גרש ירחים כו

מעיקרא ממתני' היינו משום דאי לאו דברי רב הונא הוה מצינן לומר דרב לא קאמר רק לבתר דאתא לבבל, אבל השתא דקאמר רב הונא עשינו עצמינו משמע לרב גופיה אפי' מעיקרא הוה בבל כא"י לכן פריך ממתני', ובהכי ניחא הלשון אתמר נמי שאינו מובן דמ"מ י"ל משום לשמה, ולפמ"ש א"ש טובא דודאי פשיטא לן דבבבל מעולם היו בקיאין כמו שפירש"י ששם גלו החרש והמסגר, והשתא דרב הונא אמר מכי אתא רב לבבל ומעיקרא לא ש"מ דטעמא משום דבעינן לקיימו, והכי דייק לשון רש"י ודוק היטב:

עוד נראה ליישב פירש"י דר' ירמיה דקא מותיב ס"ל משום לשמה, ואי משום לשמה פשיטא דלעולם היו בקיאין בבבל כפירש"י ואפ"ה משמע ליה לר' ירמיה דגם בבל היה לה דין מדינת הים אע"פ שהיו בקיאין משום שלא תחלוק במדה"י ומקשה שפיר, והא דאמר רב הונא עשינו עצמינו היינו משום קיום כדפרישית ודו"ק:

בגמרא ותסברא כו' מ"ט בשוקייהו טרידי. ויש לדקדק מאי ותסברא דקאמר הא י"ל דלקיימו יש כיון דאזלי לשוקא ולא אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי רק בא"י משום לשמה והני גמירי, ויש ליישב דהתוס' כתבו במשנה דמכפר לודים ללוד קמ"ל אע"ג דבני לוד מצויים שם תמיד אפ"ה לא הוי כלוד עצמה, וא"כ אי לא אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי תיקשי לרבא אמאי מצריך מכפר לודים ללוד, הא כיון שמצויים שם מסתמא בקיאין בחתימות שלהם, אע"כ אמרינן סברא דבשוקייהו טרידי דע"ז לא אמרינן שלא תחלוק במדינת הים, דהא כאן לא צריך לומר דכיון דבקיאין מטעם שמצויים שם תמיד, ובהכי ניחא דלא פירשו התוס' איפכא דכפר לודים מצויים בלוד על השוק, ולפ"ז ניחא דא"כ ה"ל שלא להצריך לומר כמו בארדשיר הכא ודו"ק. בתוס' ד"ה ומבי ארדשיר כו' לגזור מוליך אטו כו' וי"ל כו' והקשה מהרש"א בס"ד דס"ל משום לשמה תיקשי נגזור מוליך אטו מביא, ואיפשר דבהך ס"ד דלאחר שלמדו לא גזרינן מוליך אטו מביא כיון דבקיאין רק משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וה"ל גזירה לגזירה כיון דהיו בקיאין מעולם תו לא גזרינן מוליך אטו מביא, מיהו זה דחוק לאוקמא מתני' קודם שלמדו, ויותר נראה דבלא"ה יש להבין מאי קשיא להו להתוס' דילמא ס"ל כת"ק דלא גזר מוליך אטו מביא, וצ"ל דמשמע להו להתוס' מדלא פריש הש"ס דאתיא דוקא כת"ק משמע דככ"ע אתי, וא"כ בס"ד דעדיפא מיניה מקשה ותסברא א"כ לא שייך לפרושי דכת"ק אתי רק הקושיא למסקנא דרבה אית ליה דרבא ולא פריש הש"ס דאתי כת"ק דוקא ולק"מ ודו"ק:

מיהו נראה ליישב עיקר קושיית התוס' דודאי י"ל דאף דכתבו התוס' דאקטיספון לאו מבבל מ"מ י"ל דעכ"פ היה מן המובלעות בבבל וכיון דבבל כא"י לגיטין א"כ ל"צ לומר גם במובלעות רק משום שלא תחלוק במדינת הים, וא"כ י"ל דרבנן בתראי דגזרי מוליך אטו מביא במובלעות ס"ל דא"צ לומר כלל בפ"נ רק רב חסדא דמצריך היינו לחוש להני תנאי דס"ל גם במובלעות צריך לומר בפ"נ והני לא מצינו דגזרו מוליך אטו מביא ופשיטא שאין לתפוס חומרי שניהם, וא"כ י"ל דלא שייך לגזור מוליך אטו מביא רק אי אמרינן משום לשמה, וא"כ במוליך מא"י למדינת הים כשיראו אותן שבמדינת הים שאין אומרים בפני נכתב ישלחו גם הם לא"י מבלי שיכתוב בפני השליח ואיכא תקלה כיון דאין בקיאין באמת, אבל אי משום קיום ידוע דהני ידעי בח"י דהני והני לא ידעי ולא שייך למיגזר כלל מוליך אטו מביא:

בד"ה הני כו' וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי כו' עכ"ל. איפשר לומר דטעמא דרב באמת משום דבני המקום מכירין חתימתן, וא"כ הכא לדידן דקי"ל כרב שפיר אהני הא דבני המקום מכירין חתימתן:

בד"ה והא כו' קשה וכו' עכ"ל. איפשר ליישב לפמ"ש לעיל די"ל בבבל משום שלא תחלוק במדינת הים צריכין לומר בפ"נ, א"כ לא פסיקא ליה לאקשויי דשמא ס"ל משום שלא תחלוק גם בבבל צ"ל בפ"נ משום לשמה. בא"ד וה"ה דהוה מצי למפרך כו' אפי' באותה שכונה נמי עכ"ל איפשר לומר לפמ"ש התוס' דאינו רק לעז הבעל בעלמא א"כ באותה שכונה יש לברר ע"י הסופר ועדים, לכן ליכא למיחש לערעור:

בגמרא אי מסורא לנהרדעא. צ"ע כיון דנהרדעא אתרא דשמואל הוה ושמואל ס"ל לעיל בבל כח"ל, א"כ איך אמר ליה לא צריכת הא באתרא דשמואל לא יוכל ליתן הגט בלא בפ"נ, ואיפשר דנהרדעא וסורא מדינה אחת וספיקא דר"כ שמא צריכין לומר משום לשמה, מיהו לעיל משמע בפשיטות דבבל בקיאין לשמה וא"כ מאי ספיקא דרב כהנא דודאי א"צ לומר משום לשמה בבבל, ואיפשר דס"ל כר' ירמיה דכ"ש בבל דמרחקא וצריך לומר בפ"נ משום שלא תחלוק במדה"י וכמ"ש לעיל ודו"ק:

שם לא צריכת. יש לדקדק דלקמן אמר צריך אתה לומר בפ"נ שלא תיזקק לעדים ואמאי א"ל לא צריכת, ואיפשר לומר דשם חשש שמא יבא הבעל ויכחישו, אבל לרב כהנא דרב גוברי' מסתמא לא יעיז בפניו להכחישו, מיהו הא גופא קשיא אמאי לא תקנו גם בא"י בפני נכתב שלא תיזקק לעדים שלא יועיל ערעור הבעל כדאמר ר' ישמעאל לקמן שלא תיזקק לעדים, וצ"ל דהא עדיף שלא יצטרך להיות אצל הכתיבה דפעמים שאין השליח מזומן בשעת כתיבה, אבל הכא שבא לשאול צריך אני לומר מסתמא כבר היה אצל כתיבת הגט, דאל"כ בתר דעבדין מתמלכין, רק ששאל אם צריך לומר אחר שכבר היה אצל כתיבת הגט, ובהכי ניחא מה שהקשתי מאי מספקא ליה הא ודאי בבל כא"י לגיטין, ולפמ"ש איפשר דכוונתו ג"כ שלא תיזקק לעדים, ולזה השיב לו לא צריכת את דמסתמא לא יעיז הבעל להכחישך ומ"מ הודיע לו הדין אי עבדת אהנית כו' ודוק היטב ועמ"ש לקמן:

(ע"ב) בתוס' ד"ה ואי עבדת כו' היינו משום דאיירי בלא אמר כו' עכ"ל. משמע מדברי התוס' דאי אמרה בפ"נ באמת לא מהני, וצ"ע מנ"ל הא די"ל דלא גרע מאילו לא אמרה, וי"ל שאין הדיבור מגרע מאילו לא אמרה וכיון דבלא דיבורא נמי מהני אין הדיבור מגרע אפי' תימא שלא יועיל לענין ערעור הבעל:

בגמרא שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר. הלשון תמוה, הא ר' ר' אלעאי ס"ל דא"צ לומר בפ"נ כלל וא"כ מאי בהיתר דקאמר, ואף דלא סיימוה קמי' הא מ"מ אמר שצריך לומר ור' אלעאי ס"ל דא"צ, ואיפשר לומר דקשיא איך צוה לומר בפ"נ הא הוי מוציא לעז על גיטין הראשונים כיון דמדינא א"צ, ולעיל דף הקדום אמרינן שאינו רשאי להחמיר משום שלא יהיה כמוציא לעז על גיטין הראשונים, וצ"ל כיון דמהני לענין ערעור הבעל לא מיקרי מוציא לעז דזהו תקון לבטל ערעור הבעל, וא"כ ר' ישמעאל שהבין דר' אילעאי חולק עליו וס"ל דלא מהני לבטל ערעור הבעל א"כ כשמחמיר לומר בפ"נ מיקרי מוציא לעז על גיטין הראשונים, לכן שפיר שייך הלשון הואיל ויצא הדבר בהיתר שיועיל בפ"נ לבטל ערעור הבעל יצא, ולפי דהש"ס לא ניחא ליה לומר דבאמת ר' אלעאי חולק על ר' ישמעאל, לכן קשיא ליה הא איהו נמי שלא תיזקק לעדים ולא מסתברא שיהיה ר' אלעאי חולק ויסבור כיון שא"צ לומר בפ"נ לא מהני לבטל ערעור הבעל דלא ניחא ליה להש"ס למיעבד פלוגתא במילתא לכן משני לא סיימוה קמיה, אבל ר' ישמעאל שהבין דסיימוה קמיה וחלק עליו וס"ל דמהני ערעור הבעל, וא"כ אין להצריך בפ"נ דהוי מוציא לעז על גיטין הראשונים, או משום הא גופא שיאמרו שיבטל ערעור הבעל שפיר קא"ל הואיל ויצא הדבר בהיתר שמועיל לבטל ערעור הבעל, ודוק היטב:

שם אמר רב יוסף מאן לימא לן. כבר העיר בס' פני יהושע דמאי ס"ד דרב יוסף דמשום דכתב בלא שירטוט לא נסמוך על הוראותיו בשום פעם, ועוד אביי דקאמר אטו משום דלא ידע דר' יצחק ולמה לא קאמר הברייתא דהברייתא ג"כ לא ידע, ועיין מ"ש בספ"י בזה, ובמחכ"ת אינו בזה גברא דאסכים מריה על ידו שהיה סבור שנכתב בפסוק ויתנו את הילד בזונה, ובאמת לא כתיב רק ויתנו הילד בזונה ואין כאן רק ב' תיבות קודם תיבת בזונה ונהרס כל בנינו בזה, ועתה אומר הנלענ"ד בזה כי אחר שבכתוב לא כתיב את אולי אזכה להיות גברא דאסכים מריה על ידו כיון שבגמרות כתוב את ולשון זה אטעיי' להגאון בעל פ"י שהיה סבור שכן הוא בכתוב, ע"כ איפשר שתוספת האת יצא מיד הסופר הראשון והוא ר' אביתר שהיתה סברתו כיון שאין כותב לשון הכתוב שתים ביחד אין צריך לשרטט:

ועפ"ז נבא אל הענין והוא דודאי תמיהת רב יוסף על ר' אביתר שנצטרך לומר בפ"נ היינו משום קיום, אבל משום לשמה פשיטא שא"צ דבבבל ודאי בקיאין לשמה כמבואר לעיל בגמרא:

אלא עיקר קפידא דרב יוסף דס"ל דרבה אית ליה דרבא ובעינן משום קיום וס"ל דלא שכיח כ"כ דבגירסייהו טרידי, והנה כל עוצם ראיית הש"ס דרבה אית ליה דרבא מהך דרשב"ג אמר אפי' מהגמוניא להגמוניא ואמר ר' יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל כו' כמבואר לעיל, ובזה נבא על הענין די"ל דרבי אביתר הוסיף בכוונת מכוון תיבת את שלא יהיו שלש תיבות של לשון המקרא בלא שירטוט, אלא דסוף הפסוק כתב בלשון הכתוב והוא בזונה והילדה מכרו ביין וישתו שיש יותר מג' תיבות דגם לברייתא אין כותבין בלא שירטוט וע"ז מצאה הקפידא מקום לנוח, אלא די"ל דרבי אביתר ס"ל כיון דבתחלת המקרא שינה הלשון איפשר דאסוף המקרא לא קפדינן, והשתא יש לומר דויתנו הילד בזונה הוי תחלת מקרא, ואף שכתוב קודם על עמי ידו גורל הוא ענין אחר ומופסק באתנחתא וזה נקרא פסוק בפני עצמו כמו שמוכח בקידושין דף ל' גבי פסוקי תהלים, עיין פני יהושע שם, וא"כ אחר ששינה תחלת הכתוב לא איכפת בסוף הפסוק שסיים בזונה והילדה מכרו ביין די"ל דלא קפדינן אסופו בלא תחילתו, וע"ז הביא רב יוסף ר' יצחק אמר שתים כותבין ג' אין כותבין ובמתני' תנא ג' כותבין, וניחא ליה דר' יצחק לא יחלוק אמתני' רק ברייתא איירי בסוף פסוק ורבי יצחק איירי בתחלת פסוק, אלא די"ל דתליא הך מילתא אם ר' יצחק היה תנא א"כ איפשר לו לחלוק על הברייתא, וי"ל דגם ברייתא בתחלת פסוק איירי ור' יצחק פליג על הברייתא, אך אי ר' יצחק תנא הוה א"כ אי איפשר לו שיחלוק אהא דר' יצחק