גרש ירחים לא

בדף הסמוך למה תיקנו במוליך ומביא בג"ש הא בעבד לא שייך עיגונא דלא יתן השטר שיחרור ויהיה עבד, ויש ליישב דודאי אם העבד עצמו בא עם גיטו ואמר שנשתחרר ודאי שייך ביה עיגונא, דהא מן התורה הוי משוחרר ולא חיישינן לזיוף, א"כ לפי דבריו כבר נשתחרר ולישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול, וא"כ באותה מדינה ע"כ צריך להאמינו דבאותה מדינה א"צ בפני נכתב לרבא דס"ל הטעם משום קיום, א"כ אפי' נשלח ע"י שליח ואומר בפ"נ לא פלוג רבנן דלא גרע באמירת שליח שאומר בפני נכתב מאילו הביא באותה מדינה ולא אמר בפני נכתב, וא"כ י"ל אביי ס"ל בפני נכתב משום לשמה, וא"כ אם נימא כשיטת הראב"ד כשמביאה בעצמה לא מהני אמירת בפני נכתב כיון דכבר נתגרשה לפי דבריה ובעינן בפ"נ בשעת נתינה, וכמ"ש הב"ש בסי' קמ"ב, א"כ לא משכחת לה ע"י עצמו שיביא רק ע"י שליח וע"י שליח לא שייך עיגון דלא יקבלנו ממנו, א"כ לא היה לנו לתקן כלל אמירת בפני נכתב בעבד, לכן י"ל דס"ל אביי דאף דלא שייך כ"כ עיגון מ"מ כיון דמשוינן עבד לאשה לא מפלגינן בהו אפי' במידי דרבנן כיון דמ"מ איכא סברת התוס' מה שאסור בבת חורין ואינו חייב במצות, מיהו לא סגי בהאי טעמא אלא להשוותו לאשה היכא דשייך גבי אשה, וא"כ י"ל דבשלמא בעצמך ונכסיי שייך גבי אשה ג"כ דיכול לגרשה בלשון הרי את לעצמך כדלקמן בפרק המגרש, אבל כל נכסיי דהטעם דהעבד משתחרר הוא משום דהעבד עצמו בכלל נכסים, א"כ באשה לא שייך זאת ולא שייך לא פלוג לכן אינו נאמן כלל דלא יתננו לו הב"ד כיון דאיירי בשליח להולכה כדפירש"י, אבל רבא לשיטתיה דס"ל משום קיום א"כ באותה מדינה הקילו שא"צ בפני נכתב, אבל כיון שכבר הקילו באותה מדינה דבהא שייך עיגון גם בעבד, א"כ ממילא לא גרע אמירת בפני נכתב ממדינה למדינה ושפיר הקילו גם בזה להאמינו ע"י אמירת בפני נכתב, והדבר נכון ליישב קושיית התוס' לקמן ודו"ק:

ועפ"ז איפשר שרש"י הוכרח לפרש דאיירי היכא דצריך בפ"נ, דאילו בא"י י"ל לכ"ע יודה אביי דעכ"פ יש להאמינו על עצמו משום עיגון כיון שכבר נשתחרר לפי דבריו ודו"ק:

בא"ד דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל. וקשה הא העבד מוחזק בגופו ובשובר אמרינן יד בעל השובר על העליונה ואיך ישעבדו עמו כיון דאיכא למימר דמהני הקיום ובפרט דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי, וא"כ למה לא יהיה נאמן עכ"פ על עצמו דדמי לשובר כמ"ש רמ"א בח"מ סימן מ"ב סעיף ח' דאמרינן בשובר יד בעל השובר על העליונה וכ"ש כאן שהוא מוחזק בגופו וצ"ע, ועמ"ש בסוף דבור זה:

