גרש ירחים רסח

שביק ליה מיטרא למיעל למיסגד כי חשב מהרה דאינשי, לזה הקדים הוא ית' מנין ונושנתם שכ"כ יהיו בארץ כמנין ונושנתם והיינו מהרה דמרי עלמא ופירוש על ואבדתם מהרה, משא"כ אם נאמר שבצירוף הכל יהיו כמנין ונושנתם, א"כ אכתי יאמרו שלא נתקיימו דברי הש"י כי יפרשו מהרה כפשוטו, אלא ודאי הפירוש המקובל שיעבדו כו"ם כמנין ונושנתם וכל זמן שלא הגיע הזמן אין מקום למינים לרדות שכבר חידש הוא יתברך מהרה שלו כמנין ונושנתם, א"כ מראשית כזאת גילה הוא ית' על מהרה שלו שאינו בזמן מועט כמהרה של בשר ודם, וא"כ אם נימא שאין קצב לונושנתם אכתי יש מקום למינים לומר שלא נתקיים מהרה דקב"ה מאחר שמ"מ האריכו ימים ושנים לעבוד כו"ם, אלא ודאי כבר פסק ית' דין מהרה שלו אפילו שיבלו שנותיהם בריק וע"ז לכן קשיא להתוס' שפיר שני הקושיות:

מיהו יותר נראה דבלא"ה צריך להבין דפתחו בשתי קושיות ולא תירצו רק א', לכן נראה דודאי קושיא ראשונה לאו קושיא כ"כ די"ל בלא"ה דלא קאמר שיהיו בדקדוק מהרה דמרי עלמא תתנ"ב דאיפשר שאינו כל כך שהרי עברו שנים שלא עבדו ע"ז כמ"ש ויעבדו העם את ה' כו' וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, אלא משום שאין קצב למנין הימים נקט לה הש"ס דעכ"פ מהרה דמרי עלמא תתנ"ב שנה, ויותר בודאי לא ואיפשר פחות שאילו היה יותר היה מאריך להם יותר, ועל זה בא ה"ר אלחנן להוסיף דילמא תאבדון מהר אחר ונושנתם, ואין הקושיא שנפרש מהר מיד רק סמכו אקרא דהשמרו לכם ואבדתם מהרה היינו מהרה אחר זמן שיהיו עובדי כו"ם עכ"פ מהרה איפשר שמהרה הוא יותר מתתנ"ב, ואי משום שהקדים אין מזה ראיה דהא ע"כ שתי שנים היו מאיזה טעם דאל"כ לא ה"ל להקדים רק שנה, אלא הוא ע"פ דעת עליון ההקדמה כפי גזירת עליון וא"כ יוכשר שהוצרך להקדים עשר שנים או יותר, ואין ראיה שלא היה מהרה דמרי עלמא יותר מתתנ"ב דאיפשר שהמהרה לא נסתיים עדיין והקדים כמה שנים שראוי עוד להשלים פסוק ואבדתם מהרה, והשתא תירצו שפיר דבאמת היו עובדי כו"ם תתנ"ב כי חשיב מפסל מיכה וא"כ איפשר שהקדים הרבה שנים למהרה, מ"מ קאמר שעכ"פ לא פחות מתתנ"ב שנים ואיפשר שיהיו יותר איזה שנים אין להוכיח יותר מן הקרא, כן נ"ל ודו"ק:

במשנה גט מעושה כו'. עיין בספרי ג"מ אות מ"ה ותמצא נחת:

בתוס' ובנכרים כו' וכן איתא בירושלמי כו' עכ"ל. עיין בתוס' ב"ב דף מ"ח ד"ה גט הגירסא להיפוך והוא נכון בפשיטות, ותימא על מהרש"א שלא הביא דברי התוס':

בגמרא אמר רב משרשיא שלא תהא הולכת כו' ומפקעת עצמה מיד בעלה כו'. קשה לדעת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין להוציא א"כ א"צ להפקיע עצמה ע"י עכו"ם שתוכל לומר מאיס עלי, וי"ל דבמאיס עלי אין לה כתובה והיא רוצה לתבוע הכתובה ע"י עכו"ם גם כן ותוציא ג"כ שלא כדין הכתובה, וכ"כ התוס' כתובות דף ס"ג ע"ב, מיהו אכתי קשה למה תהיה באיסור אשת איש הא יכולה להתגרש כדין בטענת מאיס עלי ולהוציא הכתובה ע"י נכרים, ואיפשר דגם בטענת מאיס עלי אם אינו אמת מפקעת עצמה שלא כדין ובאיסור אשת איש קאי, ובזה היה איפשר ליישב מה שהקשו ניחוש שמא עיניה נתנה באחר די"ל דאינה חשודה להיות באיסור אשת איש כל ימיה כיון שהגט שנותן לה הוא בטעות, והא דבטמאה אני לך חיישינן שעיניה נתנה באחר י"ל דכיון דמשנה ראשונה יוצאת ונוטלת כתובה, א"כ י"ל שאינה חפיצה להנשא עוד עד שימות בעלה רק לפי שעיניה נתנה באחר ואינה רוצה לדור עם בעלה טוענת שתיטול הכתובה עכ"פ, אבל במאיס עלי דמפסדת הכתובה א"כ לא חשדינן לה שתהיה באיסור אשת איש כל ימיה ובניה ממזרים לא חשדינן לה שתקלקל עצמה לדורות כיון דאינו נותן לה הגט רק ע"פ דבריה א"כ אם משקרת אין הגט כלום ובניה ממזרים, עוד איפשר בהך דטמאה אני לך כיון דבמשנה ראשונה הדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא א"כ בשתתן עיניה באחר תערים לומר טמאה אני לך ואח"כ כשיבא ליתן לה גט תאמר ששקר ענתה בו, ומ"מ לא יועיל כיון ששויה אנפשיה חד"א, א"כ יגרש ברצון שהרי מה לה לעשות אם מודה אח"כ ששקרה מעיקרא א"כ הויא גרושה שפיר, אבל במאיס עלי י"ל כיון דנותן לה הגט ע"פ טענתה אם משקרת היא באיסור אשת איש כל ימיה ולהא לא חיישינן שהרי רוצה לקיימה ואם תרצה יכול לדור עמה דלא שויה חד"א וא"כ לא יהיה הגט כלום:

ואדרבה י"ל ראיה להרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא, דהתוס' הקשו בב"ב איך ניחוש שתהא מפקעת עצמה הא הוי שלא כדין, ולפ"ז ניחא די"ל דבאמת מאיס עלה והוי כדין רק כשתטעון בב"ד מאיס עלי תפסיד הכתובה לכך מפקעת עצמה ע"י עכו"ם שתרויח הכתובה וכשתבא לב"ד תטעון מאיס עלי וא"כ לפי שעה עכ"פ מפקעת עצמה ע"י עכו"ם שמא לא יבורר לב"ד וכשיבורר תטעון מאיס עלי ולא יהיה חשש על הגט והכתובה איפשר לא יוכל לברר שגבתה ממנו ודו"ק:

בתוס' ד"ה לפניהם כו' תימא כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר דקאי אלפניהם דיינים שזכר בפרשת יתרו שרי אלפים כו' ושפטו את העם וכו':

במשנה יצא שמה בעיר מקודשת. בגמרא אמרינן שלא לפלוני אין חוששין רק לפלוני, וצ"ע אם הפלוני מודה שלא קידשה די"ל דנאמן דהא בידו לגרשה כדאיתא בגמרא ב"ב דף קל"ד ובקידושין דף ס"ג דנאמן לומר אין לי בנים במיגו דיכול לגרשה והקול ע"כ לאו חזקה אלימתא הוא דהא לא חיישינן לקלא דבתר נישואין, וצ"ל דכאן לא הוי מיגו די"ל דאין רוצה ליאסר בקרובותיה, ולפ"ז באם אומר קדשתיה וגרשתיה נאמן מטעם דבידו לגרשה וצ"ע:

שם זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ויש לדקדק למה לא נקט נמי בגירושין הך אמתלא דקרוב דגם גבי גט הדין כן, ואיפשר דבקידושין דמוקי בגמרא בנרות דולקות דאיכא רגלים לדבר שקידשה, א"כ אפי' הוי קרוב לו מ"מ איפשר שלקחה אח"כ הקידושין בידה כיון שנתרצית ליקדש קמ"ל דאפ"ה כל שאין עדים בפנינו לא חיישינן ובגירושין ליכא רבותא בהא דאם היה הגט קרוב לה אפי' לקחתו אח"כ בעצמה לא הוי גט דהוי כטלי גיטיך מע"ג קרקע וא"כ ליכא הך רבותא דאיתא בקידושין, ובהכי ניחא דבש"ס מפרש קול דקידושין בנרות דולקות וקול דגיטין בתרי מתרי, אף דבקידושין נמי שייך הך קול בתרי מתרי, אלא דהש"ס משמע כיון דנחית לאשמועינן אמתלא דקרוב לו או לה וע"כ דאיתא בהא רבותא טפי מבגירושין והיינו דוקא אי הוי הך קול מכח רגלים לדבר, אבל בתרי מתרי ליכא טפי רבותא בקידושין מבגירושין, להכי מוקי טפי קידושין בהך קלא דהוי רבותא לענין האמתלא, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה יצא כו' פנויה שיצא עליה קול פלונית מתקדשת היום כו' עכ"ל. צ"ע דבגמרא מסיק דילמא לא איקדשא אימא נתקדשה היום:

בתוס' ד"ה והא אמר רב אשי כו' וא"ת ולוקמה בתר אירוסין עכ"ל איפשר לומר דהכי פריך כיון דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן א"כ קלא לאו דבר ברור הוא א"כ נראה דברי לעולם מהני באומרת ברי לי דהא אפי' בתרי ותרי ואומרת ברי לי אפי' שהיתה בחזקת אשת איש ונשאת לאחד מעדיה לא תצא ושם אין חילוק בין אירוסין לנישואין א"כ ממילא לא שייך לחוש לקלא אם כבר נשאת כיון דשניהם טוענין ברי פשיטא לן דאין לחוש לקיל, והא דחיישינן לקול היינו משום שהנושא אותה אין לו טענת ברי דהא בספיקא בעינן נשאת לאחד מעדיה, וא"כ י"ל דפריך שפיר דכיון דלבתר נישואין לא חיישינן כלל לקול אפי' שאין לו טענת ברי כ"ש דבשניהם טוענין ברי פשיטא דאין לחוש כלל, וא"כ במתני' בקול על אשת כהן שגירשה בעלה דשניהם יודעין ברי שהקול שקר פשיטא שאין לחוש לקול כלל ודו"ק:

ועפ"ז איפשר ליישב קושיית המהרש"א שהקשה מאי פריך דילמא הכי קאמר דמגורשת, ונ"מ שאם מת הכהן לא תינשא לכהן אחר דלגבי האחר ה"ל קלא דקמי נישואין, עיין בר"ן ומ"ש בחידושי להא"ע סימן מ"ו, ולפ"ז י"ל דגם אמקודשת קשיא ליה דמשמע באם נשא אשה ויצא קול שקידש אחותה קודם דהוי מקודשת מחמת הקול לפלוני שנשא אחותה ואסורה לינשא לאחר, ובהא קשיא לן דנהי דלגבי אחר חשיב קלא דקמי נישואין מ"מ הא לעיל דף פ"א פרכינן איך אסרינן לה אשני הא אתה מוציא לעז על בניה, ומשני דאיכא למימר סמוך למיתה גירשה, וא"כ ביצא קול שקידש אחותה אם נאסור אחותה לאחר מחמת הקול א"כ אתה מוציא לעז על בניה מאחר שמחזיקין הקול א"כ בניה ממזרים שהרי קידש אחותה מעיקרא, וא"כ הוי נמי כקלא דבתר נישואין, ואיך פסיק במשנה סתמא דמקודשת הא בכה"ג לא חיישינן לקלא, ולהכי מוקי לה בגוונא אחריתא ודו"ק:

(דף פ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אכל' בשוק כו' אומר רבינו יצחק דאיירי שפיר בקלא דקודם נישואין כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בלא"ה דהא דקיי"ל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן היינו משום דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי דבעינן דבר ברור, אבל ר"מ דמחמיר בפריצות בעלמא איפשר דאפי' לאחר נישואין נמי תצא ולאחר נישואין פליגי הני תנאי, וי"ל דקשה ר' מאיר דאמר הכא תצא משמע דכופין להוציא, וקשה דבשילהי מכילתין קאמר בראשה פרוע ופרומה ואינך דהוי עוברת על דת קאמר מצוה לגרשה וקשיא דר' מאיר אדר' מאיר, אלא ודאי הכא איירי בקלא דקודם נישואין, וא"כ קשיא להתוס' שפיר א"כ איך שייך לא הנחת בת, וצ"ל כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה בעולה כו' פי' בקונטרס בעולה לכהן גדול ולעיל כו' עכ"ל פשוט דרש"י ס"ל כפשטיה דלישנא דאין הקול רק שהיא בעולה וע"ז החשש אנו דנין:

בא"ד אבל היכא דאמרה לא נבעלתי כו' אפי' ר"ג מודה עכ"ל. צ"ע כיון דליכא עדי' שנבעלה אמאי לא תהימן לומר לא נבעלתי דהא אפי' בודאי נבעלה אלים ליה ברי דאמרה לכשר נבעלתי כ"ש בליכא רק קלא ומכחשת הקול ואמרה לא נבעלתי דנאמנת במיגו דאי בעי' אמרה לכשר נבעלתי כיון דקלא בעלמא הוא , וצ"ל דהא גופא קמ"ל דקול אינו דבר ברור ומיגו שפיר מהני, משא"כ אם יש עדים שנבעלה ואמרה לא נבעלתי דהוי מיגו במקום עדים דפסולה לכהונה כיון דמוכחשת בברי שלה הוי כאילו אמרה איני יודעת, ודו"ק וצ"ע: