גרש ירחים רסה

מובהק גם לרב י"ל דבמובהק כשר לכתחילה כיון דלא מפרש הש"ס דרב ס"ל חתם סופר שנינו ודו"ק, ועמ"ש לקמן ע"ב בסמוך:

(ע"ב) בגמרא אבל כתב סופר ועד לא. לכאורה נראה דרב לא קאמר רק לתנא דמתני' דס"ל עדי חתימה כרתי א"כ לא צריך כתיבה לשמה, א"כ י"ל דמשום הכי ס"ל אפילו בסופר מובהק פסול דאין צריך ליזהר כלל בכתיבת הגט דאפי' מצאו באשפה כשר לר"מ, ושמואל ס"ל בסופר מובהק נזהר שלא לכתוב רק מפי הבעל והיינו מהאי טעמא גופא שלא יצטרך הבעל להחתים דוקא שני עדים דכיון דכותב לשמה תעלה כתיבת הסופר במקום עד דבשמצטרפת כתיבת הסופר לעד ודאי גם לר"מ צריך לשמה, עמ"ש בריש מכילתין דף ג' ע"ב, גם משום הא גופא נזהר שמא תמצאנו ותחתום עליו עד אחד ותטעון לצרף כתיבת הסופר לכן נזהר טפי ואינו סומך על שנפסוק שאינו מועיל כתב סופר ועד לכן כשר בכתב סופר ועד, משא"כ סופר שאינו מובהק אינו נזהר במה שכותב להתלמד וזורקו לאשפה ויש לחוש שחתמה עליו ע"א, אלא דקשיא לרב דפוסק כר"א ע"מ כרתי א"כ צריך כתיבה לשמה א"כ גם בשני עדים חתומים אם ניחוש שנכתב שלא לשמה אין מועילין ע"ח כלל, וע"כ אמרינן סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ומסתמא כותב לשמה א"כ ה"ל להכשיר כתב סופר ועד כיון דודאי שמע מפי הבעל, והנלענ"ד בזה דבהא גופא פליגי דהתוס' לעיל דף ג' הקשו איך נכשיר כתב סופר שמא כתבו להתלמד וזרקו לאשפה והחתימה עליו ע"א, ותירצו דהסופרים נזהרים שלא יבא לידי מכשול, ונראה דודאי הא בהא תליא דפליגי רב ושמואל בתחילת דינא, דשמואל ס"ל כתב סופר ועד כשר, נמצא שהסופר צריך ליזהר טובא ואיסור על הסופר לכתוב להתלמד אם לא יזהר בו שלא יאבד ויבא לידי מכשול כיון דיסוד מוסד להכשיר בכתב סופר ועד, אבל רב ס"ל דאין לתקן להכשיר כתב סופר ולסמוך על זהירות הסופר, ואדרבה יש לפסול כתב סופר כדי שלא יצטרך הסופר ליזהר בכתיבתו להתלמד לכן אפי' במובהק פסול שיכול לכתוב להתלמד, ואם יאבד ודאי כשיש שני עדים חתומים עליו מסתמא חתמו ע"פ הבעל והבעל אינו חשוד לקלקלה בגט בטל, אבל בע"א יש לחוש שכתבו להתלמד וזרקו לאשפה וחתמה עליו עד אחד וכיון שהסופר א"צ ליזהר ממילא הוא פסול:

וארווח לן בזה דברי הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ד שכתב כתב ידו ועד פוסל לכהונה, והשיג עליו הראב"ד מכלל דכתב סופר ועד אפילו לכהונה אינו פוסל וזה אינו כלום דאיך איפשר דלשמואל כשר ולרב אפי' לכהונה אינו פוסל, ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל ע"ח נמי כרתי, וכבר האריך הר"ן ליישב הסוגיות המנגדות לזה ומסקנת הר"ן דע"ח כרתי מטעם עדי מסירה לר"א דכיון דהגט בידה חתום אנן סהדי שנמסר לה מן הבעל, ע"ש בארוכה שהדברים ראויין למי שאמרן ומחוורתא דכולהו שינויי להרמב"ם וסייעתו, והשתא ודאי כיון דכתב סופר יש לומר להתלמד כתב ממילא אפי' נתברר שהסופר כתבו לשמה מ"מ אין המסירה מוכחת מזה שיצא מתחת ידה א"כ הוי כנמסר בלא ע"מ דהגט בטל כמ"ש הרמב"ם, והדברים ברורים ונכונים למבין:

בפירש"י ד"ה ודוקא כו' וכי תימא הא מרישא שמעינן לה כו' עכ"ל. ודאי הקושיא קושיא, ומה שתירץ רש"י דקמ"ל דלכתחילה פסול הוא דחוק דמ"מ אין כאן רק שני גיטין פסולים, ואיפשר לומר דודאי יש לומר בענין אחר והיינו דודאי כתב ידו כשר היינו כשמכירין כתב ידו או שהבעל בעצמו מודה שהוא כתב ידו דנאמן הואיל ובידו לגרשה, אבל אם הביא שליח גט ממדינת הים שהוא כתב יד הבעל ואמר בפני נכתב נראה דלא מהימן ע"ז דהא מפרש בריש מכילתין טעמא דחד מהימן משום קיום שטרות דרבנן, א"כ בכתב יד שהקיום מן התורה יש לומר דאין השליח נאמן יחידי על כתב ידו שהוא דאורייתא כמ"ש הש"ך בסימן מ"ו סוף סק"י ובסימן ס"ט סקי"ב, וא"כ י"ל דקמ"ל שפיר בע"א דהשליח נאמן גם על כתב יד הבעל דכיון דאיכא עד אחד חתום השליח נאמן במיגו דאי בעי היה חותם עצמו לעד שני והיה נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם לכן שפיר מהימן על כתב יד הבעל, משא"כ בליכא שום א' חתום אינו נאמן שהוא כתב יד הבעל והולד ספק ממזר, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט דין ל"ב דאין השליח לבד נאמן להתיר איסור ערוה, מיהו בעד אחד דיש לו מיגו שפיר יש לומר דמהימן כדפרישית:

ובהכי ניחא לפרש הא דאמרינן לעיל למעוטי בשליח שלא אמר בפני נכתב והוא תמוה דבפני נכתב מאן דכר שמיה, ולפמ"ש מיושב דכיון דקאי לרב דס"ל תצא ורב ס"ל סיפא כתב ידו ועד א"כ ע"כ ע"י שליח מיירי ושפיר הוי דבר הלמד מעניינו דבלא אמר כלל הולד ממזר, וא"ש ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד אי לאו סיפא ה"א כו' תינשא לכתחילה עכ"ל. לכאורה קשה אם בלא עד לא תינשא למה יועיל ע"א בדבר שבערוה להתירה לכתחילה, ואיפשר לומר לפמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב דאי טעמא דזמן משום פירי למה יפסל כתב ידו ואין עליו עדים כיון דלא תטרוף מלקוחות ע"פ כתב ידו, ותירצו דמשום הכי פסול שתפסיד האשה שלא כדין שלא יאמינו שנתגרשה כבר ותפסיד האשה שלא כדין, והשתא כיון דאיכא ע"א ותאמר שנתגרשה מזמן הכתב יד כיון דהלקוחות טוענין שמא נגד ע"א ה"ל הלוקח הפירות מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וא"כ בע"א אין חשש שתפסיד הפירות שלא כדין שע"פ אחד תוציא ג"כ מן הלקוחות, מיהו רב לשיטתיה דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ י"ל דהא גופא קמ"ל דגם בע"א יש חשש על פירות שלא תוציא בע"א:

בגמרא אמר רב הלכה כר"א בגיטין כו'. למאי דמסיק דרב סבר בשטרות לא קשה כיון דס"ל מקרא דוכתוב בספר וחתום דבשטרות מהני ע"ח א"כ מנ"ל דבגיטין סגי בעדי מסירה לחלק בין גיטין לשטרות, ונהי דיש לחלק דבשטרות בעינן ראוי לעמוד ימים רבים מ"מ מנ"ל הא לחלק, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם דשטר הוי מפי כתבם וס"ל לר"א דשטר הוי מפי כתבם ולא מהני שום שטר מן התורה רק מדברי קבלה, וכיון דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים עדי מסירה לא מהני בשטרות, עמ"ש לעיל דף ה' ובדף ל"ו, ועמ"ש לקמן:

שם ורב סבר בשטרות לא הא קתני וגובה מנכסים משועבדים ר"א תרתי כו'. קשה הא מרב גופיה מוכח דתרתי קאמר דהאמר הלכה כר"א בגיטין משמע דר"א בשטרות נמי אמר, וי"ל דמרב גופיה איכא למימר בגיטין הלכה לכתחילה דסגי בעדי מסירה ואפי' עצה טובה ליכא, משא"כ בשטרות עכ"פ עצה טובה הוא דכתיב למען יעמדו ימים רבים, אבל השתא דקאמר שמואל אף בשטרות א"כ ל"ל דאפילו בדרך עצה טובה א"צ ע"ח בשטרות דהא קרא כתיב למען יעמדו ימים רבים, וע"כ לרב בשטרות לא מהני כלל עדי מסירה פריך שפיר הא לר"א מהני עכ"פ בדיעבד:

שם ורבי ינאי אמר אפי' ריח הגט אין בו ור' ינאי לית ליה דר"א כו'. יש לדקדק אדמפרש כן לרבנן נפרש דלר"א בלא עדי מסירה אפי' ריח הגט אין בו ונייח לפרושי טפי דקאי אר"א גופיה, ויש לסייע מזה דעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דס"ל לר"א נמי מהני ע"ח ודו"ק:

ובהכי ניחא דמשני לרבנן אפילו ריח הגט אין בו, וקשה מאי נ"מ בזה כיון דס"ל הלכה כר"א והוי גט גמור, ולפ"ז ניחא דמדרבנן משמע לר"א שאם מסרו בינו לבין עצמו כ"ש דלא הוי אפי' ריח הגט, ואי אמר לר"א בלא עדי מסירה אפי' ריח הגט אין בו ס"ד דהיינו אפי' עם עדי חתימה, אבל כיון דאמר לרבנן אפילו ריח הגט אין בו היינו ע"כ בלא ע"ח א"כ כ"ש דלר"א בלא ע"ח ועדי מסירה דאפילו ריח הגט אין בו, ודו"ק:

שם ורבותינו הבקיאין בדבר הלכה. איפשר דנקט האי לישנא דודאי ר"א דס"ל להלכה ע"מ כרתי אע"ג דמצינו ע"ח דכתיב וכתוב בספר וחתום, ושטר דאורייתא לכל הפוסקים חוץ מהרמב"ם, וצ"ל דר"א ס"ל דוכתב לה ספר כריתות לא משמע רק כתיבה לחוד בלא חתימות, וא"כ פשיטא דלא סגי שימסרנו בינו לבין עצמו דאין יכול להתיר ערוה בלא עדים כמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין, א"כ ע"כ ונתן בידה בעדי מסירה, והשתא הא דכתיב בדברי קבלה וכתוב בספר וחתום ע"כ הוא הלכה למשה מסיני לכן גם שטר דאורייתא כדלעיל דף ל"ו, לכן אמר ורבותינו הבקיאין בדבר הלכה היינו שמה שנכתב בדברי קבלה ע"כ הלכה למשה מסיני הוא כדאמרינן בעלמא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה, ושפיר קאמר הבקיאין בדבר הלכה, ודו"ק במשנה שנים ששלחו שני גיטין שוין. לכאורה קשה תיבת שוין למותר דפשיטא דאם נתערבו ודאי שוין הם, מיהו י"ל דקמ"ל דלא תימא שכתוב בהם סימן, וכמ"ש התוס' לעיל ר"פ כל הגט דף כ"ד ע"ב והיינו משום דהתוס' ס"ל לר"מ בעינן מוכיח מתוכו קמ"ל דאפי' שוין ממש שאינו מוכיח מתוכו מ"מ כשרים הגיטין, מיהו לפמ"ש לעיל דבאמת אי אתי כר"מ בעינן מוכיח מתוכו וכתוב בהם סימן רק שלא נודע למי הסימן או השילוש א"כ קשה תיבת שוין דבאמת אין שוין ממש, ואיפשר דאגב אורחא קמ"ל הא דמיבעיא לעיל דף כ' ע"ב באמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך אם הגט שוה כדי כתובה נתקבלה כתובתה, וא"כ לפעמים שהגט שוה דמים ונותן לה הגט על פירעון כתובתה וא"כ אם אינם שוין בדמים לא יוכל ליתן הגיטין, דהבעל שגט שלו שוה יותר יקפיד אם ינתן לשנייה שהרי תתבע המותר שיש לה בכתובתה, וא"כ אין תקנה לגיטין הללו אם לא שתמחול אותה שיש לה סך כתובה יותר לגבות מן הגט ואם לא תרצה לוותר ודאי לגבי הבעל קפידא שתקבל הגט שאינו שוה כ"כ כשלא תנכה לו מכתובתה, אבל בשוין אין שום קפידא לבעלים איך יתחלקו הגיטין אחר שינתן שניהם לזו ושניהם לזו, ודו"ק:

שם נותן שניהם לזו ושניהם לזו. ויש לדקדק ל"ל כולי האי תעשה אשה לחבירתה שליח לקבלה לקבל גיטה מיד שליח בעלה, בשלמא לרב דס"ל לעיל דף ס"ג ע"ב דאין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה שפיר, אבל לר"ח דס"ל דיכולה לעשות שליח תיקשי תעשה שליח ונשמע חידושא ממתני' דיכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, ואיפשר לומר דקמ"ל רבותא דהא צ"ל איך תזכה בגט עצמו שהרי אין לה זכות בשום גט שהשנייה יכולה לומר גט זה שאתה רוצה ליקח שמא שלי הוא, וא"כ לא זכתה בנייר והוי גט פורח באויר קמ"ל דמ"מ כיון דא' עכ"פ שלה זכתה בגט שלה, וא"כ אינו תנן שתעשה ש"ק