ואיפשר לפרש עוד בסוגיא בתחלה מאי קסבר אביי דס"ל קנה שניהם ובתר הכי הדר ביה דלא קנה שניהם, ואיפשר לומר דתליא בהך דאביי ב"ב דף קל"ז דמעיקרא בעי למימר מתנת שכ"מ קנה עם גמר מיתה ולבסוף הדר ביה דקונה לאחר מיתה, ועפ"ז י"ל דלפום פשטא הך דעצמך ונכסיי קנויים לך איירי במתנת שכ"מ, דהא במתנת בריא לא קנה מטלטלין בשטרא ומטלטלין בכלל נכסי הם, וא"כ י"ל דאיירי במתנת שכ"מ, וא"כ יש לומר דס"ל שפיר די"ל דקנה שניהם דכיון שקונה עצמו קונה הנכסים, אלא דאיכא למימר דתליא בהנך סברות דאביי, דמעיקרא דבעי למימר דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים הוא בשיטתיה דמעיקרא, דהתוס' הקשו לקמן איך יקנה עצמו במתנת שכ"מ הא אין גט לאחר מיתה, ותירצו דבמתנת שכיב מרע בעבד דעתו שיקנה מחיים שאיפשר לו לקנות עצמו, וא"כ י"ל דכיון דס"ל לאביי לא פלגינן דיבורא אלא או קנה גם הנכסים או לא קנה כלום, א"כ י"ל בס"ד ס"ל מתנת שכ"מ קונה עם גמר מיתה, וי"ל מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ולמסקנא ס"ל כדהדר ביה דמתנת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה, א"כ לא שייך מתוך שקנה עצמו קנה נכסים דעצמו קנה מחיים ונכסים אינו קונה מחיים, ואי איפשר לכלול הקנין בסוג א' לכן ס"ל דלא קנה כלום כיון שאי איפשר לכלול קנין הנכסים בשעת קנין עצמו ודו"ק:

עוד איפשר לומר דהא דס"ל לאביי קנה שניהם היינו משום דמשמע ליה דעבד ודאי זכה בגופו כיון שתפוס בעצמו, א"כ אי איפשר להכריח העבד לשיעבוד וממילא קנה גם נכסים, אלא דתליא בהך תקפו כהן אי אין מוציאין מידו, א"כ י"ל כיון דהעבד מוחזק בגופו אי איפשר לומר לא קנה שניהם וקונה גם הנכסים, והיינו למאי דבעי אביי מעיקרא למימר בב"מ דף ו' דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ולמאי דהדר ביה ואמר לאו מילתא היא דאמרי וס"ל תקפו כהן מוציאין מידו שפיר י"ל דלא קנה שניהם ודו"ק, ובהכי ניחא דפריך נכסים אמאי יקנה ומאי קושיא הא קיום שטרות דרבנן, ולפ"ז ניחא דגם מתנת שכ"מ דרבנן:

בגמרא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא. לכאורה תמוה הדמיון דבעבד שהביא גיטו הקנין טוב על שניהם רק שאין מאמינין לו על הנכסים, משא"כ הכא אמרינן דאין הקנין חל כלל ולולא פירש"י ותוס' היה איפשר לפרש בדבר הלמד מענינו דרש"י פי' בנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר מדלא כתב עצמך ונכסיי, וקשה א"כ מה מועיל כשכתב כל נכסיי נימא שהיה לו לכתוב עצמך ונכסיי, לכן י"ל דבאמת הכי ס"ד כיון דלא כתב עצמך ונכסיי רק כתב כל נכסיי א"כ י"ל דס"ל לא פלגינן, וי"ל בכל נכסיי כתב כל נכסיי ליפות כחו כדי שלא יצטרך קיום על הנכסים וכסברא קמא דאביי דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים, וזהו דוקא כשכתב כל נכסיי ולא נחית לשיורא י"ל שלכך כתב כל נכסיי משום שלא יצטרך קיום גם על הנכסים, משא"כ כשכתב כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני דנחית לשיורא כיון שלא כתב לשון כולל לא שייך לומר שלא יצטרך קיום על הנכסים מתוך שקנה עצמו שכבר נחית לשיורא, וכיון שעכ"פ צריך קיום על הנכסים ה"ל לומר עצמך ונכסיי והוה שפיר מעין ההיא דלעיל:

ומובן שפיר דר"ש ס"ל פלגינן דיבורא דהיינו משום דס"ל גם באומר כל נכסיי לא מהני על הקיום דאמרינן פלגינן דיבורא, א"כ אפי' היה כותב כל נכסיי לא מהני ליה לענין קיום כיון דאמרינן פלגינן דיבורא, לכן אפי' כתב חוץ מקרקע פלוני נמי יצא לחירות, לכן ס"ל לעולם הוא בן חורין, דלדידיה דס"ל פלגינן דיבורא א"כ כמו שהוא לת"ק בכתב כל נכסי יצא לחירות משום דס"ל בכותב כל נכסי י"ל דלא כתב עצמך ונכסיי כדי שלא יצטרך לקיום, אבל ר"ש דס"ל גם באומר כל נכסיי לא אהני ליה לענין קיום, א"כ אין חילוק בין כותב כל נכסיי בלא שייר או ששייר דאפי' לא שייר לא מהני לענין קיום, א"כ אין לחלק ולא ס"ל כלל הך סברא דה"ל לכתוב עצמך ונכסי, והכל נכון ומדוייק היטב וא"צ לדחוק כדברי המפרשים, ודוק היטב:

עוד איפשר לפרש דמשמע ליה דלעולם הוא בן חורין דמשמע אפי' לא קנה נכסים וכדפירש"י, רק באופן הלזה כשכתב נכסיו לאחר ואח"כ חזר בו וכתב לעבד והעדים של שטר העבד קרובים למקבל ראשון, א"כ אין נאמנין על הראשון שכתב אח"כ לעבד והוא מתנת שכ"מ שיכול לחזור בו וא"כ לא קנה הנכסים, אבל על העבד נאמנין והוה שפיר פלגינן דיבורא וכעין שכתב בירושלמי:

עוד איפשר לפרש דסברא דנחית לשיורא אינה דבר ברור כל כך רק לענין נכסים אוקמינהו בחזקת מרייהו ולא קנאם, אבל העבד מוחזק בעצמו ואינו יכול לשעבד בו, וא"כ מדקאמר לא יצא בן חורין הוא שאפי' עצמו לא קנה היינו משום דלא פלגינן דיבורא:

אמנם כל זה על דרך פירש"י ותוס' ומפרשים קדמונים, ולולא דבריהם היה נלענ"ד שא"צ לדחוק כלל בפירוש הסוגיא, ויש לפרש כפשוטו דודאי גם בס"ד אין הטעם משום נחית לשיורא שהוא דחוק למאד, והדבר כפשוטו דכיון דדיבור כל נכסי בטל במקצת כיון שכתב חוץ מקרקע פלוני, א"כ דיבור כל נכסיי אינו מתקיים, א"כ אי איפשר שיצא לחירות ע"י דיבור זה, שהרי אינו שטר שיחרור בשלימות שתיבות כל נכסיי אינן מתקיימין, אלא דבס"ד תליא בפלגינן דיבורא דאף שנגרע מדיבור כל נכסי השיור ששייר מ"מ איפשר שישתחרר העבד ויקנה הכל חוץ מקרקע ששייר, וזה חשב בס"ד דתליא בפלגינן דיבורא ולא מזיק מה שמקצת בטל, מ"מ שפיר הוי שיחרור אף שאין כל הדיבור בשלימות, ולמסקנא מסיק דלענין שיחרור שאני דבעינן כריתות מעליא ואין יכול להשתחרר בדיבור כל נכסיי, שהרי זה הדיבור אינו מתקיים כיון שחיסר ממנו החוץ, כן נלענ"ד ברור ונכון בפירושא דסוגיא בלי שום גמגום, ותימא על הראשונים שנדחקו טובא והדברים פשוטים וברורים כמ"ש ומקום הניחו לי להתגדר בו:

(דף ט' ע"א) בפירש"י ד"ה עד שיאמר כו' דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד כו' עכ"ל. לולא פירש"י והראשונים היה נ"ל לפרש דחוץ מא' מריבוא היינו מכל הנכסים מכל דבר יש לו אחד מריבוא, א"כ אחד מריבוא של עבד נשאר לו והוי כמו משחרר חצי עבדו בשטר דלא קנה לרבנן בין לרבה בין לרב יוסף, כן נלענ"ד נכון:

בתוס' ד"ה לעולם כו' פי' בקונ' כו' וקשיא אע"ג דלא הזכיר כו' מ"מ קנה כל קרקע עכ"ל לכאורה י"ל לפירש"י בפשיטות דבלא"ה פירש"י בנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי כתב כל נכסיי לחנופי ליה, וקשה איך נימא שכותב שטר לחנופי הא בשטר לא אמרינן משטה כדאיתא בח"מ סימן פ"א, וע"כ לומר דבעבד אמרינן טפי לחנופי לפעמים שצריך לו, א"כ ממילא אין ראיה מעלמא לעבד דכיון דלחנופי ליה קאמר ממילא י"ל שתחלת כוונתו לדחותו, ובהא מודה ר"ש לר"מ:

עוד איפשר לחלק דבמכר ע"כ צריך ליתן לו בעד מעותיו, משא"כ במתנה י"ל שלא רצה ליתן לו כלום, א"כ לא הוחזק לו חייב, משא"כ במכר כיון שעכ"פ נשתעבד לו הקרקע לפרעון המעות שקיבל א"כ כבר יש לו קצת חזקה בנכסיו ואותה שדה בכלל:

עוד איפשר לומר דכאן אין לברר הכחוש דשמא ניחא ליה לנותן בכחוש והיינו כשעשה השמן אפותיקי לב"ח, א"כ ניחא ליה שיטרוף הב"ח השמן וישאר לו הכחוש א"כ אינו מבורר כלל, שהרי איפשר דדוקא השמן נתן כדי שיטרפנו הב"ח וישאר לו הכחוש, אלא דהתם במכר