גרש ירחים רע

שלא תיזקק ליבם, וכן מצינו במלחמת בית דוד שכותב גט כריתות לאשתו, א"כ לא קשיא מגרושה לכהן רק אלא ישוב קשיא ליה שפיר:

מיהו נ"ל ע"פ מה דאיתא במדרש לאל גומר עלי קטנה שנבעלה בת ג' ויום א' אין בתוליה חוזרין נמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין, וא"כ משכחת לה נמי שנבעלה כשהיתה י"ב שנים רק שנולדה באדר שני ואז כלתה שנתה באדר סתם והויא כבר גדולה ואם זינתה אסורה לבעלה ויכול לגרשה שאסורה עליו ושוב נמלכו ב"ד לעבר השנה א"כ עדיין לא מלאו לה שנים עשר שנים ויום אחד כיון שנתעברה השנה לא נשלמו לה י"ב שנה רק באדר שני כיון שהשנה מעוברת וא"כ היתה קטנה בשעת הזנות ואינה אסורה לבעלה דהא אחר שכבר גירשה עיברו השנה ומותרת לו, וא"כ צריך קרא דלא ישוב לקחתה, והיינו להפוסקים פיתוי קטנה אונס, מיהו להרמב"ם דס"ל גם בפיתוי קטנה אסורה ל"ל הכי, מיהו י"ל שנבעלה כשהיתה בת ג' שנים ויום אחד להרמב"ם דאסורה לבעלה ונמלכו לעבר השנה ובתוליה חוזרין ולא נאסרה וגירשה קודם שעיברו השנה ואתי קרא דלא ישוב לקחתה, מיהו להחולקים על הרמב"ם לא משכחת לה דהא ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא וגם מעיקרא לא נאסרה עליו ומשכחת לה שפיר בהיתה י"ב שנה וכדפרישית כל חד לפום שיטתיה וא"ש ודו"ק:

בגמרא אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כו' מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. לכאורה קשה הא לרבא דס"ל אי עביד לא מהני א"כ ס"ד אמינא דלקי ומשום דכתיב כל ימיו הוי ניתק לעשה, וא"כ קשה מנ"ל דאין צריך להחזירה דילמא כל ימיו אתי לניתק לעשה דלא לילקו עליה, דלרבא אע"ג דלא מהני לקי וקמ"ל כל ימיו דהוי ניתק לעשה, וכן הקשה הפ"י, וי"ל לפמ"ש התוס' בתמורה דף ה' בד"ה אמר לך דלהכי לא מיקרי לאו שקדמו עשה דהא יוכל לקיים ולו תהיה לאשה שלא יגרשנה כלל היינו משום דכתיב כל ימיו אחר לא יוכל שלחה ולא כתיב ולו תהיה לאשה כל ימיו, וא"כ שפיר מוכיח מדכתיב כל ימיו דאי בעלמא נמי צריך להחזירה א"כ תיקשי לכתוב כל ימיו אחר ולו תהיה לאשה, ואין לומר דלא הוי חשיב ניתק לעשה דקדמו עשה דא"כ ל"ל כלל כל ימיו דהא בעלמא נמי צריך להחזירה, אלא ע"כ מדאיכפל קרא למיכתב כל ימיו אחר לא יוכל שלחה להורות אניתק משמע אי הוה כתיב קודם לא יוכל שלחה לא הוה מיותר כלל דצריך לגופי' שצריך להחזירה ש"מ דבעלמא אינו בעמוד והחזר ודו"ק:

ומ"ש הפני יהושע בזה מגומגם טובא, דמ"ש לא לכתוב רק לו תהיה לאשה כל ימיו ולא לכתוב כלל לא יוכל שלחה תמוה דהא צריך לכהן שלוקה ואינו מחזיר ואינו ניתק כלל כמפורש בתמורה שם, וגם אין זו סוגיא להקשות ל"ל לאו בניתק לעשה דתיקשי בנותר ובגזילה דליכא שום מלקות ל"ל הלאו וע"כ אין זה קושיא:

