גרש ירחים כט

היינו קודם שגזרו על אוירה במאהיל עליו, והכא קאמר דלבתר דגזרו על אוירה ג"כ במאהיל עליו מ"מ בסוריא לא גזור, וסוגיא דנזיר היינו לפום מאי דמסיק בשבת דבתר הכי גזרו אאויר' היינו כשמאהיל, א"כ בליכא הפסק אהל הוי כמהלך ע"ג קרקע דאויר הבלתי מופסק כקרקע הוא נחשב, וא"ש דברי רש"י על נכון:

ועוד נראה דודאי כאן י"ל אע"ג דאהל זרוק לא שמיה אהל מ"מ מיקרי אוירא לענין שלא גזרו בסוריא, אבל בנזיר התם משמע ליה בפשיטות מדאיכפל למיתני פלוגתייהו בשידה תיבה ומגדול משא"כ בהפסק פשוטי כלי עץ לכ"ע אינו יכול ליכנס, וא"כ מוכח דבעינן אהל חוצץ, אבל הכא דלרבי קאי ורבי ס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל ומשום דאאוירא לא גזרו, א"כ ממילא ע"י פשוטי כלי עץ ע"כ יכול ליכנס לסוריא, דכיון דשידה תיבה ומגדול לא מהני בארץ העמים ע"כ בסוריא סגי בהפסק כל דהו ואין חילוק בין שידה לשאר פשוטי כלי עץ כל שלא נגע בגושה, אבל התם ע"כ כשאין אהל חשוב כמהלך ע"ג קרקע ולק"מ, ומה שהקשו התוס' על פירש"י אבאר בלשון התוס':

בתוס' ד"ה בשידה כו' פי' בקונ' כו' ובחנם פירש כן כו' וא"כ כר' יוסי נמי אתיא עכ"ל. נראה ליישב פירש"י דודאי שידה תיבה לאו דוקא כמ"ש התוס' אלא דמ"מ כרבי דוקא אתיא, והיינו משום דבברייתא נקט הרוצה ליכנס לה בטהרה ולא נקט באיזו אופן א"כ משמע דדוקא בסוריא יכול ליכנס, אבל בארץ העמים ליכא שום מציאות שיכנס כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל, וא"כ לא מיתוקמא כר' יוסי דא"כ לא שייך לומר דבסוריא דוקא יכול ליכנס בטהרה דהא בארץ עמים נמי יש מציאות שיכנס בטהרה, להכי נקט בשידה תיבה ומגדול דוקא בסוריא ולא בארץ העמים אפי' בשידה תיבה ומגדול, אבל לר' יוסי דגם בארץ העמים יכול ליכנס א"כ עיקר מעלה דסוריא חסר מן הספר ולק"מ על פירש"י, מיהו התוס' לשיטתייהו דכתבו בסוכה פ' הישן דע"ג שורים מהני אהל המיטלטל א"כ אכתי יש מציאות לרבי גם בארץ העמים ע"י שורים וע"כ אין הפרש רק באיכות הכניסה, א"כ שפיר כתבו דכר' יוסי נמי אתיא, מ"מ פירש"י נכון ודו"ק:

בא"ד וכן משמע כו' ומשמע דכר' יוסי אתיא בפשיטות טפי עכ"ל והקשה מהרש"א אדרבה לרבי א"ש טפי דמיתוקמא בין בשידה תיבה בין ברכוב משא"כ לר' יוסי איירי דוקא ברכוב דבשידה תיבה ומגדול גם לארץ העמים יכול ליכנס, ולכאורה היה נ"ל דבפרק בתרא דאהלות מבואר דיש מקומות שארץ העמים מפסקת, וא"כ לרבי דאינו יכול ליכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדול א"כ אינו יכול ליכנס לה בטהרה אלא באותו צד שאין ארץ העמים מפסקת, משא"כ לר' יוסי יוכל לעבור דרך הרצועה של ארץ העמים בשידה תיבה ומגדול ובסוריא עצמה יכול לילך בקרון או רכוב, לכן כר' יוסי אתיא טפי בפשיטות, ולפי שיטת התוס' דקאי על איכות הכניסה שיכול ליכנס בה אף בלא שידה תיבה ומגדול וא"ש, אלא דצ"ע לפי מה שפירש הר"ב שם דבקנה שדה סמוכה לא"י אף גושה טהור, וא"כ קשה ממה נפשך דבמקום שאין הפסק ארץ העמים אף גושה טהור ואי מפסיק א"כ לא אפשר ליכנס בה בטהרה לרבי, מיהו לזה איפשר לומר לפי משמעות לשון הר"ב דדוקא בשל ישראל לא גזרו ולהכי נקט הקונה שדה, וא"כ י"ל דהכא נקט שנכנס בה בטהרה אפי' לשדה של עכו"ם דבזו גזרו על גושה מ"מ על אוירה לא גזרו:

ולשון הרמב"ם פי"א מטומאת מת קשה להולמו ז"ל דין ו' סוריא עפרה טמא כח"ל ואוירה טהור דלא גזרו על אוירה לפיכך אם היתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה ולא היה מפסיק ביניהם ארץ העמים כו' ה"ז יכול ליכנס לה בטהרה בשידה כו' והוא שלא יגע בגושה, וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל ואין ביניהם מקום טמא ה"ז נבדקת וטהורה ע"כ, וקשה טובא דא"כ גרע סוריא מארץ העמים שטהורה בסמוכה ממש כמ"ש הרמב"ם:

ובכ"מ הביא התוספתא ארץ העכו"ם אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה ע"כ. והוא תמוה, ותימה על הכ"מ שלא העיר בזה, תו קשיא לי איך איפשר שתהא סוריא סמוכה לא"י שפה בשפה דהא אמרינן לעיל דסוריא מרחקא טובא טפי מעכו, וקושיא זו קשה אמתני' דאהלות ג"כ איך איפשר שלא יהיה ארץ העמים מפסיק בין סוריא לא"י כיון דאמרינן דמרחקא טובא, ואיפשר לומר דלא גזרו טומאה על ארץ העכו"ם רק מה שהוא ארץ עכו"ם ממש, אבל אותן מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל אינם בכלל ח"ל, עכ"פ דגם סוריא לא מצינו שכבשוה עולי בבל, וא"כ שפיר משכחת לה סוריא שתהא סמוכה לא"י שכבשוה עולי מצרים, ועיין ברמב"ם בפ"א מתרומות, עכ"פ הא קשיא איך תהיה סוריא חמורה מארץ העמים, וא"כ שידה תיבה ומגדול ל"ל, ואיפשר דהחילוק דסוריא אפי' בלא בדיקה נכנס לה בשידה תיבה ומגדול וארץ העכו"ם בעי' בדיקה וצ"ע, והנלענ"ד בזה דההפרש בזה דארץ עכו"ם שלא גזרו היינו דוקא על מקומות הסמוכים ממש לא"י, אבל כשנמשך מרחוק גזרו עליו, ואיפשר דהיינו כל שיש שום הפסק טומאה אפי' מה שאינו כנגד הטומאה גזרו עליו, רק מה שסמוך ממש ואין בשטחו שום הפסק מקום טומאה היינו סמוכה לגמרי לארץ ישראל שאין נמשך מקום טומאה באותו שטח שכנגד א"י, אבל סוריא אף שיש בה כמה מדינות כמ"ש הרמב"ם בפ"א מתרומות דין ג' ארם נהרים וארם צובה ואחלב, א"כ זה מעלה יתירה נודעת בסוריא שכל המדינה לא גזרו עליה, משא"כ בח"ל דוקא מקום סמוך לא גזרו אבל לא בנמשך לרחוק, כן נ"ל בדעת הרמב"ם ועיין בסמוך:

בד"ה דגזרו כו' ואין מטמאין באהל כו' וארץ העכו"ם עכ"ל לכאורה י"ל דהיינו אם עומד בארץ ישראל ומאהיל על ארץ העכו"ם דאזלינן בתר גופו שעומד בא"י, מיהו למ"ש בסמוך בשם הרמב"ם גם ארץ העכו"ם לא מטמא בסמוך, וגם תירוץ התוס' בדף או גשר לא יתכן לכאורה לדברי הרמב"ם:

בגמרא והקונה שדה כו' שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת. הכי איתא בפ' מרובה דף פ' הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפי' בשבת וקמ"ל הכי בסוריא דהוי' כא"י לענין זה, וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת, וצ"ע דילמא דוקא הברייתא דהכא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ הוי' כא"י לכן כותבין עליו אונו אפי' בשבת, אבל הרמב"ם שפסק בפ"א מתרומות דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, א"כ מנ"ל דסוריא כארץ ישראל לענין זה:

מיהו גם לענין תרומות ומעשרות פסק ג"כ דסוריא חייבת, וכבר הרגיש הכ"מ שם בזה דהא בגמרא תליא ליה בכיבוש יחיד, וכיון דפסק דלא שמיה כיבוש אמאי פסק דחייבת בתרומות ומעשרות, ונדחק בדבר, ובשם הר"י קורקוס כתב דדייק מלשון הברייתא דנקטא חייבת כארץ ישראל משמע דמדאורייתא חייבת, וקשה הא הרמב"ם העתיק ג"כ ז"ל והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית, לכן נ"ל ליישב דהרמב"ם לשיטתיה שכתב שם בדין י' דבעכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשר, אבל בסוריא יש קנין לעכו"ם, וא"כ נראה דהרמב"ם דייק בלישניה דהקונה בה קרקע כקונה בא"י, היינו דוקא בקונה ישראל אבל ביד עכו"ם היא מופקעת ממעשרות, וכמ"ש הרמב"ם שם דין ט"ו דבקונה פירות בין תלושין בין מחוברין אפי' קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמירחן ישראל הואיל ואינן מקרקע שלו פטור ע"כ, וא"כ לק"מ על הרמב"ם דבברייתא נקט סתמא חייבת בתרומות ומעשרות כארץ ישראל משמע דאין קנין לעכו"ם להפקיע כמו בא"י, א"כ מוכח דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, דאל"כ אינה כא"י' רק אם קנה ישראל הקרקע, ובברייתא משמע אפי' קנה הפירות ועפ"ז איפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע ובכ"מ דחק בטעם הדבר, ולפמ"ש מוכח הכא דמדאיצטריך לאוקמא כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, והא ודאי פשיטא ליה להרמב"ם דאפי' לא שמיה כיבוש מהיכא תיתי דלא תתחייב מדרבנן מי גריעא מבבל, וע"כ משמע ליה דחייבת שאין קנין לנכרי להפקיע, א"כ ע"כ ס"ל דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ולהכי מוקי כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וא"כ חזינן סתמא דגמ' ס"ל אין קנין לכן פסק כרבה, ובלא"ה משמע בכמה דוכתי דסוריא חייבת במעשר, עיין דמאי פ"ו משנה י"א ובסוף מסכת חלה:

ועוד נראה ראיה לדברי הרמב"ם דקשיא קושיית מהרש"א לעיל בלשון התוס' שדייקו מדאמר ואפי' רבי לא קאמר אלא בארץ העכו"ם וכתבו התוס' דמשמע דכר"י בר' יהודה אתיא בפשיטות טפי, והקשה מהרש"א אדרבה לדברי רבי א"ש טפי דלריב"י ע"כ דוקא ברכוב מיתוקמא דבשידה תיבה ומגדול גם בארץ עכו"ם יכול ליכנס, ולפ"ז י"ל דודאי לענין גוף הברייתא שפיר י"ל כרבי טפי, אלא משום דלקמן דף מ"ז פריך למ"ד אין קנין לעכו"ם להפקיע כו' מברייתא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה ופריך ודייק דיש קנין ומשני בסוריא וקסבר כיבוש יחוד לא שמיה כיבוש, א"כ ברייתא דמוקמינן כמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש ע"כ דלא כרבי, א"כ ודאי אתיא כר' יוסי די"ל דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, אלא דהש"ס מהדר דאפי' תוקמה בהא כרבי לענין טומאת ארץ העכו"ם מ"מ בהא מודה, אבל גוף הברייתא דלא כרבי דס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש להכי קאמר אפי' רבי לא קאמר, אבל אתיא טפי כר' יוסי בר' יהודה דמצינו למימר דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, וא"כ מוכח דהסוגיא כרבה דאין קנין לעכו"ם, דלפ"ז ע"כ רבי ס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, משא"כ אי אמרינן יש קנין, א"כ אינו מוכרח כלל דס"ל לרבי שמיה כיבוש, א"כ איך משמע בש"ס דמיתוקמא טפי כר' יוסי בר"י, ודוק היטב:

ובהכי ניחא ממילא ואין מקום לקושיית הכ"מ למה פסק שחייבת במעשר, דע"כ גם למ"ד שמיה כיבוש חייבת במעשר כדמוכח בהדיא לקמן פרק השולח ודו"ק, וא"כ הדברים שכתבתי מוכרחים דגם על הש"ס קשה ל"ל לאוקמא דס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, הא אפי' לא שמיה כיבוש חייב במעשרות כדמוכח בכמה דוכתי, אע"כ כדפרישית דהיינו לענין קנין להפקיע, ודוק היטב:

אחר שכתבתי כל זה עיינתי במג"א סי' ש"ו שהקשה ג"כ על הרמב"ם באופן זה די"ל דברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש, א"כ