גרש ירחים ל

אסור ליתן להם חניי' בקרקע מלא תחנם לכן מותר לעבור אדרבנן, אבל הרמב"ם שפסק כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן משום דרבנן ע"כ, ותימה גדולה דהא בע"ז דף כ"א מוכח דגם לר"מ דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש מ"מ לא תתן להם חניי' בקרקע לא קאי אסוריא, וכמו שפירש"י שם במשנה ד"ה משכירין ובגמרא בהדיא דמכירה משום גזירה אטו מכירה דא"י, אבל לא תחנם לא שייך בסוריא, וגם ליקח מהם קרקע אינו מצוה רק שלא ימכור שהוא לא יתן להם חניי' בקרקע, אבל אם כבר יש להם קרקע אין חיוב עליו להוציא, ותדע דבפ' מרובה דף פ' מפרש הטעם משום ישוב א"י, ולדברי מג"א אמאי לא קאמר משום לא תחנם, אלא ודאי אין זו בכלל לא תחנם, ואיפשר דהמג"א מפרש דלמסקנא איכא לאו דלא תחנם ולא פירש"י רק בס"ד, ונראה דהרמב"ם הוכיח כן דבמשנה סוף מס' חלה איתא ג"כ זה הלשון שבברייתא כאן מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוארי שבירושלים, וכיון דהכא דייקינן מהך לישנא שכותבין עליו אונו אפי' בשבת, א"כ מתני' סתמא כהלכתא דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, דהא בהדיא פסק בע"ז דף כ"א אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי ור' יוסי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, (ונפלאתי על הכ"מ בפ"א מתרומות שלא הביא זה וכתב סתם ופסק רבינו כר' יוסי, דהא בהדיא פסקינן הכי בש"ס כר' יוסי ור' יוסי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש), א"כ משמע דמ"מ לענין זה שכותבין עליו אונו אפי' בשבת יש לה דין א"י ולק"מ ודו"ק:

ובלא"ה מ"ש המג"א דהא דרבנן איך נדחה דרבנן מקמי דרבנן, לפמ"ש רמ"א שם דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן, א"כ כותב ומעלה בערכאות הוי תרי דרבנן, מיהו י"ל דמקח וממכר גופיה הוא דרבנן:

בתוס' ד"ה אע"ג כו' לא היינו מתירין כו' במלאכה דאורייתא משמע בהדיא דהתוס' ס"ל דאף בגופן שלהם איסור כתיבה דאורייתא, ועיין בספרי גט מקושר אות ע"ה:

(פיסקא) ת"ר עבד שהביא גיטו כו' נכסים לא קנה. לכאורה קשה לפי מה שביקשו התוס' לומר במשנה דלא טענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו, א"כ קשה אמאי לא קנה נכסים וה"ל להתוס' להוכיח מכאן דטענינן מזוייף שלא בפניו, ואיפשר דמצינן לפרש דכאן איירי במערער אלא דהיכא דאמר בפני נכתב תו לא מהני הערעור, וא"כ שפיר קאמר נכסים לא קנה, ועפ"ז איפשר ליישב דרש"י פירש דאיירי בשליח להולכה, וקשה אמאי לא פירש בהביא הגט בעצמו שא"צ לומר בפ"נ לשיטת הרמב"ם, וכן נראה שיטת רש"י כמ"ש במשנה, וכמו כן יכול לפרש בארץ ישראל שנאמן על הגט לומר בפ"נ וא"צ קיום, ולפ"ז ניחא דשלא בפניו לא טענינן מזוייף וא"כ נאמן על הנכסים וע"כ איירי במערער, וא"כ ע"כ איירי כשאומר בפני נכתב דתו לא מהני ערעור ודו"ק:

מיהו דחוק לפרש שיטת רש"י דס"ל שלא טענינן מזוייף שלא בפניו וכאן איירי במערער, לכן י"ל בהיפוך דאי בא"י או שמביא בעצמו פשיטא שאינו נאמן על נכסים דבעבד שייך לא שבקת חיי שכל עבד יביא גט ממרחקים לזכות בנכסים, בשלמא באשה י"ל שאינה מקלקלת עצמה דעיקרו להנשא, אבל אעבד אם תימצי לומר שיהיה נאמן גם על הנכסים א"כ לא שבקת חיי, וא"כ איך בעי אביי למימר מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ולהכי פירש כשנעשה שליח להולכה ואומר בפני נכתב דבזו שייך לומר דע"כ הא דנאמן בפני נכתב נגד ערעור הבעל משום דשייך מידק דייק, וא"כ ע"כ איירי באומר בפני נכתב דכיון שאומר בפני נכתב מסתמא מידק דייק ואינו משקר, אבל באינו אומר בפ"נ פשיטא דלא מהימן אנכסים דלא שבקת חיי:

עוד איפשר לומר דקשיא ליה לרש"י דהא בירושלמי ס"ל לר' יוחנן בכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דס"ל לר' יוחנן לא פלגינן דיבורא, ובירושלמי מדמי הך דינא דהכא להך דר' יוחנן, והקשו הרשב"א והר"ן א"כ איך קיי"ל כאן פלגינן דיבורא, לכן נראה דודאי הך דעדים קרובים לזה ורחוקים לזה הוי כחד גופא דאי איפשר להכשיר העדים במקצת ולפוסלן במקצת, אבל כאן אע"ג די"ל ממה נפשך אי העדות אמת הרי גם הנכסים שלו ואם אינה אמת אינו משוחרר, י"ל בלא"ה קשה איך יהיה נאמן נגד ערעור הבעל, דהא כשאומר בפני נכתב לא מהני ערעור הבעל תו, וצ"ל דחזקה דאמרינן לעיל מידק דייק מסתמא האמת כדבריו, דהא להכי השליח נאמן נגד ערעור הבעל משום דמידק דייק אלמא דהוא חזקה אלימתא, והשתא י"ל שפיר בהא פלגינן דיבורא, ואין לומר ממה נפשך הא אם הנכסים שקר הוו עדים שקרים דכיון דלענין השיחרור שייך מידק דייק, א"כ י"ל דהיינו באם באמת לא שיחררו אמרינן מסתמא אינו מזוייף דלהכי אהני בפני נכתב, אבל אנכסים י"ל דבאמת שיחררו וכיון דהשיחרור אמת תו לא שייך מידק דייק, וי"ל שזייף שטר שיחרור אחר שיזכה גם בנכסים, לכן י"ל דאעצמו נאמן ואינו נאמן על הנכסים ואינו שייך לומר אם העדים פסולין הכל בטל כיון דהנאמנות מכח דיוקא דידיה אמרינן דמסתמא נשתחרר ויש לו שיחרור אמתי, וא"כ שפיר כתב רש"י דאיירי בח"ל שאומר בפ"נ, משא"כ בא"י דהקילו שא"צ קיום א"כ לא שייך דיוקא, א"כ ממה נפשך אם העדים שקרים גם הוא לא יצא לחירות, ודמי לכתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה וכשרים לזה, ודוק היטב:

עוד י"ל לפמ"ש בהג"א ובמרדכי דלהכי אמרינן כאן פלגינן דיבורא ולא הוי כמו עדים קרובים לזה ורחוקים לזה דשם יש לחוש לאיחלופי שיאמרו קרוב כשר להעיד, אבל בשיחרור לא שייך איחלופי כיון דאמר בפני נכתב, א"כ י"ל דבא"י לא מהימן כלל כיון דשייך איחלופי, ולהכי פירש"י כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם, ועמ"ש בסמוך:

שם עצמו קנה. לכאורה לפי הלשון לא שייך לשון קנה דהקנין שבשטר הוא מספיק רק שאינו נאמן על נכסים, וה"ל למימר נאמן על עצמו ואינו נאמן על הנכסים, כדאמרינן כה"ג ביבמות דף מ"ד נאמן אתה על עצמך ואין אתה נאמן על בניך, ואיפשר לומר דקמ"ל דודאי בלא"ה כיון דאמרינן בב"ב דכל מידי איקרי נכסים אפי' מטלטלין, א"כ קשה איך קונה בשטר מטלטלין, ואיפשר לומר באגב קרקע, מיהו י"ל דאיירי במתנת שכיב מרע, ועפ"ז י"ל דנקט לשון קנה, א"כ י"ל ע"פ מה דאיתא בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו דכבר אסחי' לדעתיה והוי הפקר, וא"כ כאן נמי י"ל אי מביא גיטו ואמר בפני נכתב א"כ תו לא מהני ערעור היורשים והוי הפקר, וא"כ י"ל דעצמו קנה אפי' הוכחש משנים מ"מ כבר הסיחו היורשים דעתם כיון דאינהו לא ידעי בבירור והוי כאומר לו נרבע שורך, וזהו דוקא כשאומר בפני נכתב דלא מהני ערעור היורשים אפי' יאמרו שיודעין שמזוייף דכשאומר בפני נכתב לא מהני ערעור, משא"כ בא"י שיכולין לטעון מזוייף, א"כ לא מסחו דעתייהו שיוכלו לטעון מזוייף אף שאין יודעין באמת מ"מ יכולין הם לטעון אם נראה להם שהדין מרומה ולא הוי הפקר, וא"כ י"ל דלזה נקט עצמו קנה בלשון קנין שאפי' אישתכח אח"כ מוכחש משני עדים כיון דקיי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות, א"כ כבר הסיחו דעתם וזכה מן ההפקר בעצמו לכן נקט לשון קנה, וניחא דברי רש"י שפירש בשליח להולכה:

