גרש ירחים כח

ומצוה להדליק לכבוד שבת והיינו לכבות ולהדליק אח"כ ויש לחוש שמחמת אימה שמא ישכחו לחזור ולהדליק לא יכבוהו ויניחוהו דולק ואינו מצות נר שבת, ועוד נראה שאם ירגיל עצמו בכעס שוב בשבת אחרת ידליקו באיסור:

שם האכילוהו ס"ד כו' אלא ביקשו להאכילו. איפשר דמ"מ א"ש האכילוהו והיינו כעין עובדא דרב ששת לקמן דף ס"ז ר"פ מי שאחזו שנגנב להם רגל וחתכו מבהמה אחרת חי' להשנים א"כ הרגל בטל ברוב ע"פ הדין, וי"ל שלא נזדמן אותו הרגל של אמ"ה לפיו של אותו צדיק ונקט האכילוהו לפי מחשבתם שחשבו שיאכל אף הרגל של אמ"ה אם יפגע בו לכן מיקרי האכילוהו, ומה שנקרא דבר גדול היינו דשאר איסור בטל ברוב ונהפך האיסור להיתר א"כ אין תקלה, אבל אמ"ה שהוא ברי' לא בטל וא"כ איכא איסור על התערובות שם אמ"ה לכן נקרא דבר גדול:

שם אע"פ שרשע לנגדי. לכאורה לשון בעוד אינו מדוקדק, ויראה דרש"י פירש העומדים עלי לחרף ולגדף היינו משום דאם עומדין על דמו ודאי מותר למוסרן כי הבא להורגך כו', לכן אמר בעוד רשע רק לנגדי היינו שאינו עומד עלי רק להתנגדות בעלמא אני צריך לשמור לפי מחסום:

שם שלח ליה דום לה' והתחולל לו. מה שלא שירטט יראה שלא כתב רק ב' תיבות דום לה' ופירשו דום לו לה' והוא יפילם ולא נצטרפו ג' תיבות לכן לא היה צריך לשרטט, ויש לדקדק אמאי לא שלח לו כן בראשונה, וי"ל ודאי מסתמא ידע דמר עוקבא משכים ומעריב עליהם בבית המדרש ואינו מדרך ארץ שיזהירנו על זה דלא חשיד ליה, אבל כי שלח ליה מצערי לי טובא, לכן איפשר שמפני הצער מונעין אותו מבית המדרש לכן שלח ליה דום לה' והוא יפילם חללים חללים, השכם והערב כו' הוא כפול שהרי דריש והוא יפילם חללים, ויראה לפי שע"י הצער מנעו אותו מלמוד לכן שלח ליה דום לה' היינו כמ"ש התוס' שיתפלל עם דמדומי חמה, ואיתא בברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום, ופירשו התוס' דהיינו כוותיקין שיקרא ק"ש ויתפלל עם הנץ החמה שהוא ייראוך עם שמש, וא"כ ע"י תפלה בסמיכת גאולה לתפלה יבטח לבו שלא יוזק כל היום ויוכל להתחזק להערב עליהם בבית המדרש דגם במנחה שייך עם דמדומי חמה כמ"ש ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים, ולשון דום אינו יוצא מפשוטו ג"כ כדאיתא בברכות המאריך בתפלתו ומעיין בה בא לידי כאב לב מאי תקנתיה יעסוק בתורה שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה היינו ע"י התורה שהיא עץ חיים, וזה אמרו דום לה' היינו שיצפה לישועת ה' ע"י תפלה עם דמדומי חמה שלא יוכלו להרע לו כל היום, ואז יתחזק בהערב עליהם בבית המדרש וע"י זה יפלו חללים חללים, ומ"ש והם כלין מאיליהן שהוא כפול ואינו פירוש המקרא יראה שרמז לו ע"פ מאי דאיתא בברכות שיש לכוין בעידן ריתחא וריב"ל ביקש לקלל לצדוקי בעידן ריתחא כי חיורא כרבלתא דתרנגולא רק לא אסתייעא מילתא משום ענוש לצדיק לא טוב, לכן אמר לא תלך בדרך הזה שתקלל אתה רק דום לה' והוא יתבע העלבון שלך, וכיון שיראו שונאיך שהן כלין מאיליהן מן השמים ולא על ידך ממילא ימנעו יתר השונאים אשר רואים שאתה גברא דמרא סייעך, ובזה יובן מ"ש אח"כ הרף מאף ועזוב חמה שאל תתחכם לכוין עידן ריתחא שעת אפו של הקב"ה לקלל אל תתחר אך להרע שלא תפעל הרעה בעצמך כי ענוש לצדיק לא טוב רק קוה אל ה' ושמור דרכו בהכרת רשעים תראה ממילא:

שם ה"מ זמרא דמנא כו'. ויש לדקדק כיון דמהאי קרא דאל תשמח כו' מוכח אפי' זמרא דפומא א"כ ל"ל קרא דבשיר לא ישתו יין, ואין לומר דלא מוכח אלא יתורא דאפי' דפומא אסור דא"כ קשיא אמאי לא שלח להו מהך קרא דלא מוכח טפי מהך, ואף שהוא קרא בנביאים, במנחות דף ה' נמי עביד צריכותא אקרא דמשקה ישראל, ונראה דמאל תשמח הוי משמע לאסור זמרא אפי' שלא בבית משתאות, אבל קרא דבשיר לא ישתו יין משמע דוקא במשתאות אסור להכי צריך קרא דבשיר, ואיהו שלח להו לאיסורא שלח להו מאל תשמח:

(ע"ב) בתוס' ד"ה ויהיב תנא כו' וקשה וכו' עכ"ל. נראה ליישב פירש"י דהקושיא בש"ס דאיך גבלו המקום ברצועה קצרה שיהיה לה דין א"י והוה ליה להצריך לומר בפ"נ כמו בח"ל כיון דרצועה חדא לא חשיבא למיחשביה כא"י, וא"כ יש לגזור שלא תחלוק במדינת הים, ומשני דדרך ליתן סימן ברצועה בד"ה הא ר' יהודה כו' אע"ג דקרקעית כו' וא"ת כו' עכ"ל. לענ"ד בלא"ה תמוה איך מדמי מעשר לאמירת בפ"נ דתליא בבקיאין לשמה או בקיום, לכן נראה דודאי בספינה אין להבחין בין גבולי א"י לח"ל שאין איש שם על לב ע"ז כי הספינה שייטא למרחוק, אלא דאם הדין דעפר הבא מח"ל לא"י חייב במעשר א"כ מכח זה ניכרין ונבחנין גבולי א"י גם בים כי שכיח בו עפר מח"ל וניכר ע"י גבולי א"י גם בים, וא"כ ממילא לא קשיא קושיית התוס' דשפיר תליא הא בהא, כן נלענ"ד נכון ליישב קושיית התוס':

בד"ה אמר ר"י אימתי משמע דאימתי דר"י כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דהך כללא דאימתי לפרש אינו אלא אי סתם בדברי ת"ק י"ל אימתי לפרש, אבל כשמשמעות הת"ק בסתמא דלא כהך חילוקא דמחלק ר' יהודה לא שייך לפרש, והשתא י"ל ודאי ספינה סתמה כפירושה היא באינה גוששת דסתם ספינה להלוך על פני מים, א"כ ודאי הוי לחלוק, ומיושב כל קושיות התוס' גם מדם הניתז דוק ותשכח, ואביי דמוקי בגוששת היינו כיון שכבר נודע דין הספינה בגוששת ממילא קאי כספינה שיש לה דין א"י שיש לה יניקה מא"י:

בד"ה עציץ נקוב פי' בקונ' כו' עכ"ל. נראה סברת רש"י דשל חרס חשוב כקרקע שהוא עצמו עפר ומין במינו אינו חוצץ, ומה שהקשו מדנקט לקמן חרס של עציץ נקוב, איפשר לומר למאי דמסיק התם דהחרם יש לו דין מטלטלין והזרעים דין קרקע א"כ איפשר אע"פ שהשרישו הזרעים יוצאין מתוך הנקב בארץ מ"מ כיון שנתן לה העציץ שיש לה דין מטלטלין שפיר קנתה העציץ ומתגרשת בו, ולכאורה קשה הך ברייתות דמנחות נוקמא ג"כ כדהכא חדא כר"י וחדא כרבנן או כאביי חדא בגוששת וחדא באינה גוששת, וי"ל דבעציץ היכא דבנקוב חייב מן התורה חייב באינו נקוב מדרבנן, אבל בספינה פטור לגמרי לר"י באינה גוששת א"כ אינו מביא כלל, ואי קשיא ברייתא דר' יוחנן לוקמה כר"י י"ל דבעציץ ודאי חייב מדרבנן באינו נקוב דגזרינן אטו נקוב:

בד"ה דילמא כו' כן הוא האמת כו' פרוזבול כו'. איפשר לדחות דודאי כנגד הנקב יש לו דין קרקע, א"כ לענין פרוזבול סגי בקרקע כל שהו, משא"כ לענין טבל ומעשר י"ל דאותו דבר מועט בטל ומיקרי תלוש ואינו חייב במעשר מן התורה:

(דף ח' ע"א) בתוס' ד"ה כל ששופע כו' וקשה לר"י כו'. נראה ליישב פירש"י דקפלוריא נמשך מצפון למערב על נסי הים, וא"כ לת"ק הוי ח"ל, משא"כ לר"י הוי א"י כל צד שבמערב וקפלוריא בריש נסין שבים לצד מערב, לכן יהיב שפיר סימנא בנסי הים, משא"כ לת"ק שאין כל צד מערב ארץ ישראל רק משופע מטורי אמנון ודו"ק:

בד"ה ר"י כו' שאל רבינו פטר כו' אבל קשה וכי ר"י כו' עכ"ל. לענ"ד איפשר לפרש איפכא דלר"י דס"ל כל מערב א"י א"כ אין ניכרין גבולי א"י, לכן לעולם צריך לומר בפני נכתב, משא"כ לרבנן דניכרין גבולי א"י דידוע גבולי א"י לענין תרומות ומעשרות א"כ ניכרין אותן ספינות שהם בגוף א"י, לכן א"צ לומר בפ"נ ודו"ק:

בד"ה המוכר כו' אין לומר כו' דא"כ הוי סברתם איפכא כו' עכ"ל. וקשה לפ"ז אטו לא ידע מתני' דת"ק ס"ל עכו כצפון ובודאי לא טעי בין מרחקא ומקרבא דמרחקא כ"ש ממקרבא, לכן לולא דבריהם היה נראה דגיטין לא תליא במכירת עבד דמטעמא אחרינא הוא, אלא דדייק מלישנא דר"מ דאמר לגיטין משמע דוקא לגיטין ולא לעבדים, דאל"כ סתמא כפירושא דלגיטין קאמר ודו"ק:

בד"ה בשלשה כו' נקט שלשה לשון זכר כו'. עיין מהרש"א שכתב דעפר ג"כ לשון זכר כמו והך את עפר הארץ והיה לכנם וכן מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, לענ"ד אין ראיה מזה דקאי על ההויה שיהיה העפר, ומצינו בכתוב כי יהיה נערה בתולה וקאי על המאורע, וכמ"ש אבן עזרא כי יארע דבר זה, ויותר היה לו להביא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו הרי שהוא לשון זכר, מיהו מצינו באיוב כ"ח ועפרות זהב לו הרי שמכנה בלשון נקבה:

(ע"ב) בפירש"י ד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' עכ"ל לכאורה פירש"י תמוה דבסוגיא דנזיר דף נ"ה מפורש דאי אהל זרוק לא שמיה אהל מיקרי גושא, וכמו שפירש"י שם דהוה כמהלך ע"ג קרקע וא"כ בסוריא נמי גזר משום גושה, תו קשיא דהא בש"ס פריך אהא דבעי למימר דר"י סבר אהל זרוק שמיה אהל מתיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על אהל המת טמאה, מיהו לזה י"ל דרש"י לשיטתיה שפירש שם למסקנא דאין ראיה משם די"ל דוקא התם כיון דזרקה מפיק לה מתורת אהל, א"כ שפיר י"ל דר"י ס"ל אהל זרוק שמיה אהל, אבל קושיא ראשונה קשיא, ובפני יהושע האריך בדחוקים, והנלענ"ד בפירש"י דלפום סוגיין הוכרח לפרש כן דליכא לפרושי כשאר אוקימתות דאוירה היינו כמו בנזיר שם דגם רבי ס"ל אהל זרוק שמיה אהל וכ"ע משום אויר ופליגי אי גזר בלא שכיח, וכן אי פליגי בשמא יוציא ראשו ורובו, דא"כ איך מפרש דבסוריא על אוירה לא גזרו דהא לא תליא בזה, וי"ל דלא גזרו בלא שכיח או דלא גזרינן שמא יוציא ראשו, אלא ע"כ סוגיין היינו אי פליגי באהל זרוק ורבי ס"ל לא שמיה אהל, אלא דמ"מ א"ש הסוגיא ע"פ מ"ש התוס' בנזיר שם דף נ"ד ע"ב ד"ה ארץ דהך אוירה דאמר בשבת היינו כשמאהיל על הגוש, ובהא פשיטא לן דגזרו בליכא הפסקה בינו לגושא, ובהך מיירי כאן דבסוריא לא גזרו על אוירה אפי' מאהיל על הגוש אע"ג דבארץ עמים פשיטא לן דבכה"ג גזרו לכ"ע כשמאהיל על הגוש כהולך ע"ג קרקע, מ"מ בסוריא לא גזרו אפי' אאוירה כה"ג, ואיפשר דס"ל לרש"י כפיר"ת דמתני' בפ"ב דאהלות דארץ עמים אינה מטמאה באהל .