גרש ירחים רעא

ראשון ואיך מוקי שנא שלח בזיווג שני ושנואה שלח מנ"ל בזיווג שני דמותר לשלח, לכן י"ל לזה דבלא"ה יש לדייק דקאמר ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך כו' מה ערוה שייך, אך נראה לפמ"ש לעיל דלב"ה דס"ל בהקדיחה תבשילו יוכל לגרשה והנה הם המציאו עליהן שמצאו בהן דבר ערוה, ולב"ה דיכול לגרשה נאמן לומר שמצא בה דבר ערוה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, משא"כ לב"ש אינו נאמן דשמא עיניו נתן באחרת כמו בזמן הזה שכתב רמ"א דאינו נאמן לומר שזינתה אשתו כיון דיש חר"ג, והנה הם באותו דור שביקשו לצאת ידי הבריות שלא לגרש זיווג ראשון אף שאין כופין על כך המציאו עליהן דבר ערוה ובזה שוייה חתיכה דאיסורא כיון שאין כופין שלא לגרש, ולזה אמר כי ה' העיד כו' שטהורה היא ואתה בגדת בה והוצאת עליה שם רע, ועיקר מה שהוציא עליה שם רע בשביל שאין לגרש זיווג ראשון והיינו פירושו כי שנא שלח ר"ל בשביל ששנאוי המשלח הוציאו עליהן שם רע כדי שיוכלו לגרשן, וחד אמר שנואה שלח והיינו ודאי שהכותית שנשא גם היא היתה אשתו כדאמרינן ביבמות דף מ"ו מי לא טבלה לנדותה הרי שהטבילה לשם נדות היא עולה לשם גירות, ואם כן היו להם הכותיות לנשים גמורים אף ששנואין היו בתחילת נישואין מ"מ כשנהגה מנהג יהודית חשיבא לגיורת, וע"ז אמר כי לפי הדין שנואה שלח היינו הכותית שהיתה שנואה בנישואין היית יכול לשלח שהרי כבר היא זיווג שני שכבר היו להם הנשים הראשונים היהודיות, א"כ מוכח שפיר תרתי דקפיד על היהודית שהיתה זיווג ראשון שלא לשלחה והשנואה יכול לשלח אף שכבר נתגיירה מ"מ הוי רק זיווג שני ויכול לגרשה, וא"ש ודו"ק:

ועפ"ז יש לפרש יתר הפסוק כי שנא שלח וכסה חמס על לבושו ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו, והוא כי הנשים הראשונות לא שוה להם בגט כיון שהושחרו פניהם עד שעזבום בעליהן כ"ש שלא ינשאו לאחר לכן לא ביקשו לקבל הגט והיו צרורות אלמנות חיות, ולפי האמת כל זמן שלא נתנו להם גט הרי הם נשיהם וחייבים בשאר וכסות, אך לפי שהוציאו עליהם שם רע ולב"ה נאמנים לשויה חד"א שבידו לגרשה א"כ כיון שלא גרשום גזלום שאר וכסות וזהו וכסה חמס על לבושו במה שלא גירשום ולא נתנו להם מלבושים שהיו מגיעים להם על פי הדין כל זמן שלא גירשום, ואף שבאמת בגירשום פטור מכסות היינו משום שנפרד האישות לגמרי, וענין האישות ידוע שבעלה שבק רוחא בגווה כדאיתא בסבא משפטים, ואם גירשה נתפרדה החבילה ונפרד הרוח ממנה כי הותר חרצובות האישות, וזהו ונשמרתם ברוחכם שהרי לא גירשום ולא תבגודו:

ועפ"ז יש לפרש הפסוק ולא אחד עשה ושאר רוח לו ומה האחד מבקש זרע אלהים ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד שפירש"י דחוק למאד, אך נראה שהתרעם על שבגדו באשת נעורים וכתיב והיו לבשר אחד היינו שבתחילה נברא אחד להורות על קרבות שלהם שיהיו לבשר אחד בגוף וגם ברוח אחד, וזהו ודבק באשתו דביקות רוחא ברוחא והיו לבשר אחד, נמצא שהם בגוף ורוח אחד כמו שבתחילת בריאה שנבראו דו פרצופין ורוח אחד להם כמו כן אחר שנסרום הקב"ה מ"מ ע"י דיבוק נעשים רוח אחד דרוחא שביק בגווה, וזהו ולא אחד עשה ושאר רוח לו רומז על השארת רוח שלו בגווה וע"י הרוח ששביק בגווה הוליד זרע אלקים ולא לפנות לנוי כי הכעורות אמרו אין אשה אלא לבנים, וכשהוא ממעט ממנה העונה הרי רוח שלו בוגד בה שהחלק שואף אל הכל ורוחא דשביק שואף שיתחבר עמה וילוה אישה אליה גם בשלימות רוחו שיהיה דביקות רוחא ברוחא, וזהו ונשמרתם ברוחכם דשביקו בגווה ובאשת נעוריך שהשארת שם הרוח אל יבגוד בם הרוח, והכל יפה נדרש כמין חומר בהתכת הכתובים בעזרת הנותן אומר, לכן יש חילוק דבזיווג ראשון עיקר רוח הוא דשביק בגווה כי לא נאצל מרוחו לאחר, משא"כ בזיווג שני אין כ"כ דביקות רוחא ברוחא כי כבר האציל מרוחו בראשונה שהוא עיקר מן שלימות הרוח הראוי להאציל ובזיווג שני שכבר נתן לאחרת חילו אין כ"כ דביקות לכן מותר לגרשה:

תם ונשלם: