גרש ירחים לג

השיחרור כלל לכן תליא שפיר בפלגינן דיבורא, ולפ"ז באשה שכתב הר"ן היינו שכתוב עצמך ונכסיי קנויין לך דהוי שני דיבורים, דבהא י"ל כ"ע מודו כיון דליכא רק גילוי מילתא על הקיום, ולא שייך בהא פלגינן דיבורא כיון דהך דיבור בפני עצמו שפיר יתכן דהגט ע"פ הכריתות שכתוב בו, דהא בגט אשה לא משכחת לה כל נכסיי שהרי אין האשה בכלל נכסים שתתגרש בלשון זה, וע"כ בעצמך ונכסיי, ובהא קאי שפיר דלשון עצמך שמועיל לגט שפיר מהני אע"פ שאין עדותו על הנכסים ודו"ק:

ולמאי דמסיק הר"ן לחלק בין הך דכתב נכסיו כו' ועדיו קרובים לזה ורחוקים לזה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכתב הר"ן דלר' יוחנן יש לחלק מטעמא דכתיבנא, ר"ל לפי שע"פ הגט שחתום ברחוקים היא נשאת, וצ"ל הא דמדמינן הך פלגינן דיבורא דכל נכסיי בעבד, היינו דמ"מ יש לדמות הך דלא פלגינן דיבורא בעלמא להך דעבד שהביא גיטו, אלא דלעדות שבטלה מקצתה לא דמי דעדות שאני דבטלה מקצתה בטלה כולה. אבל אי אמרינן בכתב נכסיו לעבדו היכא דלא קנה נכסים לא פלגינן דיבורא, גם בהך דעבד שהביא גיטו לא פלגינן כיון דאין גריעותא מצד העדים, ודוק היטב:

והרי"ף פירש בהך דשייר קרקע כל שהוא משום שהוא דבר שאינו מסויים, ולפ"ז אם בירר הקרקע יצא לחירות, ולמסקנא דלאו כרות גיטא הוא אפי' בירר הקרקע לא יצא לחירות, ואין ראי' למסקנא שלא יקנה דבר שאינו מסויים:

ומ"ש הר"ן דלהרי"ף גם באמר עצמך ונכסיי קנויים לך חוץ משדה פלוני לא יצא לחירות, ולפי זה גם כן למסקנא אינו כמו הס"ד, דבס"ד בכה"ג לא שייך פלגינן דיבורא כיון דאמר עצמך ונכסיי, ולכאורה אינו מוכרח כ"כ די"ל דכוונת הרי"ף דיש לו זכות בלשון שהוא משתחרר בו, והיינו בכל נכסיי וכמ"ש התוס', אלא דהרמב"ם כתב בהדיא כן בפ"ז, דאם שייר טלית פלוני נמי לא יצא לחירות אף שכתב עצמך וכל נכסיי, צ"ל כיון דעכ"פ יש לו זכות בשטר לא יצא לחירות, וצ"ע דלקמן דף כ' ע"ב מיבעיא לן בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי, ומשמע דפשיטא לן אם אמר מותר הנייר שלי דמיקרי כריתות אע"פ שיש לו זכות בגוף הנייר של הגט מ"מ מיקרי כריתות, וכ"ש כאן שאומר חוץ מקרקע פלוני שלא שייר בגט גופא שהרי אינו אלא מגלה שלא נתן לו יותר ממה שכתב ואין זכות לו בגט רק שאין יכול להוציא מה שלא כתב לו והגט שלו לגמרי, שהרי לפי דבריהם אילו כתב לאשה עצמך ונכסיי שלך חוץ מדבר פלוני לא מיקרי כריתות, א"כ כ"ש כששייר בגוף הנייר שנתן לה, ואיפשר דמחלק בין כשכותב לה בכתב ובין שאומר לה כן בעל פה וצ"ע:

בגמרא אילימא ערעור חד והא אר"י ד"ה אין ערעור פחות משנים ויש לדקדק הא באמת מדינא בעי' קיום רק דהקילו משום עיגונא א"כ י"נ דבערעור אפי' בערעור חד לא מקילינן תו אוקמוה אדינא דצריך קיום, וצ"ל דפשיטא לן דכל שהדבר בחזקתו מן הסתם לא נפיק מחזקתו אם לא ע"פ שנים, מיהו קשה לפ"ז איך מסיק ערעור דבעל כיון דאמרינן אין ערעור פחות משנים א"כ גם ערעור הבעל ממועט מזה דהא אין הבעל כשנים, וי"ל לפ"ז סייעתא לדברי הרמב"ם שפוסק בטוען הבעל מזוייף צריך קיום מן התורה, וא"כ י"ל דבלא"ה צריך לפרש מאי פריך הא אין ערעור פחות משנים הא בקדושין פ' י' יוחסין מסיק הני מילי היכא דאיכא חזקת כשרות והכא ליכא חזקת כשרות, וצ"ל דגם כאן קיום שטרות דרבנן ואיכא חזקת כשרות דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וא"כ כיון דבערעור הבעל צריך קיום מן התורה שפיר מועיל כיון דליכא חזקת כשרות ואינו ממועט מדברי ר' יוחנן שאמר אין ערעור פחות משנים כיון דליכא חזקת כשרות וא"ש, מיהו להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דאפי' בערעור הבע"ד קיום שטרות דרבנן, א"כ קשה אמאי מועיל ערעור הבעל לחוד כיון דהקילו, וצ"ל דהא דהקילו בגט טפי משאר שטרות היינו מהא גופא מתוך שהבעל נאמן לערער אינה מקלקלת עצמה, וא"כ כשתימצי לומר שלא יועיל ערעור הבעל לא היינו מקילין כלל טפי מבשטרות ולא הוה סגי בלא קיום ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלא ערעור דבעל והה"ד ערעור דלקוחות. והיינו דאם באה לגבות כתובה אינה נאמנת בלא קיום, וגם לענין התוספת כתובה כתב הר"ן דאינה נאמנת, וקשה לי לפ"ז לאביי דס"ל לעיל בעבד שהביא גיטו לא פלגינן דיבורא ומתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, א"כ תיקשי ליה מתני' איך נאמנת לינשא ואינה נאמנת על הכתובה הא לא פלגינן דיבורא, ויש ליישב דשם שכתוב לשון כל נכסיי בגט שייך לומר לא פלגינן, אבל כאן כיון שאינה נוטלת הכתובה ממילא לא גרע מעצמך ונכסיי קנויים לך דנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לענין כתובה, ואיפשר לומר דבש"ס דמוקי בערעור דבעל ע"כ איירי נמי בערעור לקוחות מדנקט עוררין לשון רבים, להכי אמר בירושלמי אף ערעור לקוחות, והא דלא מוקי הש"ס בערעור לקוחות לחוד א"כ קשה גם במדינת הים ה"ל למינקט ערעור לקוחות, דלענין לקוחות אין ע"א נאמן וגם השליח אינו נאמן לענין לקוחות, ומדנקט לה אסיפא משמע דאיירי נמי בערעור הבעל , וערעור בעל לא מהני היכא דאומר בפני נכתב כמבואר לעיל ודו"ק:

מיהו בב"ש סי' קמ"ב כתב בח"ל דלא מהני ערעור בעל גם מלקוחות גובה הכתובה וכ"כ הר"ן. ולפ"ז איפשר דהא דלא מוקי בערעור לקוחות הוא מטעם שכתב הר"ן שאפי' אין מערערין אנן טענינן ללקוחות:

אלא דיש לדקדק לפ"ז איך אמר לעיל דף ו' לא צריכת ואי עבדת אהנית, ומפרש מאי אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי', ואמאי לא יצטרך לומר בפני נכתב כדי שתוכל לגבות מלקוחות, דבשלמא הא לא קשי' שיצטרך לומר בשביל ערעור הבעל, די"ל דבלא"ה מסתמא לא מחזקינן ריעותא שיערער, אבל אי לא מצי לגבות כתובה מלקוחות או תוספת כתובה, אמאי לא יצטרך לומר כדי שתוכל לגבות התוספת או מלקוחות וצ"ע:

מיהו איפשר להביא ראי' לסברת הר"ן ממה שהקשיתי לעיל ריש מכילתין דאמרינן אי יתקנו בפני נחתם לחוד אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א. והקשיתי א"כ גם בא"י ניחוש לחלופי דיאמרו דלא טענינן מזוייף שלא בפניו, ולפ"ז י"ל דבשלמא בא"י מינכרא מילתא כיון דאינה נאמנת על הכתובה לגבות מלקוחות או על תוספת כתובה מינכרא מילתא דמשום עגונא הקילו, אבל היכא דאומר בפני נכתב דמהימן לגבות מלקוחות, שפיר שייך אתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א ודו"ק:

ועיין ברא"ש שכתב דגובה כתובה מבני חרי דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי, ולכאורה לא מצינו כן ביבמות גבי אשה שאמרה מת בעלי דנוטלת כתובה משום מדרש כתובה, ומשמע אפי' מלקוחות גביא, גם הטור באה"ע סימן י"ז כתב סתמא דנותנין לה כתובתה, ונראה דהכא כיון דמדינא טענינן ללקוחות מזוייף, לכן אינה גובה מלקוחות דהוי כאילו הוא טען מזוייף דטוענין ללוקח, אבל לגבי בני חרי כיון שתקנו להקל שמותרת לינשא נוטלת כתובה ג"כ דלא טענינן מזוייף כיון דתקנו כתובה משום חינא שיהיה לה במה להנשא כל שמותרת לינשא נוטלת הכתובה, וראיתי בספר קרבן נתנאל שכתב דלכך אינה נוטלת מלקוחות שאפי' היה כאן והודה שאינו מזוייף חיישינן לקנוניא, וכמ"ש הש"ך ח"מ סימן ק"ו דאנן טענינן מזוייף ולא דק, דבחוב י"ל שאינו חייב ועושה קנוניא על לקוחות לגבות מזמן ראשון, אבל הכתובה שבאמת נתחייב רק דטענינן מזוייף שמא עדיין לא נתגרשה, וכשהבעל בכאן ודאי נאמן גם על לקוחות שהגט אמת, שהרי בידו לגרשה עכשיו בפנינו ותגבה מלקוחות כדין עם הכתובה וזה ברור:

ונראה דבאשה שאמרה מת בעלי שפיר גביא אפי' ממשעבדי, דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דלא טענינן ליתמי, ולקוחות מילתא דלא שכיחא, א"כ אין לטעון שהוא חי דמילתא דלא שכיחא הוא מתוך חומר כו', אבל מזוייף דהדין דטוענין, כתב שפיר דלא גביא מלקוחות להכי תנן ביבמות בסתמא דתטול כתובתה ודו"ק:

בד"ה שוו כו' וא"ת בשלמא באשה כו' עכ"ל. איפשר ליישב דבלא"ה הקשה בס' פני יהושע אי אמרינן הולך כזכי א"כ לא שייך בפני נכתב בעבד שהרי כבר נשתחרר, לכן י"ל דודאי בח"ל שאין עדים מצויים לקיימו וכששולח לו הגט אם נימא שזוכה מיד א"כ כשיבא הרב אח"כ ויערער לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול שהרי יערער האדון, ואם יש עליו עוררין צריך קיום ואין עדים מצויים לקיימו, א"כ לא ניחא ליה לעבד להשתחרר ע"פ קבלת השליח רק כשיבא לידו ויאמר בפני נכתב דתו לא מהני ערעור, משא"כ אי לא הוה מתקנין בפני נכתב הי' משתחרר מיד, וכשיהיה ערעור אח"כ מן האדון א"כ מוציא לעז על בניו ולישא שפחה אין יכול ב"ח אין יכול, א"כ טובא הועילו בתקון בפני נכתב וא"ש לרבנן, ועיין מ"ש לקמן בתוס':

מיהו לר' מאיר דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות, א"כ לא שייך זה, דלעולם לא יהיה משוחרר עד שיבא הגט לידו, ואיפשר דאיכא טובא דאיתא לקמן פ' השולח דיצא לחירות וצריך גט שיחרור, א"כ י"ל דאסור בשפחה ובבת חורין, ואפי' למ"ש תוס' לקמן דף מ' ד"ה אותו דמעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה מותר בשפחה, איפשר דס"ל לר"מ דאינו אוכל בתרומה, דלקמן דף מ"ב מיבעי' לן אי אוכל בתרומה, וא"כ אסור בשפחה ושפיר איכא עיגון:

עוד איפשר לומר כיון דקיי"ל הכל מוציאין מח"ל לא"י, א"כ אם מביא גט מח"ל לא"י הרי העבד בא"י והדין דעבד יכול לכוף לרבו לשחררו כדאיתא בכתובות דף ק"י ע"ב וכדאיתא בי"ד סימן רס"ז ספ"ד, א"כ אם לא יהיה תיקון בפני נכתב ולא יקבל הגט ילך אחר האדון לח"ל, ומאחר שהדין שיכול לכוף לרבו שישאר בא"י שפיר תקינו שיקבל השיחרור כדי שלא יצטרך לילך לח"ל:

בא"ד וי"ל דחשיב עיגון מה שאסור בב"ח כו' עכ"ל. וצ"ע דהא קי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה כדלקמן דף ל"ח, אלמא דמצוה שלא ישחררו:

בד"ה ששוו גיטי נשים כו' איפכא הוה ליה למימר עכ"לץ נראה