גרש ירחים כז

לעיל דף ג' ע"ב דאמר עיר אחת היתה בא"י, דמזה מוכח דרבה אית ליה דרבא ובעינן לקיימו, אך אם תנא היה י"ל דחולק על המתניתא וס"ל דוקא שתים כותבין ולעולם אין חילוק בין סוף הפסוק לתחלתו, והשתא י"ל דודאי הוכחת רב יוסף דבלא"ה פליג עני' מסברא כיון דרבה אית ליה דרבא ובעינן לקיימו א"כ מבבל לא"י לא שכיח, אלא דמ"מ שמא ר' אביתר סובר דר' יצחק היה אמורא וס"ל דמהגמוניא להגמוניא איירי בח"ל דבלא דר' יצחק אינו מוכח כמ"ש לעיל ליישב קושיית התוס', אלא דאת"ל שהיה אמורא מסתמא לא פליג אברייתא ומוקי הברייתא בסוף הפסוק דד' אין כותבין, א"כ עשה שלא כהוגן במה שכתב שלשה מסוף הפסוק בלא שירטוט, וע"כ ס"ל דר' יצחק תנא הוא ופליג על הברייתא ולעולם בסוף פסוק רשאי לכתוב בלא שירטוט, וא"כ לא הורה יפה לפי סברת רב יוסף דלא שכיח ובעינן קיום לכ"ע כדמוכח מדרבי יצחק לעיל, וע"ז קאמר אביי שפיר דילמא לעולם עשה בכוונת מכוון לשנות המקרא בתיבת את ולא איכפת בסופו בלא תחילתו ור' יצחק באמת לא היה תנא וס"ל משום לשמה לחוד וחולק על ר' יצחק דלעיל, ואי משום דא"כ איך חולק על הברייתא אטו מאן דלא ידע להא דר' יצחק שחולק על הברייתא לאו גברא רבה הוא, א"כ י"ל שסובר דר' יצחק הוא אמורא וחולק עליו וס"ל דלא בעינן רק משום לשמה, והשתא תו לא קשיא ליה כלל מן הברייתא די"ל דדוקא בתחלת הכתוב אסור לכתוב בלא שירטוט אבל סופו בלא תחלתו שרי, וכאן ששינה תחלת הפסוק א"כ אין כאן רק סופו בלא תחלתו ושפיר עביד דכתב בלא שירטוט, והכל נכון כפתור ופרח:

בתוס' ד"ה אמר ר' יצחק כו' בה"ג פוסק כר' יצחק כו' דיודע היה שאינה עיקר עכ"ל. צ"ע מנ"ל הא, מיהו ביבמות דף ק"ז ע"ב משמע דאביי כתב אקרינן מן לא עד לקחתה ולא כתב הני שלשה תיבות לא חפצתי לקחתה משמע דהיינו כר' יצחק, וצ"ע פירש"י שם שפירש דד' אין כותבין דמשמע מן הסוגיא כר' יצחק כדפרישית:

בא"ד ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא עכ"ל. לשון ומיהו אינו מובן, ומהרש"א דחק דהכוונה דשלא כסדר שרי כדמייתי הרבה ודוחק הוא, ויותר נראה לפרש דכוונת התוס' דסיפא דקרא שרי שהרי כתב אל גיל בעמים כסדר, מיהו בירושלמי שלנו כתיב בעמים אל גיל הרי ששינה גם סיפא דקרא, ויותר דכתבו דמשמע קצת דאסור דרך צחות ג"כ דמרבי מונא, ומ"מ ראיה גמורה אינה דאיפשר דלחומרא בעלמא עביד, ולזה כתבו ומיהו הרבה מביא שם שהיו כותבין לדרשא, א"כ נוטין הדברים דר' מונא לחומרא יתירה שינה לשון הכתוב, אבל לפי האמת אינו אסור רק לדרשא כדמייתי הרבה שהן לדרשא, שוב האיר ה' עיני ועיינתי בתוס' מנחות דף ל"ב ע"ב ד"ה מעידין שכתבו דהירושלמי חולק על ש"ס שלנו דשרטט וכתב ליה, א"כ משמע מדבריהם דלפום ש"ס דילן אפי' שלא כסדר אסור, וא"כ אין ראיה לאסור גם בדרך צחות דודאי אי אין קפידא בשירטוט כשכותב המקרא שלא כסדר י"ל שמהפך הלשון גם בדרך צחות, אבל לפום ש"ס דילן דאין חילוק א"כ בדרך צחות י"ל דאפי' כסדר מותר דאין חילוק בין כסדר לשלא כסדר ולדרשא לעולם אסור, ואף דהיה איפשר לפרש מ"ש וחולק על ש"ס שלנו היינו במעשה שהיה ולא בדין מ"מ פשט דברי התוס' דחולק בדינא, דאל"כ טורח שרטוט למה יכתוב שלא כסדר כדמשמע נמי פשט הלשון כאן ודו"ק:

מיהו נראה דהירושלמי לאו מדין שרטוט אתי עלה רק ס"ל דאסור לכתוב דהוי ככותב מגילה להתלמד כדכתב בירושלמי מהו למיכתב תרתי תלת מילין מן פסוקא, מיהו אנן קי"ל כמר זוטרא ביבמות ס"פ מ"ח דבכה"ג לא איכפת לן בלא ניתן לכתוב לכן בשרטוט ש"ד:

בא"ד דתפילין א"צ שירטוט כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נלענ"ד דדוקא בתפילין כיון דנכתבות שלא מן הכתב דמגריס גריסן כדאיתא במנחות דף ל"ב, להכי יש סברא שלא להצריכן שירטוט דבקל יכוון איזו שורות, שהדפין קצרין, אלא דבמזוזה מ"מ הלכה למשה מסיני דבעי שירטוט, אבל ס"ת לכ"ע בעי שירטוט כיון דאין נכתב שלא מן הכתב צריך אימון יותר לכוון השורות, והכל ניחא ודו"ק:

בד"ה זבוב כו' מותזנה עליו דריש לשון זנות עכ"ל. לכאורה גם בנימא אינו ענין לזנות רק סכנתא, וראיתי ברי"ף אגדות הרגיש בזה ונדחק בדברים שאינם של טעם, לכן נראה עפמ"ש בסנהדרין פרק כה"ג גבי אמנון שקשרה לו נימא באותו מקום ועשאתו כרות שפכה, וא"כ נראה שהפנויות הכשרות לא היה דרכן לגלח שם שלא היה דעתן על זנות ואדרבה מתוך כך ימנעו לזנות עמהם שיחושו לסכנתא, וא"כ י"ל דדייק לשון ותזנה עליו דייקא היינו שנהגה עמו כאילו בא לזנות עמה ולא גלחה כי מרדה בו ולא היתה חפיצה להבעל לו מדעתה לכן לא חששה לגלח וזהו שהקפיד עליה, ובזה ניחא דלא דריש זנות ממש, דא"כ מאי עליו דקאמר ומלשון עליו משמע שעליו היתה נוהגת כאילו בא לזנות עמה, וגם אפי' זונה מדעתה אם לא היתה מיוחדת לזנות רק לפי שעה נתפתתה אין פנאי לגלח, לכן היא שלא היתה חפיצה בו כששוב נתפייסה לא גלחה, לכן הקפיד עליה שנהגה עמו כמנהג המפתה לזנות, כן נ"ל נכון, ועם מ"ש נתקיימו דברי מהרש"ל בפ' כ"ג דהבתולות לא היה דרכן לגלח, ומה שהשיג מהרש"א עליו דשער בית השחי אין נמאס לתשמיש תמהני פה קדוש יאמר דבר זה דמ"מ אית ביה יפוי וקישוט אשה לבעלה, מיהו עיקר דברי מהרש"ל שהקשה מהא דדריש בנזיר לא ילבש גבר שמלת אשה שלא יגלח שער בית השחי ובית הערוה לא ידענא מאי קשיא ליה דאף שלא היה להם ע"פ הנס מ"מ קישוט אשה הוא ובנות גרים היה להם וצריכין לגלח, ומ"ש מהרש"א שע"י גלוח היה שהיו מגלחין משום יפוי אין דעתי נוחה בכך, דא"כ מאי רבותא ומאי משני בת יפת תואר אטו בת יפת תואר לא היתה רשאה לגלח, לכן דברי מהרש"א תמוהים, והנכון כדברי רש"ל דאף אם נימא שהיה נמצא בהם סימן שערות אף שאיפשר שלא היה להם רק סימן עליון דזהו מעשה נסים היה, מ"מ איפשר שהיה להם שערות קטנות שמגיע ראשן לעיקרן שלא היו ניכרין כמעט, ואין לנו אלא דברי חז"ל כפשטן אמונת אומן, גם מלשון התוס' כאן מוכח כדברי רש"ל שלא היה להם שער כמ"ש בד"ה נימא:

בא"ד וא"ת מנ"ל דלא הוה זנות כו'. איפשר להביא ראיה מכאן להרמב"ם דפילגש ע"י קידושין וא"כ אסורה עליו, מיהו מפילגשי אבשלום ע"כ אע"ג דבלא קידושין הוו דלמלך מותר בלא קידושין ואפ"ה לא החזירן, מיהו י"ל דבמלך גנאי טפי שאין משתמשין בשרביטו, וגם מלשון גילוי עריות ראיה לרמב"ם דהוה ע"י קידושין:

בגמרא זבוב מצא ולא הקפיד. וקשה כיון שהזבוב לא היה סבת המעשה א"כ למה ירמוז הכתוב למה שאינה סיבה למעשה וכי אין לכתוב לאשמועינן אלא מאורעות שבין אותו האיש ובין פילגשו, ונראה דע"י הזבוב היה סיבה לנימא והוא לפי שהכירה קפדנותו וחשבה שיגרשנה בשביל הזבוב כדאמרינן בשילהי מכילתין דאפי' הקדיחה תבשילו ע"כ חשבה כי לא יקרב עוד אליה, וזה היה סבה שלא גילחה השיער, ולפי שבאמת לא הקפיד על הזבוב וקרב אליה מבלי שהכינה עצמה לכך לכן מצא הנימא, נמצא שהזבוב סיבה לנימא, לכן ירמוז הכתוב לכך ותזנה ר"ת ותוך תבשילה זבוב נמצא ולא הקפיד ועל נימא הקפיד:

בתוס' ד"ה שלש כו' שבת היה עכ"ל. צ"ע מה חילול שבת היה, ואיפשר שברחה ממנו חוץ לתחומין י"ב מיל דלהרמב"ם הוא דאורייתא, ולכ"ע דתחומין דרבנן משמע שנגזר עליהם בימי קדמונים כדדרשינן מנגד או דהלכה עם מטלטלין שלה והויא מעביר ברה"ר או מוציא מרה"י לרה"ר, עיין מהרש"א אגדות שדחק:

בא"ד ולהכי לא חשיב אבר מן החי. איפשר דאמ"ה לא פסיקא ליה למי שהוא צדיק ואין הקב"ה מביא תקלה על ידו במידי דאכילה, אבל שאר איסורין איפשר שיארעו לכל כצדיק כרשע, ולזה אמר כל המטיל אימה יתירה אפי' צדיק בא לידי ג' דברים:

בד"ה עירבתם כו' ואין נראה כו'. קושיית התוס' עצומה דבשבת דף ל"ד מקשינן הא גופא קשיא אמרת שלשה דברים צ"ל עם חשיכה הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה ספק אין חשיכה מערב ומשני כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין ופירש"י שם עירובי תחומין תיקון מעליא הוא, ונראה דודאי לא מסתבר שיקשה הש"ס שימתין דוקא עד ספק חשיכה דמה לו להמתין כ"כ, אלא נראה דקשיא ליה למה לא אמרו בלשון ציווי כמו הדליקו הנר, וצ"ל דאם יאמרו בלשון ציווי א"כ יסברו שמצוה להמתין ובאמת ראוי להקדים ואין לסמוך על שעה בתרא שמא יארע עיכוב, והשתא י"ל הקושיא דאי בין השמשות מערבין ג"כ א"כ ה"ל לתקן בלשון תערבו שהוא ציווי, ואין לומר שמא יתאחר דאף אם יתאחר יש זמן כל בין השמשות, וע"ז משני הש"ס דבעירובי תחומין אין יכול לערב בין השמשות ופעמים שצריך לעירובי תחומין, לכן תיקנו לשון הכולל שפעמים ישאל על עירובי תחומין אם צריך לילך חוץ לתחום ע"י עירוב, אבל הכא דאמר הא דאמור רבנן ג' דברים צריך לומר ודאי הא עיקרא משום עירובי חצירות דזהו מצוי בכל שבת:

עוד י"ל הא דאמר הכא הא דאמרי רבנן ג' דברים צריך לומר בע"ש אין הכוונה על מה שנאמר במשנה ממש רק דרבנן רגילין לומר כלשון המשנה, ובשבת פריך הא דנקט צריך דמשמע אפי' דיעבד כדלעיל דצריך משמע דיעבד, להכי מוקי בעירובי תחומין שאפי' דיעבד אין תקנה רק בין השמשות, אבל הא דאמרי רבנן בכל שבת ודאי קאי אעירובי חצירות וכפירש"י ודוק היטב:

(דף ז' ע"א) בגמרא למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. וקשה בהדלקת נר איך שייך דליקבלו מיניה, דבשלמא בעשרתם י"ל אם יאמר בלשון כעס מכח מורא יאמרו שכבר עשרו ושוב לא יעשרו, אבל בהדלקת נר הא חזי וכ"ש אם יש להם מורא שידליקו מיד, ואיפשר לומר דאם יאמר בלשון כעס איפשר שעדיין לא עשרו וידליקו הנר והוי קבלת שבת ושוב לא יעשרו כיון שקיבלו שבת עליהם, מיהו מלשון המשנה ספק חשיכה אין מעשרין משמע אף שכבר הדליקו הנר מסתמא מ"מ יכולין לעשר, ועיין א"ח סימן רס"ג, ואיפשר משום דמצוה להדליק ושלא יקדים ולא יאחר כדאיתא בשבת ובא"ח סימן רס"ג ס"ו א"כ כשמוצא נר דלוק