ועפ"ז אמרתי ראיה להרמב"ם דס"ל כאשר עשה לא אמרינן רק בדיני נפשות אבל במלקות אפי' נלקו המוזמים חייבין הזוממין ותמהו עליו מנ"ל, ולפ"ז י"ל דמוכח כן דהא קשה איך משכחת לה עדי שיחרור הא הקשו בשני חזקה איך יהיו זוממין הא ה"ל כאשר עשה שכבר מוחזק בשדה, ותירץ בנימוקי יוסף בפרק חזקת במשנה דשנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים דבממון לא שייך כאשר עשה כיון דאיפשר בחזרה, וקשה אם כן לפ"ז איך משכחת לה עדי שיחרור הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שאם יזימום לא שייך הזמה דמיקרי כאשר עשה, ואין לומר דאיפשר בחזרה דהא כיון דכבר העידו עדים איכא הפקר דאסחו דעתייהו ואפי' יזימום כבר יצא לחירות ולא שייך איפשר בחזרה דכבר הוה הפקר, בשלמא לגבי עצמו יש לומר דדמי לאומר אתה רבעת שורך דכיון דידע שהוא שקר מהדר להזימם, אבל איורשין שאין יודעין האמת א"כ איך משכחת לה עדים על היורשים הא היורשים אינן יודעין בבירור א"כ ה"ל כאשר עשה, וא"כ מיקרי אי אתה יכול להזימה דהא הוי כאשר עשה, אלא ודאי בדיני נפשות דוקא אמרינן ולא כאשר עשה מה שאין כן בשאר דינים, ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דגם לענין מלקות לא איכפת לן בכאשר עשה, ודוק היטב:

שם אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים. וקשה לפי זה בכתב עצמך ונכסיי נאמין לו על הקיום במיגו דאי בעי היה כותב כל נכסיי, ולא שייך לומר כאן דהוי מיגו למפרע דטעמא דמיגו למפרע לא אמרינן הוא משום דאמרינן דמעיקרא לא רצה לשקר אלא עכשיו נהפך לבו בקרבו לרמאות, אבל כאן שחושדין אותו על זיוף א"כ מעיקרא בעלילה בא והיה יכול לכתוב כל נכסיי, ואיפשר דמיקרי מיגו להוציא, אף דבשטר אמרינן מיגו להוציא מ"מ כאן לא חשיב שטר כיון שאינו מקויים, ואיפשר באמת זהו טעמא של אביי שחזר בו ואמר לא קנה שניהם משום דס"ל דבכה"ג הוי מיגו, א"כ אם איתא דקנה שניהם גם בעצמך ונכסיי היה לנו להאמינו מטעם מיגו וע"כ לא קנה שניהם, ומעיקרא ס"ל כרב יוסף דלא אמרינן מיגו להוציא והדר ביה וס"ל כרבה דאמרינן מיגו להוציא ודו"ק, ועיין בסמוך:

שם מתוך שלא קנה עצמו לא קנה נכסים. וקשה לפ"ז אמימרא דרבה לעיל דלא אמר כרבא דא"כ תיסגי בפני נחתם לחוד, ורבא משני משום איחלופי ורבה לא ניחא ליה משום דהתם ידענא הכא בפני, וקשה דאכתי אתי לחלופי בעבד שהביא גיטו דאומר בפני ויאמרו שמועיל ג"כ על נכסים דבפני מהני כמו בגט אשה, ואיפשר באמת למסקנא אביי ס"ל כרבא ורבה ס"ל באמת מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, מיהו קשה לפ"ז יהיה נאמן במיגו דהיה כותב כל נכסיי כדפרישית בסמוך דהא רבה ס"ל דאמרינן מיגו להוציא:

בתוס' ד"ה הדר אמר אביי לאו משום קושיא דרבא כו' עכ"ל. לכאורה איפשר לומר טעמא דאביי דהתוס' הקשו לקמן