מיהו נראה לומר בפשיטות דניתק לעשה לא שייך רק לומר שהוא תיקון הלאו ואילו לא עבר על הלאו לא הוטל עליו תיקון, אבל אם אפי' בלא עבר לעולם הדין דמחזיר לא שייך בזה תיקון הלאו דבכל מקום צריך להחזיר ולא שייך תיקון הלאו בזה, ולא מסתבר דאפיק קרא ניתק לעשה מה דהוטל עליו בלא עבירת הלאו דעכ"פ הך דבעמוד והחזר הוא אפי' בלא עבירת הלאו, וזה ברור ודו"ק. ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מהו מי כייפינן ליה לאהדורה או לא עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דהגט הוי גט רק מספקא לן אי כייפינן ליה להחזיר, ואיפשר דס"ל לרש"י כיון דבגמרא תמורה משמע דלא קשיא לן רק אמאי אינו לוקה אבל אהא דהוי גט לא קשיא לן, וע"כ צ"ל דאע"ג דאי עביד לא מהני פשיטא לן דהוי גט, וצ"ל כמ"ש התוס' שם דאיתקש מיתה לגירושין וא"כ גם הכא לא מספקא לן אי הוי גט רק אם כייפינן ליה להחזיר, מיהו קשיא לי טובא לפ"ז מאי דייק מאונס דילמא בלא מצא בה דבר כייפינן ליה להחזיר אבל באונס אפי' משום דבר לא מצי לגרשה וכופין להחזיר, אבל בלא מצא בה דבר גם בעלמא כייפינן ליה להחזירה, דבשלמא במצא בה דבר ערוה לא מצינן לאוקמא באונס דא"כ גם באונס אינו רשאי לקיימה כיון שאסורה עליו אבל משום דבר פשיטא דבאונס לא יוכל להוציא דהא אונס שותה בעציצו אפי' חיגרת או סומא אבל אדבר פשיטא דלא יכול לגרשה באונס וקמ"ל דבעמוד והחזר, אבל בלא מצא דבר י"ל לעולם צריך להחזירה, לכן לולא פירש"י איפשר לפרש דפשיטא לי' להש"ס דאי הוה הגט גט שא"צ להחזירה רק האיבעיא אי מהני הגט, ונהי דכתבו התוס' סברא דאיתקוש גט למיתה היינו בס"ד דלא מצי לאקשויי אמאי הוי גט, אבל לפי האמת ס"ל להש"ס דלא שייך ההיקש בזה דכיון דאי עביד לא מהני א"כ אינו גט כלל והוי כלא נתן לה כלום ולא שייך בהיקש. ובהכי ניחא סמיכת קידושין לגיטין האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה , ויש לדייק למה נקט כסף וביאה ושטר דהא כתיב כי יקח איש אשה ובעלה דהוי כסף וביאה וא"כ כסף וביאה קדמו, ואפי' למאן דיליף מבעולת בעל מ"מ קדמה ביאה, לכן י"ל אי תני כסף וביאה הוה מצינן למיטעי ששניהם צריכים דמקדש והדר בעיל כדאיתא בקידושין דף ט' ע"ב, אלא בשטר מוכח דקונה וגומר דאל"כ נערה המאורסה איך משכחת לה, וצ"ל בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, אלא דקשה לפ"ז מוכח גם כסף לחוד גומר דהא איתקוש הויות להדדי, וצ"ל כל כמה דלא ידעינן דכסף הויה הוא אינו בהיקש, א"כ מוכח נמי דלא הוי היקש מיתה לגירושין דאם נימא אי עביד לא מהני י"ל שאינו גט כלל, ואין לומר סברת התוס' דאיתקוש מיתה לגירושין דכל זמן דלא ידעינן דהוי גירושין אינו בהיקש, וצ"ל דלמסקנא באמת ליתא לסברת התוס', א"כ שפיר י"ל דס"ל להש"ס דאי הוה גט בדיעבד א"צ קרא שא"צ להחזיר דפשיטא כיון שגירש והוי גט שא"צ להחזיר, והשתא מוכח שפיר כיון דהגט גט אפילו באונס ממילא מסברא א"צ להחזירה, וי"ל לפי האמת לא שייך כלל ההיקש לגירושין, וא"כ שפיר נקט התנא שטר באמצע דאילו נקט כסף וביאה המ"ל בכסף וביאה תרווייהו חד הויה הוא, אף דנקט שלשה דרכים י"ל דהדרכים הם שלשה אבל כסף וביאה חד הויה הוא, ועוד אי שלשה להכי אתי לא נלמד מיעוטא ממניינא, לכן נקט שטר באמצע להורות דכולהו הויה בפני עצמו דומיא דשטר דע"כ בפני עצמו הוא כיון דלמדוהו מגט וגומר ומוציא, והשתא נמשך שפיר כיון דלא יגרש רק משום ערוה או דבר ופשיטא לן דהוי גט בדיעבד ומנ"ל, וצ"ל מאונס דכתיב כל ימיו, וקשה נימא כל ימיו אתא שאם גירש משום דבר צריך להחזירה אבל בלא דבר לעולם צריך להחזירה, וצ"ל דפשוט לן כשגירשה והוי גט שא"צ להחזירה ועיקר הקרא אתי לומר שהגט בדיעבד מהני ולא אמרינן אי עביד לא מהני, לכן נקט שטר באמצע משום דשטר ליכא למיטעי דבעי שטר וביאה ביחד דפשיטא לן דשטר לחוד מהני אבל כסף וביאה יש לטעות דמקדש והדר בעיל ולא הוי היקשא כל זמן שלא ידעינן שהוא הויה אינו נלמד בהיקש א"כ ממילא נמי לא שייך לאקושי גירושין למיתה שיועיל בלא דבר, רק דלא הוה סברא כלל שיחזיר אם הגט מועיל וא"כ שפיר נדרש לסמוכין להורות נתן דלא שייך ההיקש, וע"כ א"צ קרא כלל שאינו מחוייב להחזירה דאי הוה סברא שיתחייב להחזירה לא מוכח כלל בגירשה שלא בשביל דבר שאין צריך להחזירה, אלא ודאי פשוט מסברא שאם גירשה אינו חייב להחזירה ולא ילפינן מאונס, רק דאמרינן דמהני הגט בדיעבד ממילא אין צריך להחזירה דעל החזרה לא שייך לא מהני דמ"מ כבר גירשה, ודוק היטב. אבל לפירש"י צ"ע מנ"ל בלא מצא בה דבר, וכה"ג קשה מנ"ל בזיווג ראשון דילמא אונס קמ"ל בזיווג שני, מיהו י"ל דלא מסתבר ליה לחלק בשל תורה בין זיווג ראשון לזיווג שני, אף למאי דמפליג לקמן י"ל בדרך אסמכתא בעלמא:

בתוס' ד"ה בית שמאי כו' והרב ר' אלחנן מפרש דר"ע א"ש כב"ה כו' עכ"ל. עפ"ז נ"ל ליישב לשון הירושלמי שהביא הרשב"א והדוה בנדתה זקנים הראשונים אומרים לא תכחול ולא תפרכס עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה, ומסיק בירושלמי זקנים כב"ש ור"ע כב"ה, ותמה הרשב"א למה לא קאמר טעמא דנפשיה דס"ל משום נוי יכול לגרשה, ולפ"ז נראה דודאי לאו ברשיעי עסקינן רק שיוצא ידי חובתו כפי הדין, והנה משום ניוול זה ודאי לא יגרשה ע"פ הדין דלא שייך מצא אחרת נאה ממנה שהרי כל הנשים תקראנה כאלה וכולן יהיו בניוולן דכשרוצה אשה נאה מסתמא עדיין לא פסק וסתה, רק משום דס"ל כב"ה דמשום הקדיחה נמי יוכל לגרשה א"כ כשאינה מגונה בעיניו אינו מקפיד על הקדיחה, אבל בשעה שהיא בגנות י"ל שמקפיד על כל דהו לפי שעה שנראית מגונה בעיניו, וא"כ שפיר קאמר ר"ע כב"ה דוקא והיינו כמ"ש התוס' דע"כ ר"ע נמי דריש דמשום דבר יוכל לגרשה, והדברים ברורים ודו"ק:

בגמרא וזורקו ואינו שותהו. יראה כי הזריקה כינוי לקפידא שקץ בו קצת ומ"מ אינו מקפיד שלא להרגיל איבה בינו ובינה שמתוך כך באה לזנות כפירש"י, לכן אף שפעמים אינו נוח לו בהרבות דברים עם קרוביה מ"מ מניחה, אבל פפוס בשביל הקפידא מונע לגמרי לשתות לכן אמר וזורקו ואינו שותהו בשביל הקפידא, וניחא דקדוקו של המהרש"א שדייק למה זורקו:

(ע"ב) בגמרא זו מצוה מן התורה לגרשה. משמע אפילו לב"ש ולעיל דיליף דבר דבר היינו לענין כפייה, ולפ"ז לא קשיא קושיית הירושלמי דבכה"ג צריך לא ישוב, מיהו זהו בכלל תירוץ הירושלמי דאתי ללאו וניחא נמי גרושה לכהן בכה"ג ליכא לאו ודו"ק:

שם זכה שני שלחה שנאמר ושנאה כו' כדאי הוא במיתה. וקשה למה לא נרמזה המיתה בנישואין שמכניס רשעה, ועוד למה לא נרמז בקמא שאם אינו משלחה קוברתו, וי"ל שאחר שהוחזקה בפרוצה לראשון השני כונסה ע"ד לנעול בפניה וע"י זה שונאה ומזנה תחתיו כמו שפירש"י לעיל, לכן יש חשש זנות טפי אצל השני:

שם כי שנא שלח ר"י אומר אם שנאתה שלח ר' יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי כו'. פירש"י אם שנואה היא לפני המקום שלח כב"ש, והוא דחוק דהא מסיק ולא פליגי, ונראה דרש"י ס"ל דב"ש לא מפליג בין זיווג ראשון לזיווג שני וס"ל לעולם בעינן ערות דבר, וכן ב"ה ג"כ לא מפלגי ולעולם שרי אפי' בזיווג ראשון רק אמוראי לא פליגי דבזיווג ראשון ס"ל כב"ש ובזיווג שני כב"ה, אלא דמ"מ קשה לשון ולא פליגי שהרי זה מפרש שנא המשלח וזה מפרש שנואה שלח א"כ מנ"ל לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני, ועוד דרישא דכסות דמעה איירי בזיווג