גרש ירחים רסב

בד"ה כל התנאים פוסלין בגט פי' בקונטרס כו' ואפי' נתקיימו כו' ואין נראה לר"י דמה שייך לגזור בע"מ שתתני כו' ועוד קשה לר"י דא"כ אפי' על פה נמי נגזור כו' עכ"ל. עיין בפנ"י שדחק ליישב פירש"י דגזרינן אטו מחיקת חוץ, ולפענ"ד א"צ לדחוק ודברי רש"י ברורים דכיון שכתוב התנאי בגט ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכדומה, הרי אף שקיימה התנאי מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט דאם לא קיימה ודאי אינו כריתות, א"כ אף שידוע שקיימה מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט ודמי לחוץ דאף שאין בדעתה כלל לינשא לפלוני לאו כריתות הוא דמתוך הגט מוכח האיגוד, וא"כ לא דמי כלל לתנאי על פה שהרי מ"מ ספר כריתות הוא כפשטיה וכורת, אבל תנאי יש בו דמיון לחוץ שכתוב בגט אף שבעל אומר בפירוש הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בגט זה שאין הכריתות מפורש בו אינה יכולה להתגרש לכן גזרו בתנאי, אף דלא דמי לחוץ לגמרי דחוץ בעל פה נמי פוסל דגרע מתנאי, מ"מ בכתב התנאי בגט שפיר דומה לספר שאינו כורת, וחוץ הכתוב בגט נמי מטעם ספר שאינו כורת הוא דהא בעל פה מתירה לכל אדם ומבטל החוץ שבגט אלא דמ"מ אינו כריתות, ודברי רש"י ברורים, ולפ"ז מוכח דחוץ לאחר התורף נמי אינו פוסל מן התורה, ואף שהחוץ מגרע הכריתות לא איכפת לן דהא בעל פה מתירה לכל אדם והתורף שהוא כורת אין כתוב בו חוץ לא איכפת לן במ"ש אחר התורף כיון דאינו מכלל הספר שכורת ויכול לבטל בעל פה תנאי החוץ שלאחר התורף, הגם כי בהשקפה ראשונה אמרתי דחוץ לאחר התורף נמי פסול מדאורייתא, וכן מצאתי בפני יהושע והשיג על הב"ש, אבל באמת אינו מוכרח כלל דשפיר י"ל דחוץ לאחר התורף לא מיפסל מדאורייתא כלל שהרי בעל פה מבטל תנאי החוץ שלאחר התורף, וכמו בדבר שיכול להזדייף שמתגרשת ע"פ ע"מ אף שאינו מוכח מתוך הגט דמ"מ ספר כריתות הוא ובחוץ לאחר התורף נמי כיון שידוע לעדים שגירשה והתירה לכל אדם והתורף יש בו די לכריתות שפיר מתגרשת, וכן משמע פשט דברי הר"ן ומוכרח מפירש"י דאי חוץ לאחר התורף דאורייתא א"כ כמו דגזרינן בתנאי שכתוב בגט לפני התורף אטו חוץ גם לאחר התורף נגזור, אלא ודאי ס"ל לרש"י דחוץ אחר התורף דרבנן, כן נ"ל ברור בפירש"י:

וארווח לן בזה קושיא עצומה לפירש"י דכל התנאים פוסלין א"כ קשה לעיל דף ע"ב דקאמר הנ"מ בכתב ופירש"י בהדי זה גיטיך לאחר מיתה כיון שנכתב התנאי אצל הזמן אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל ע"פ לא, וקשה לרבא לפני התורף פסול אפי' נתקיים וגם בסתמא ה"ז גיטיך לאחר מיתה היינו תורף, ולפ"ז ניחא דלא קאמר רש"י אלא בתנאי שאין קיומו מבורר מתוך הגט, משא"כ בתנאי מיתה וכדומה שמבורר הגט כשימות שפיר מהני דכשימות הגט מבורר, ודוק היטב, וכן לעיל דף ע"ב ע"ב מהיום ולאחר מיתה רבי אומר כזה גט ומשמע דאפי' כתב כן בגט דהא אמרינן הנ"מ בכתב משמע דבסתמא מיירי בכתב, והא לרבא ס"ל לרבי כל התנאים פוסלין אפילו אחר התורף, ולפמ"ש א"ש הכל ודו"ק, ועיין בסמוך:

בד"ה אבל כו' נראה לרבינו יהודה כו' וה"ה כשנכתב אחר התורף כו' עכ"ל. משמע דס"ל להתוס' דאפי' לא מחקו אינו פסול מן התורה, ובפני יהושע כתב בפשיטות בלא מחקו ודאי פסול מה"ת דהוי גט ושוברו עמו, וקשה לפ"ז נימא נמי בתנאי שלא נתקיים ולא נמחק נמי יהיה פסול מן התורה דהא הגט מורה ההיפוך שאינו כורת רק כשתקיים התנאי ואפי' לאחר התורף והכא משמע דלאחר התורף כשר אפי' לא נמחק ולא נתקיים, ואם נימא דדוקא בנמחק איירי אבל בלא נמחק באמת פסול מן התורה כיון שלא נתקיים התנאי אף שמחלו בעל פה הוי גט ושוברו עמו א"כ הא גופא קשיא אמאי בחוץ אינו מועיל מחיקה ובתנאי מועיל מחיקה, מיהו י"ל דחוץ מיקרי שלא נכתב לשם כריתות אבל ע"מ כיון דאילו קיימה התנאי שפיר הוי כריתות א"כ אף שלא קיימה כריתות מיהו הוי ומהני שפיר מחיקה, אבל בלא מחיקה י"ל שפסול מן התורה, אלא דקשה נגזור נמחק אטו לא נמחק כיון דבלא נמחק פסול מן התורה אף דהוי כריתות דהוי גט ושוברו עמו) וא"כ תיקשי לרבא לרבנן דה"ל חדא גזירה, וכן לרבי דס"ל דגזרינן אפי' לר' זירא נגזור נמחק אטו לא נמחק כיון דבחוץ בלא נמחק פסול מן התורה, ואיפשר דלהא לא חיישינן דמסתמא כשמבטל החוץ מוחקו שאם נשאר בתנאי החוץ הגט בטל בלא"ה וכשחוזר ומתירה לכל אדם מסתמא מצוה למחוק בחוץ, גם קשה דלפ"ז בתנאי שלא נתקיים אף שביטלו בפה יהיה הגט בטל דהוי גט ושוברו עמו, לכן צ"ע טובא בזה, ועמ"ש בסמוך:

(דף פ"ה ע"א) בתוס' בד"ה ד"ה כשר כו' דחוץ אחר התורף אינו פסול כו' גזירה אטו לפני התורף כו' עכ"ל מבואר דאחר התורף אינו פסול אלא משום גזירה, ותימה על הב"ש סימן קמ"ז סוף סק"ג שביקש לומר דלתוס' אחר התורף פסול מן התורה לרבנן, והוא תמוה שהרי מפורש כאן דמשום גזירה פסול:

בד"ה רבא אמר מחלוקת כו' דרבי גזר ע"מ דלאחר התורף כו' עכ"ל וקשה מנ"ל לרבא דרבי גזר גזירה לגזירה דילמא רבנן אפילו חדא גזירה לא גזרו ולפני התורף לחוד פליגי, ואיפשר שזהו טעמו של הרמב"ם שפסק דתנאי לפני התורף הוא ספק א"כ יש בו חששא דאורייתא ולא משום גזירה, ואיפשר דטעמא משום ברירה דס"ל לפני התורף שייך אין ברירה ולא מיקרי כתיבה לשמה כיון שכותבו על תנאי, מיהו לאחר כתיבת התורף לא שייך לגזור בעל פה לאחר כתיבת התורף כיון דטעמא משום לשמה ופשיטא דאחר התורף לא חיישינן על לשמה דהא כותבין טופסי גיטין, אלמא לא חיישינן בטופס על לשמה, אבל לפני התורף אפי' התנה בעל פה י"ל דס"ל לרבא דלא מיקרי לשמה כיון דיש לבעל זכות בגט כמ"ש הרמב"ם, ומ"ש הרמב"ם שהוא ספק איפשר דודאי ברייתא לא מוכחא אי פליגי דוקא לאחר התורף, ורבא לא קאמר אלא דאיכא למימר דלפני התורף כ"ע מודו אבל לא פסיקא ליה דלפני התורף יהיה פסול דאורייתא לכן סבירא ליה דספק הוא, ונראה מדברי הרמב"ם דגם בחוץ לפני התורף לא הוי טפי מספיקא דהא לא הביא כלל חוץ בע"פ לפני התורף, וע"כ דהיינו בתנאי לפני התורף דהוי ספיקא, ומשמע ליה מדאמרינן לעיל ואזדא רבא לטעמיה דאמר שתקו שתוקי לבעל עד דכתב תורף דגיטא ושתקו משמע אפילו מתנאי א"כ משמע דחוץ ותנאי שוין לענין לפני התורף:

אלא דתמוה לי מ"ש הרמב"ם בדין ה' המגרש את אשתו והתנה בין בכתב אחר התורף בין על פה לאחר התורף כו' חוץ מאיש פלוני כו' אינו גט, ותמוה איך משוה בכתב לבעל פה דהא רבא דמוקי מתני' דכתבו ומחקו לאחר התורף א"כ משמע דאפי' חזר בו והתירה לכל אדם מ"מ פסול בכתב לאחר התורף דהא אמרינן מתני' בחוץ אבל ע"מ כשר א"כ ע"כ איירי בחזר בו דבע"מ כה"ג כשר ובחוץ פסול א"כ איך משוה הרמב"ם בכתב לבעל פה, דבעל פה אם בשעת נתינה התירה לכל אדם לא איכפת לן מה שהתנה חוץ לאחר התורף, ובכתב ודאי פסול אפילו חזר בו דהיינו מתני' דתנן אפי' חזר ומחקו פסול, משמע אע"ג דהדר ביה והתירה לכל אדם בעל פה פסול משום שהוא בכתב, גם בדברי רבא לעיל שאמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה פסול משמע דלאחר התורף יש חילוק בין על פה לבכתב ואיך לא חילק הרמב"ם ביניהם, וצ"ע טובא:

במשנה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך. לכאורה קשה דהוי זו ואצ"ל זו דלאבא קשה הא דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואינך ולא חיישינן דלאו אביו הוא ש"מ דאזלינן בתר רובא, והשתא הכא איכא למימר כיון דאי לאו אביו הוא אין הגט כלום דהוי שיור בגט, וא"כ ה"ל למימר סמוך מיעוטא דלאו אביו הוא להדי חזקת אשת איש ולאו אביו הוא ומותרת לו והוי שיורא ואין הגט כלום, אבל לאביך אפי' תיחוש למיעוטא ולאו אביה הוא מ"מ אסורה לו משום בת אשתו, ואיפשר דקמ"ל אפי' בתו מאנוסתו דלאו בת אשתו היא והיינו בידוע שבא עליה אע"ג דאיכא למימר שזינתה נמי עם אחרים בתר דידיה שדינן ליה והוי בחזקת בתו ולא הוי שיורא בגט, וצ"ע:

שם אלא לאבא כו'. למאי דבעי למימר בר"פ אלא ע"מ הוא א"כ צריכה לקיים תנאה, ואם נבעלה לאביה אם ע"מ שלא תבעלי קאמר הגט בטל, ואם ע"מ שלא תינשאי לשיטת הרמב"ן דדרך נישואין קאמר צריכה לקיומי תנאה, אבל למאי דמסיק דחוץ הוא כיון דלאו שיורא הוא הגט כשר בכל גווני אפי' נבעלה להנך משום דלא הוי שיורא כלל ותנאי ג"כ לא התנה בפירש"י ד"ה חוץ מקידושי קטן חוץ מפלוני וקטן הוא עכ"ל צ"ע דבגמרא י"ל דלא מיבעיא ליה חוץ מפלוני וקטן די"ל דפשיטא דהוי שיור דעכ"פ קטן בן תשע ראוי לביאה, א"כ י"ל דשייר ביאה דקטן ואף דחוץ מזנותיך נמי מיבעיא לן מ"מ י"ל דדוקא קידושי קטן דבהא ודאי לא שייך בקטן קידושין, וא"כ י"ל. לשון הש"ס בדיוק דחוץ מקידושי קטן שייך אפי' בבן תשע שראוי לביאה:

בגמרא אלא אתיא לכלל הויה. שמעתי בילדותי להקשות דלעיל דף נ"ה איתא דחרשת מתגרשת וקשה הא ליכא ויצאה והיתה ובחרשת לא שייך אתיא לכלל הויה דמאן יימר דתשתפה, והשבתי דכיון דהיא גדולה שפיר מיקרי בת הויה דמצד עצמה ראויה להויה אלא דפומה כאיב לה ושפיר הויא בכלל בת הויה, ואיפשר לומר עוד דקשה מאי פשיט מקטנה הא מוכח מקרא מדאיצטריך קרא למשתלחת ואינה חוזרת משמע ביודעת לשמור את גיטה שפיר מתגרשת, וי"ל דלא מוכח קטנה די"ל דקרא לגדולה שאינה בת דעת שלימה קמ"ל קרא ביודעת לשמור גיטה מתגרשת, וא"כ לא קשיא מחרשת דשפיר מוכח קרא דביודעת לשמור גיטה מתגרשת, ודו"ק:

אלא דאיכא למידק דילמא קטנה שפיר בת הויה מיקריא דעכ"פ שייך בה הויה על ידי אביה, ואף שאין לה אב מיקריא בת הוייה אבל קטן לא שייך ביה שום הויה:

בתוס' ד"ה תניתוה כו' וא"ת ודילמא מן האירוסין כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב בפשיטות דאפי' מן האירוסין קשיא ליה שפיר דאפי' יש לה אב מ"מ כיון דלאו בת הוי' היא מצד עצמה א"כ ה"ל למימר כיון דהויתה ע"י אביה לא ה"ל להתגרש בעצמה כיון דלאו בת הויה מיקריא, ואפילו לשיטת התוס' לעיל דף ס"ה דלרבנן ה"ה קטנה מתגרשת ע"י עצמה היינו לפי האמת דמיקריא בת הויה מצד עצמה שפיר יכולה