גרש ירחים רסג

להתגרש אפי' ע"י קידושי אביה כיון דגירושין בע"כ, אבל אי לאו בת הויה היא לא היה לה להתגרש ע"י עצמה כלל רק ע"י אביה כמו שהויתה ע"י אביה, וזה ברור, מיהו נראה דעיקר הקושיא סמכו על ועוד, דלפום סברא זו מוכח נמי מן המשנה לעיל דקטנה מתגרשת ע"י עצמה ביש לה אב, ולא שייך תירוץ התוס' לפי הסברא דבאין לה הויה מצד עצמה אינה מתגרשת ע"י עצמה, ועיקר סמיכתם אקושיא שניה ודו"ק, ולפמ"ש לעיל דף ס"ה לתרץ פירש"י דלא תיקשי מהך מתני' גם הא לק"מ, ודוק היטב:

בפירש"י ד"ה אבא ואביך כו' דתיסק אדעתיה דבעי לאתנויי כו' עכ"ל. נראה מפירש"י דנישואין שפיר שייכי נמי באבא ואביך והיינו בדרך נישואין וכמ"ש הרמב"ן והר"ן, אבל לשיטת התוס' לעיל דף פ"ג מצי לפרש בפשיטות דלאו בני נישואין דלא שייך בהו נישואין, ולשיטת התוס' צ"ע מה דמשני דעבר ואינסיב דכיון דלא שייך נישואין א"כ סוף סוף לא היה התנאי רק על זנות ואכתי שייך דיוקא דהש"ס דבעלמא כה"ג הוי שיור, מיהו בלא"ה נמי קשה דאי בזנות לא הוי שיור משום דלאו אורחא א"כ אמאי חשיב שיור בחייבי לאוין הא כאן כ"ש דלא הוי אורחא כיון דבאיסור חייבי לאוין קאי מי גרע חייבי לאוין מזנות, מיהו י"ל לזה דשפיר הוי שיור לקידושי אלמנה לכהן גדול דקידושין תפסי וליכא איסור לדידן דקיי"ל כרבא בקידושין דף ע"ח דליכא מלקות על לא יקח, מיהו אכתי צריכא למימר דבאבא ואביך לא הוי שיור כיון דלא שייך בהו קידושין ופחות צד אישות מבזנות עכ"פ גם בחייבי לאוין אפילו ליכא איסורא בקידושין מ"מ ודאי לאו אורחא הוא טפי מזנות דפנויה ואמאי חשיב טפי שיור מבזנות, וצ"ל דעיקר תליא במה שהוא דרך אישות, אבל הזנות הוא במקרה, ולפ"ז בהתנה חוץ מפילגשות ודאי הוי שיור ודו"ק וצ"ע:

בתוס' ד"ה חוץ מתרומתיך מהו פי' בקונ' שאם תנשאי לכהן כו' ואין נראה לר"י כו' ואפי' קידשה ונשאה כו' עכ"ל. אין זה רחוק בפירש"י דאף דמדרבנן לא אכלה מ"מ נ"מ לשלם קרן וחומש, וכיון דמדאורייתא אכלה לא משלמא קרן וחומש, גם י"ל דנ"מ שנפלה ליבם כהן, ואם בעלו קנו כדאיתא ביבמות דף כ' ע"ב, וא"כ מן התורה מתיבמת דעשה דחי לא תעשה, וא"כ שפיר אכלה בתרומה, אע"ג דגרושה היא ואף דצריך לגרשה נ"מ ביש לה זרע ממנו מביאה זו, ועוד נ"מ בפשיטות ובהיתר דהיינו שנשאת לפצוע דכא והיא בת גרים דהוי ביאה בהיתר ואוכלת בתרומה כדאיתא ביבמות דף נ"ז, דאי לאו בקדושתיה קאי א"כ יכול לישא בת גרים וה"ה גרושה, וכ"כ בחמ"ח באה"ע ר"ס ה', ואף דהב"ש חולק עליו אין דבריו מוכרחים, ופירש"י עדיף דמסייע ליה דא"ש קושיית התוס' בפשיטות דמשכחת לה בהיתר גמור ודו"ק:

ומה שלא פירש"י כפירוש התוס' שמגרשה שלא תיאסר בתרומה, כמו שפירש"י גופיה בחוץ מירושתך, נ"ל ברור דרש"י ס"ל דלא שייך אגידא ביה רק בשאוסרה בדבר ע"י אגד שלו כגון חוץ מירושתיך ע"י תנאי אגידא ואינה ברשות עצמה לענין ירושה, אבל בהא שמתנה שתאכל תרומה לא מיקרי איגוד שאין הכרח לה לאכול תרומה ולא מיקרי אגידא ביה בשביל זה, כן נ"ל ברור בפירש"י, וכן משמע מדלא מיבעיא ליה חוץ ממזונותיך, והא דחוץ מהפרת נדריך מיבעיא ליה י"ל דחשיב נמי איגוד שאין בידה לידור לאסור איסר על נפשה ואם אסרה עליה לא מהני מידי ואינה ברשותה, אבל בתרומה במה שרוצה שתהיה מותרת לא הוי איגוד כדפרישית:

שוב ראיתי כי בזה שכתבתי בנפלה אח"כ ליבום והיינו שנשאת לחלל ואחיו כהן ונפלה ליבום לכהן ובעלה דבכה"ג י"ל דאכלה בתרומה דאם בעלו קנו ואף דאסור לשהותה מ"מ ביש לה זרע מן הכהן אכלה שפיר בתרומה דהוי כמו אשת כהן שיש לה זרע מכהן, בזה יש לפקפק ע"פ מה שמבואר לעיל בנשאת לאחר וגירשה דמותרת לפלוני דאינתקא מאישות דראשון, וא"כ כאן נמי משמע דלא אהני החוץ לענין מה שנעשה אחר אישות דשני ודו"ק וצ"ע:

בגמרא חוץ מירושתיך כו' א"ד שארו וירש כו'. משמע דהיינו אי ירושת הבעל מה"ת מטעם שארו כמו שפירש"י, אבל אי ירושת הבעל דרבנן לא שייך למיקרי שיור בגט כיון דמן התורה אינו יורש אותה ולאו בכלל שארו וירש אותה, וכן משמע דלא מיבעיא חוץ ממעשה ידיך שהוא בחיים, אלא ודאי כיון דמעשה ידיה דרבנן לא שייך למיקרי שיור, ויש לתמוה על הרמב"ם שפסק ירושת הבעל דרבנן בפ"א מנחלות ובפי"ב מאישות, א"כ תמוה שפסק בחוץ מירושתיך שהוא ספק הא מדאורייתא אינו יורשה ואינה בכלל שארו בשביל הירושה, ואף דבהך דלא קאמר חוץ ממעשה ידיה איפשר לדחות כיון דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, מ"מ תמוה כיון דבגמרא תליא בשארו וירש אותה והוא פסק דירושה דרבנן וצ"ע:

שם חוץ מקידושיך בשטר. איפשר דלא נקט כסף דקמ"ל אגב אורחא דכשהתנה על שטר אף דבשטר קיי"ל שמין את הנייר ודעתה אנייר א"כ ס"ד דבשטר גם כסף בכלל וא"כ שייר רוב הויות, קמ"ל דמ"מ אין כסף בכלל:

(ע"ב) במשנה ר"י אומר ודן דיהוי ליכי כו' למהך להתנסבא כו' מפשט לשון המשנה משמע דכותבין למהך כו' אחר ודן שמבואר שהספר כריתות הוא להתירה לעלמא, מיהו מנהגנו לכתוב ודן אחר והרי את מותרת לכל אדם, וכן נראה מנוסח שכתב רש"י לקמן בפירש"י ד"ה אמר לשפחתו כו' דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה עכ"ל. לכאורה ה"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דהרי את מותרת לכל אדם אינו לשון חירות, דבשלמא באשה מעיקרא אסורה לכ"ע ועכשיו ניתרת, אבל בשפחה מעיקרא אסורה לבן חורין ומותרת לעבד ובשיחרור שמתירה לבן חורין א"כ הרי לעומת זה אסורה בעבד וא"כ לא נתחדש בה היתר, ואיפשר דס"ל לרש"י דלשון הרי את מותרת לכל אדם לא שייך דאסורה לכהנים וגם לקרובים, וע"כ פירושו דתהא מותרת לכל אדם שנאסרה ע"י אישות שלו, א"כ גם בעבד יש לפרש הרי את מותרת לכל אדם שנאסרה בשביל שפחות של האדון שהיתה משועבדת לו, לכן פירש"י כיון דאין בלשון זה לשון מלאכה לא מהני ודו"ק וצ"ע:

בגמרא ת"ש דתנן גופו של גט שיחרור כו'. קצת קשה הא רבינא לא מספקא ליה בעבד דאפי' אי למלאכה קאמר הרי יצא לחירות וה"ל להשיב בפשיטות השתא עבדא דקני ליה גופיה וכו', ואיפשר דבעבד יכול לפרש הרי את לעצמך הוא לישא בת חורין לחוד ולא הוי חירות ג"כ, לכן פשיט ליה ממתני' דקניא גופיה לגמרי:

בפירש"י ד"ה לא לכתוב ודין דמשמע דין הוא שאגרשיך אבל כו' עכ"ל. וקשה דבפשיטות הוה מצי רש"י לפרושי דמשמע ודין הוא שאגרשיך אפי' לא נידוק הדיוק עכ"פ חסר ודן וי"ל בדיבור גירשה כיון דאינו מתפרש על הספר, ואיפשר דלפמ"ש רש"י וכדו דיש לטעות וכדי שם חכם א"כ איך כותבין ודן הא הוא ג"כ שם אדם דן וטפי ה"ל למיכתב ודין, אלא משום דלשון ודין איכא קפידא טפי שיש לטעות וחשש פסול אם אינו דין שיגרשנה לכן לא חיישינן לטעות שהוא שם, והשתא משמע ליה לרש"י דמשום חשש חסרון ודן אין לחוש כ"כ דאביי לשיטתיה ס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים וע"כ לשופרא דשטרא הוא, וא"כ אם אין טעות רק שחסר ודן אין חשש כ"כ, לכן ע"כ חששא דדין איכא טפי, ומ"מ טוב לכתוב ודן אע"ג דיש לומר שם אדם דמ"מ עדיף לכתוב ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולא כו'. עיין בספרי גט מקושר ובכל דיוקים הנזכרים כאן תמצא ביאורם בספרי גט מקושר:

(דף פ"ו ע"א) בגמרא א לאפוקי מדבעא מיניה רבא מר"נ דאמר היום אי את אשתי. עיין פירש"י שלא להוציא לעז על הגט, והרמב"ם כ' הבעיא דהוי ספק גירושין, ותמהו עליו דמבואר לעיל כיון דפסקה פסקה, ונראה דהרמב"ם מפרש כיון דכאן חיישינן לתקוני בגט ע"כ ספיקא אלימתא הוא, לכן מפרש דה"ק דכיון דהוא נתכוין לגרשה רק על יום א' א"כ כיון דאי איפשר דכיון דפסקה פסקה מ"מ חזינן שלא ביקש לגרשה לגמרי, וא"כ אין בזה ספק שמא דוקא היום מגורשת דאי איפשר דכיון דפסקה פסקה, ומיהו איכא לספוקי בכוונתו שמא רוצה שתתגרש לגמרי כיון דאי איפשר שתתגרש ליום אחד או שכיון שלא נתכוין לגרשה לגמרי ואי איפשר ליום א' אין רצונו בגירושין כלל, ונ"מ שאם קידשה א' באותו יום על תנאי דוקא כשאיפשר שלא תהיה מקודשת רק לאותו יום ולמחר תחזור לראשון דלאו קידושין הם דאי איפשר מ"מ עכ"פ נשאר הספק שמא אינו רוצה לגרש כלל לחלוטין, ותדע דלרבא דס"ל גילוי דעתא בגיטא הוי מילתא א"כ אין סברא להתירה שהרי מ"מ גילוי דעת הוא שאינו רוצה לפוטרה לגמרי וע"כ מידי ספיקא לא נפקא דשמא מ"מ אינו רוצה לפוטרה לגמרי ואי הוה ידע שאי איפשר שתחזור למחר לא היה מגרשה כלל, אפי' לדידן דקיי"ל כאביי דגילוי דעתא לאו מילתא היא מ"מ הכא איכא חששא טפי כיון דקאמר בפירוש שתהיה אשתו, ודברי הרמב"ם נכונים ודו"ק:

במשנה שלשה גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר. עיין בפני יהושע שהביא דברי התוס' לעיל דף ג' ע"ב דכיון דמוקי מתני' כר' מאיר צ"ל אע"ג דס"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, הכא היתה המטבע שלא יופסל וצריך טעם למה, ובפני יהושע ביקש לומר הטעם דבהני לא שייך דה"ל לאקרויי לגיטא דלר' יוחנן אפילו נחמיר עליה בכל החומרות מ"מ יחפה על בת אחותו להציל נפשם ממות, ודבריו דחוקים דגם בשאר שינויים כגון לשם מלכות וכדומה נמי סגי דלא תינשא לכתחילה כמו בתקנת זמן, כ"ש במידי דתליא בעדים מהיכא תיתי יעברו על דברי חכמים, ועוד דהך דאיבעיא ליה לאקרויי לא בשביל הולד נאמר דהא גם בכונס יבמתו וכו' דמיתוקמא א כר' עקיבא דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין, כדדחי במסכת סוטה דף י"ח, וא"כ הולד ממזר מדינא, וכן בכתב גט לאשה ושובר לאיש והחליפו דודאי הוי ממזר מדינא רק דלא ה"ל לומר תצא דאנוסה היא, וע"ז אמרינן דה"ל לאקרויי לגיטא אבל לא בשביל הולד הא למדת שאין זה טעם נכון, ועיין בר"ן בשם פירש"י ומ"ש לקמן, והנלענ"ד דודאי בתחילת התקנה שתיקנו זמן לא שייך לתקן שיהיה הולד ממזר דקודם תקנה מסתמא לא השגיחו בזמן, א"כ אתה מוציא לעז על הבנים