירתן התורה לעדות משא"כ עבד דעם הדומה לחמור הוא, אלא דקשה לפ"ז למה שטר מתנה פסול כיון דבני עדות נינהו, וצ"ל דמ"מ אין יכולין לעשות קיום לדבר שיתקיים ע"י שטר שלהם ועמ"ש לקמן דף יו"ד ע"ב בסוגיא דערכאות:

בתוס' ד"ה לא יתנו כו' פי' בקונ' כו' ורש"י בעצמו חזר בו לקמן עכ"ל. כבר נתעוררו קמאי דקמן ליישב פירש"י שלא יהיה סתירה בדבריו, וגם עיקר התמי' למה לא יוכל ליתנו לאחר מיתה כיון דזכות הוא ותמי' זו על הרי"ף ג"כ והרמב"ם דקאי בשיטתי', וכבר כתבתי בספרי גט מקושר קצת פנים וטעם לדבר, וכעת אשר זכני ה' ללמוד מסכת זו בעיון אענה חלקי אשר ישים ה' בפי, והוא דודאי לא ניחא לי' לרש"י לפרש כפירושו לקמן שלא מסרו בחייו דהא פשיטא שאין קנין לאחר מיתה וצריכא למימר, ולהכי פירש"י דע"כ קושיית הש"ס דאע"פ שזכה מיד אפ"ה לא יתנו לאחר מיתה וטעמא בעי, וי"ל דהתוס' לקמן דף י"ג ד"ה עבדא בהפקירא ניחא ליה דזו טעמו של ר' מאיר דס"ל דחוב הוא לעבד שיצא מת"י רבו לחירות, והקשו התוס' הא רבנן נמי ס"ל עבדא בהפקירא כדאמרינן בכתובות והא קיי"ל עבדא בהפקירא ניחא לי', ותירצו דמודו רבנן דבהפקירא ניחא לי', אבל הכא ניחא ליה שלא יהיה משועבד ורשות אחרים עליו ה"ל זכות טפי, ועפ"ז י"ל דכיון דרבנן דס"ל זכות הוא לעבד, א"כ י"ל דלא ניחא ליה לעבד רק שיצא מת"י שיעבוד, אבל שיצא לחירות לגמרי ויאסר בשפחה לא ניחא ליה, דבאמת בהפקירא ניחא לי', ואי סגי ליה ליפטר מן השיעבוד ע"י שקיבל השיחרור ולזכות נחשב לו, מ"מ לא ניחא לי' רק הזכות שבו שיצא מן עול עבדות, אבל שיצא לגמרי לחירות לא ניחא ליה ולא ניחא ליה שיאסר בשפחה:

אלא די"ל דהך מילתא תלי' בפלגינן דיבורא, דאי אמרינן פלגינן דיבורא יכול לזכות בקצת מן השיחרור וקצת לא משא"כ אי לא אמרינן פלגינן דיבורא י"ל דלא מהני לזכות במקצת, וא"כ ניחא לי' שיזכה לגמרי שלא ישאר בעול השיעבוד, ועפ"ז י"ל דודאי הכא הקושיא בכה"ג דזכה מיד היינו למ"ד פלגינן דיבורא, א"כ י"ל שאף שזוכה בשיחרור שאין יכול לחזור ולשעבד בו, מ"מ לא יתנו לאחר מיתה שהרי גוף השיחרור חוב הוא לו וסגי שיזכה בפטור השיעבוד ולא יזכה בשיחרור לגמרי, לכן הוי רבותא שלא יתנו לאחר מיתה, מיהו למאי דקיי"ל דבחד גופא לא פלגינן דיבורא וכדאיתא ב"ב דף קל"ד ע"ב, א"כ אי איפשר שיפטר מן השיעבוד, א"כ רצונו לזכות לגמרי, לכן פירש"י שלא מסר בחייו, ואף דבעבד שהביא גיטו קי"ל פלגינן דיבורא, י"ל שם מיקרי תרי גופי שרוצה לזכות בעצמו ולא בנכסים, משא"כ הכא חד גופא ולא פלגינן כדמסיק הש"ס שם ב"ב, וא"ש דברי רש"י שאין סותרין ודוק היטב:

אמנם בשיטת הרי"ף שפירש כן לפי האמת, וכבר תמה הרא"ש דהחירות והחזרה הם ענין אחד, לכן איפשר לומר דס"ל כפירוש התוס' שלא מסר לשליח מיד ליד דלא שייך ביה תן כזכי, אלא דהא טעמא בעי, כיון דאמר תן מה לי מסר מיד ליד או שציוה לו ליתן, כיון שהגט מוכן שאמר גט זה, ועיין בספרי גט מקושר, לכן י"ל גם בלא מסר מיד ליד מ"מ יוכל לזכות מה שהוא זכות לעבד, אלא דאי איפשר שיצא לחירות לענין איסור שיהיה מותר בב"ח, דהא באשה באומר טלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני, א"כ נהי דזכה לו היינו בגוף החירות שלא ישתעבד בו דלא גרע ממתנה בעלמא שא"צ מסירה מיד ליד כמ"ש בספרי גט מקושר, רק התרת האישות באשה צריך מיד ליד וכן בעבד, וא"כ לא נפקע האיסור לכן לא יתנו לאחר מיתה:

עוד איפשר לפרש בשיטת הרי"ף דודאי שפיר קאמר בתן הוי זכות, אלא דהתוס' הקשו הא קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה, לכן נ"ל לתרץ קושיית התוס' דודאי ניחא ליה שישאר עבד כדי שיהיה מותר בשפחה, אלא דמ"מ חשבוהו רבנן לזכות לעבד דעכ"פ ניחא ליה שיפטר מן השיעבוד, ואי משום שיאסר בשפחה הרי כבר נתן הרב דעתו לשחררו ויכול לשחררו בע"כ ולאוסרו בשפחה לכן ניחא ליה בשיחרור שיפטר מן השיעבוד עכ"פ, והשתא י"ל אם מת האדון י"ל דאיגלאי מילתא דחוב הוא ליה שהרי היורשים לא גילו דעתם שרוצים לשחררו, לכן לא יתנו לאחר מיתה דאיגלאי מילתא דלאו זכות הוא לו, דבכה"ג י"ל דרבנן מודו דהשיחרור הוא לו חוב לכן לא יתנו לאחר מיתה כיון דאכתי לא בא השיחרור לידו ודו"ק, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה כי קתני כו' דהא לא אקני ליה ארעא כו' לכאורה קשה לפ"ז יוכל לחזור ג"כ, וא"כ תיקשי לר"מ הא איתא בשטרות שיכול לחזור ג"כ, וצ"ל דבשטרות מודה ר"מ שאין יכול לחזור. ומ"מ לא יתנו לאחר מיתה כיון דפקע רשותו כמו בשיחרור לרבנן:

בתוס' ד"ה מילתא כו' וא"ת והא פסולא דערכאות כו' דהשתא סבר כאידך שינויא דלקמן עכ"ל. לפמ"ש הפוסקים דלכ"ע היכא דאיכא דינא דמלכותא מהני בשטר מתנה ולא פליגי לישני כלל, א"כ לק"מ אף למסקנא דליתא בשטרות היכא דאיכא דינא דמלכותא, ומלשון התוס' משמע דפליגי לישני, גם יש ליישב קושיית התוס' לפמ"ש הר"ן לקמן דמשכחת לה שטר מתנה שכשר כגון שכתוב בו שהחזיק בשדה דלא מרעי נפשייהו לשקר, וא"כ משכחת לה גם במתנה כשכתוב בה שהחזיק וקנה בקנין הראוי, משא"כ בגיטין לא מהני זה, דהא לאו בני עדות נינהו מן התורה כמ"ש התוס' ולק"מ, ודו"ק:

בד"ה כי קתני כו' אע"ג דאיכא נמי מחובר דרבנן עכ"ל. לכאורה י"ל דלא נקט רק מאי דבגיטין איכא פסולא דרבנן דנקט כל השטרות כשרים משמע גיטין פסולין אפי' דיעבד, משא"כ מחובר כשר בדיעבד עכ"פ, וצ"ל דקשיא להו ליתני כל השטרות נכתבין בין אתלוש בין אמחובר חוץ מגיטי נשים שאין נכתבין על מחובר אפילו טופס:

עוד איפשר לומר דפסולא דערכאות אע"ג דאיתא בשטר מתנה, מ"מ מתנת שכיב מרע מהני בערכאות כמ"ש בח"מ, וא"כ ליתא בשטרות בשכ"מ עכ"פ דכשר גם בשטר מתנה דבאמירה בעלמא קני ושטרא לראיה:

בד"ה בעדי מסירה כו' אע"ג דקתני וכדברי ר"מ כו' עכ"ל. איפשר לר"מ נמי משכחת לה פסול דרבנן בערכאות והיינו כשנכתב בערכאות עכו"ם ועדי חתימה ישראל דיש לחוש למ"ד כתב סופר ועד וא"כ איפשר דיש לחוש שמא יתקיים ע"י סופר הערכי ועד אחד, וכיון דכתב סופר מטעם עד ממילא בעי לשמה, ולא דמי למצאו באשפה דכשר די"ל מסתמא אין מקיימין ע"פ כתב סופר ועד דיש לחוש שמא מצאו באשפה, אבל בסופר ערכי כיון דיש לחוש לכתב סופר ועד ות"ק גזר שמות מובהקין אטו אין מובהקין א"כ יש לחוש שמא יסברו שישראל כתבו אף שנעשה בערכאות ויתקיים ע"י כתב סופר ועד, אבל במחובר בדיעבד כשר דאין מקיימין ע"י כתב סופר דיש לחוש למצאו באשפה,, אבל בערכאות דידוע שנעשה בערכאות א"כ יש לחוש שיסברו שכתבו ישראל ג"כ ויתקיים ע"י סופר ועד למ"ד כתב סופר ועד כשר, גם י"ל דמשכחת שחתמו ג"כ ישראלים וערכאות ג"כ דפסול מדרבנן שמא יקיימוהו ע"י עדים ראשונים שהם הערכאות ובהני מודה ר"מ דפסול מדרבנן, אלא דהש"ס מוקי בע"מ משום דקיי"ל כר"א בגיטין, אבל לר"מ משכחת לה בפשיטות כדפרישית ודו"ק:

ואיפשר לומר הא דלא מוקי הש"ס דת"ק דמתני' כר"מ דס"ל ע"ח כרתי ולא מהני ע"מ, י"ל דהרמב"ם כתב דבערכאות עכו"ם בעינן שיהיו עדים שאין מקבלין שוחד, וקשה לדבריו א"כ איך אמר ר"ש אף אלו כשרים לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט משמע בשאר