גרש ירחים לב

שקיבל דמי השדה לית ליה נ"מ דאם יטרוף הב"ח השמן הרי יבא הלוקח ליטול הכחוש בעד דמי מכירה שנתן לו, וא"כ מסתמא ניחא ליה בשמן ושפיר מיקרי מבורר:

עוד איפשר לומר דפעמים ניחא ליה בכחוש והיינו כשקנה השדה מאחר ויבא ב"ח לטרוף מן הבינונית שמכר שמשועבד לב"ח וישאר לו הכחוש, משא"כ אם ישאר לו השמן יטרוף הב"ח ממנו דהוי בינונית דכוותיה כדאיתא בב"ק דף י', וא"כ ניחא ליה לפעמים בכחוש ואינו מבורר, משא"כ במכר הרי צריך לשלם בעד דמי מכירה ודו"ק:

עוד אמרתי ליישב ע"פ מה דפסק בח"מ סימן ר"ב ס"ב דאם היו המטלטלין צבורין לא בעינן שיאמר אגב, וא"כ י"ל דכאן אמר לעולם הוא בן חורין היינו אפי' לא קנה קרקע, והיינו דבלא"ה צריך להבין למאי דקיי"ל בב"ב דכל מידי איקרי נכסי א"כ מטלטלין נמי איקרי נכסי ומטלטלין לא מיקנו בשטרא ובמאי קנה המטלטלין, וצ"ל דקונה המטלטלין אגב קרקע, א"כ אם המטלטלין צבורין ומונחין על הקרקע והוא מדחה אותן מן קרקע זו שהמטלטלין מונחים עליו, א"כ לא הוו צבורין ולא קנה אותן מטלטלין כיון דלא אמר אגב ובלא אגב לא מהני באינן צבורין, וכשהוא מדחהו מן הכל שהו קרקע שהמטלטלין מונחים עליו א"כ לא קנה המטלטלין כיון דלא אמר אגב, וא"כ ר"ש דס"ל דאפי' הכי קנה עצמו מוכח שפיר דפלגינן דיבורא ודו"ק:

מיהו י"ל נמי בפשיטות בדרך זה דלשון לעולם הוא בן חורין משמע אפי' לא כתב רק כל נכסיי, וא"כ בכה"ג י"ל הוי כלא אמר אגב בפירוש, וא"כ לא קנה המטלטלין דמטלטלין לא מיקנו בשטרא ואפ"ה קנה עצמו ומוכח שפיר פלגינן דיבורא שהרי לא קנה המטלטלין ודו"ק:

בא"ד ואור"י דלעולם דר"ש כו' כדקתני סיפא בתוספתא כו' אמר חוץ מעיר פלונית כו' עכ"ל. נראה דלפירש"י הך דאין לו אלא אותה עיר לא נפיק מכלל פלגינן דיבורא דמ"מ אמר כל נכסי ומאי נ"מ שאין לו יותר, ויש לפרש התוספתא דאמר חוץ מעיר פלונית לכ"ע מהני דלא נגרע הדיבור בשביל שאין לו יותר, ואין טעם בזה לומר פלגינן דיבורא, ואיפשר לפרש בתוספתא דאם אין לו אלא אותה העיר א"כ ע"כ כל נכסיי הוא לכלול נכסים שיפלו אח"כ וכיון דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע ע"כ לומר פלגינן דיבורא, ובהכי ניחא לשון זכה עבד בנכסים, וקשה הא ליכא טפי מאותה עיר וה"ל למימר זכה באותה עיר, ולפ"ז ניחא דנהי דקיי"ל בפירות דקל דלא קנה משום אין אדם מקנה דשלבל"ע, מ"מ קיי"ל אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, א"כ י"ל שפיר זכה בנכסים שיפלו לאח"כ, דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ומ"מ ליכא קנין דאין אדם מקנה דשלבל"ע ומוכח פלגינן דיבורא, ודוק היטב:

בד"ה הלכה כו' ולר"מ ס"ד כו'. נראה לפרש דברי התוס' דבשייר קרקע כל שהוא הטעם מדנחית לשיורא כמו שפירש"י, אלא דמ"מ לס"ד דנקטינן דר"מ לא ס"ל פלגינן דיבורא מדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין אתי לרבויי דלא ע"ז לבד נחלק דלא ס"ל כר"מ בנחית לשיורא וס"ל אפי' בנחית לשיורא שפיר הוי שיחרור ולא אמרינן סברא דלחנופי אלא דקאמר לעולם נמי אפי' אין לו אלא אותה עיר, דבהא ס"ד דלא שייך טעמא דנחית לשיורא שהרי לא שייר מידי, וע"כ כיון דקים ליה לר"ש דלר"מ אפי' בכה"ג לא יצא בן חורין וטעמא דלאו כרות גיטא לא אסיק אדעתיה, א"כ ע"כ בפלגינן דיבורא נמי פליג ר"מ דבאמר כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני ואין לו רק שדה פלוני כל נכסיי לא קאי רק אעבד לחוד ולא תליא בנחית לשיורא רק בפלגינן דיבורא, ולמסקנא מסיק דלאו כרות גיטא הוא היינו בנחית לשיורא נמי משום כרות גיטא, ור"ש ס"ל דכרות גיטא הוי בכה"ג, לכן בכל נכסיי חוץ מעיר פלונית אע"פ שאין לו יותר שפיר אמרינן פלגינן דיבורא דשפיר מהני, משא"כ לר"מ מכח פלגינן לא מיקרי כרות גיטא:

ומ"ש מהרש"א בסברת התוס' דהיכא דמיתוקם כל נכסיי גם אשאר קרקע לבד מן השיור פלגינן דיבורא לר"מ והוי העבד בכלל הנכסים, אבל היכא דלא הוה מיתוקם כל נכסיי רק אעבד לחוד לא פלגינן דיבורא לר"מ ע"כ, לא הבנתי דבריו דהא ר"מ קאמר בהדיא שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין:

גם לפירש"י י"ל כן דבס"ד ס"ל ודאי היכא דנחית לשיורא לא קנה דאמרינן דשייר נמי העבד, אבל באומר חוץ מבית כור קרקע לא שייך טעמא דנחית לשיורא, דרש"י פירש הטעם דנחית לשיורא שייר נמי העבד מדלא אמר עצמך ונכסי, וא"כ באמר חוץ מבית כור קרקע סתם לא שייך האי טעמא, דהא לא בעי לאקנויי כלל בנכסים, לכן ס"ל לר"מ הטעם משום דלא פלגינן דיבורא, הכי ס"ד דמקשה, ולמסקנא מסיק דאין הטעם רק משום דלאו כרות גיטא הוא גם באמר חוץ מבית כור קרקע סתם, אע"פ שאין לו כלום בקרקע מ"מ כיון שהוא הזכיר הקרקע בלשון שיור מיקרי נחית לשיור' ומיושב קושיית רשב"א על פירש"י, ואין כאן סתירה בפירש"י ודלא כמהרש"א, ודוק היטב:

בא"ד ולשון אפי' אינו מיושב כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בדיבור הקדום דלפירש"י הך מילתא דאין לו אלא אותה העיר לא תליא בפלגינן דיבורא שאין הדיבור נגרע רק מצד שאין לו רק אותה העיר, מיהו כיון דעכ"פ נחית לשיורא שהרי מ"מ כתב חוץ מקרקע פלוני, א"כ לא מהני לר"מ למסקנא דמ"מ נחית לשיורא מיקרי כיון שכתבו בלשון שיור אף שלא קנה כלום מן הנכסים רק העבד לבד מ"מ נחית לשיורא מיקרי, וא"כ לא מיבעיא ביש לו שאר נכסים דלא קאי כל נכסיי אעבד לחוד דטפי מיקרי נחית לשיורא, שהרי כל נכסיי כולל כל נכסים ושייר בהם, אבל היכא דכל נכסיי לא קאי רק אעבד לחוד ס"ד דלאו בכלל נחית לשיורא הוא, שהרי לא שיתף שום נכסים בשיחרור קמ"ל דמ"מ נחית לשיורא מיקרי, ולר"מ אפי' בכה"ג לא יצא לחירות והך אפי' לר"ש הוא למסקנא ודו"ק:

בד"ה ואינו חוזר כו' וא"ת כו' ומותר בבת חורין כו' כן הגיה רש"ל, ונראה דכוונתו דאין קושיא אמאי יצא לחירות הא בלא"ה כל מתנה אינה מועלת לאחר מיתה, וע"כ תקון חכמים הוא והפקר ב"ד, א"כ לא קשיא אמאי יצא לחירות שהרי כן תקנת חכמים, לכן הקשו אמאי מותר בבת חורין דאי איפשר שישוחרר בלי שטר דאפי' מפקיר עבדו ויוצא לחירות צריך גט שיחרור כדלקמן פ' השולח, דאל"כ מאי פריך הכא אמאי אינו חוזר בעבד נימא שכן תקנת חכמים, וע"כ לומר דמ"מ כיון שאינו לשון שיחרור וליכא שטר שיחרור אי לא פלגינן דיבורא אין לומר שיצא לחירות כיון שאינו שטר, וא"כ קשיא להו איך יועיל השטר לאחר מיתה שעכ"פ אינו שטר ואינו משתחרר בלא שטר אלא דצ"ע פ' הערל דף ע"ט ע"ב בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר להם רבי חלקינו נתיר ופירש"י ותוס' דהפקר ב"ד הפקר, וקשה הא אפי' מפקיר עבדו צריך גט שיחרור ולא מיפקע איסורא בהפקר א"כ אמאי יועיל הפקר ב"ד, א"כ משמע דמכח הפקר בי"ד יש להתירו בקהל ג"כ, וצ"ל דכאן הקושיא כיון שתיקנו ששטר זה יועיל לא שייך לתקן שיועיל טפי משטר גמור שהוא במתנת בריא אם ניתן לאחר מיתה לא מהני, א"כ גם כאן לא מסתבר שיהיה תקנת חכמים על השיחרור שלאחר מיתה אם אין השטר מצד עצמו לשון המועיל לשיחרור, א"כ גם אלאחר מיתה קשיא להו שלא יועיל השיחרור מטעם שיצא עליו שם בן חורין, דכיון דהשיחרור בטל לא שייך לתקן בו יותר מאילו אמר במתנת בריא שישתחרר לאחר מיתה שלא היה מועיל, ומ"מ קשה דהא מ"מ כך תיקנו שיועיל לאחר מיתה, וצ"ל דלא שייך לתקן רק שתועיל המתנה ולא לאפקועי איסורא ודו"ק:

. בד"ה התם כו' וא"ת דבפ' מי שמת כו' עכ"ל. איפשר ליישב קושיית התוס' דרש"י פירש לעיל דבשייר קרקע כל שהוא לא יצא. בן חורין די"ל דשייר נמי העבד מדלא כתב עצמך ונכסיי, וא"כ י"ל דרב נחמן ס"ל דאי עבדא כמקרקעי דמי אין ראיה מדלא כתב עצמך ונכסיי, די"ל אי כתב עצמך ונכסיי א"כ כל מידי הוה בכלל נכסיי אפי' מטלטלין, ולהכי כתב כל נכסיי חוץ מקרקע להורות דהנכסים שמקנה לו הם ג"כ קרקע דומיא דהחוץ שפרט, וכיון דנימא שהקנה לו כל נכסים העבד שהוא קרקע בכלל וכל דדמי ליה לאפוקי מטלטלין שהרי כל נכסיי כלל הכל ובחוץ שפרט קרקע קאי כל נכסי ג"כ אקרקע, משא"כ אי הוה כתב עצמך ונכסיי היה מפרשינן ליה אמטלטלין ג"כ, אלא ודאי עבדא כמטלטלי, א"כ כשפרט כל נכסיי ל"ל דהכוונה דומיא דהשיור, דא"כ גם העבד עצמו אינו בכלל דעבדא כמטלטלי דמי, וממה נפשך לא יצא לחירות, ורב אשי לשיטתיה אזיל בדף ס"ח דס"ל אפי' עבדא כמטלטלי יש חילוק בין מטלטלי דנייד למטלטלי דלא נייד, וכן יש חילוק בין קרקע דנייד לקרקע דלא נייד, א"כ אמר שפיר אנן משום לאו כרות גיטא מתנינן לה, דרב אשי לשיטתיה דמחלק בין קרקע דנייד א"כ אפי' תימא עבדא כמקרקעי מ"מ ז"ל דשייריה כיון דנחית לשיורא, ואפי' הוא כקרקע י"ל שהקנין היה רק דומיא דהחוץ שהוא קרקע דלא נייד, וא"כ גם העבד אינו בכלל, ושפיר לא הוי כרות גיטא בכל גווני ודו"ק:

ועיין בר"ן שכתב בקרוב שהביא גט לאשה וכתב בו מתנת נכסים דנאמן על האשה מ"מ דגילוי מילתא בעלמא הוא דמגלי דהיינו חתימות ידייהו דסהדי לאפוקי מחששא דחיישינן בה, וצ"ע דלפ"ז איך אמר בש"ס כמאן כרבי דאמר פלגינן דיבורא דילמא הכא שאני דאינו רק גילוי מילתא בעלמא, לכן אפי' בכל נכסי פלגינן וצ"ע, וצ"ל דמ"מ בהא לא פלגינן כיון דהלשון כתוב בגט על שניהם:

ובאמת שקשה על הש"ס דאיך מדמי קיום שטרות דרבנן להך פלגינן דבעבד, דכאן מן התורה נאמן אפי' על הנכסים, משא"כ בעבד דתליא אם יהיה לשון שיחרור, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם דשטר דרבנן א"כ מן התורה לא מהני השטר על נכסים רק אעבד, וא"כ י"ל דעל השיחרור השטר מן התורה ועל הנכסים אינו אלא דרבנן, וא"כ אי לא פלגינן דיבורא לא מהני השטר כלל על השיחרור דכיון דהשטר על הנכסים אינו מן התורה, א"כ אין כאן שיחרור כלל מן התורה, לכן תליא שפיר בפלגינן דיבורא כיון דשטר ה"ל מפי כתבם והיינו על נכסים, אבל שטר שיחרור שהוא מן התורה דכתיב באורייתא לא מיקרי מפי כתבן, וא"כ אי לא אמרינן פלגינן דיבורא לא מהני