גרש ירחים רסא

פסח על שתי הסעיפים ואינו נקרא לשמה בהחלט לכן פסול, אבל כאן אף שאומר לסופר שיכתוב חוץ מפלוני אינו מוטל על הסופר שיכתוב דוקא על כוונה זו דשפיר כותב שתהיה מותרת לכל אדם וחוץ מפלוני הוא בשביל שרצון הבעל בכך, אבל כוונת הסופר שיתכוין דוקא חוץ מפלוני אינו צריך שיכתוב דוקא על דעת כן דזה תליא ברצון הבעל דכוונת הסופר לכתוב לשם כריתות גמורה ולא מיקרי שלא לשמה שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני, משא"כ בכתב לאיזו שארצה אגרש וכדומה שעכ"פ כוונת הסופר לכתוב דוקא לשם זו שרוצה בסוף ובהא שייך אין ברירה, ונראה שזהו כוונת התוס' וברור הוא, ורבא דס"ל דלפני התורף אפי' בעל פה פסול איפשר דאינו אלא מדרבנן דשלא לשמה לא שייך בהא שאין כוונת הסופר שיתכוין בזה בכוונה שיהיה חוץ מפלוני ואיפשר דאינו רק מדרבנן, ואפי' נימא שהוא מה"ת י"ל לאו מטעם ברירה הוא שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני רק ס"ל דהאמירה שאומר חוץ מפלוני סגי, ובכה"ג דלא הוי גט א"כ אמירתו לסופר כמאן דליתא שהרי לפי דבריו אינו גט בענין שאמר וא"כ הוי כאילו לא ציוה לסופר על כתיבת גט כשר שהרי תברא בצידו שאומר חוץ מפלוני והרי אין זה כריתות שהרי כתיבת הסופר לא היה מפי הבעל שהרי בענין שציוה הבעל אין הגט כלום, אבל לאחר התורף בעל פה לא שייך כלל דהוי שלא לשמה שהרי אין לבעל עסק בזה על איזה אופן וכוונה יכתוב הסופר רק שמצוה שיכתוב חוץ מפלוני לאחר התורף כדי שלא יהיה הגט לראיה שתינשא לכל אדם שרוצה להתנות חוץ מפלוני, מ"מ כיון שהגט נכתב בהכשר לשמה לא שייך בחתימת העדים שלא לשמה שאין לעדים לכוון לחתום דוקא חוץ מפלוני ולא שייך שיזהירם שיחתמו דוקא באופן הלזה דאין לעדים עסק בכך שהרי יכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, דבשלמא לסופר מזהיר שיכתוב כן בגט, אבל לא שייך שיתכוין הסופר דוקא שלא תהיה מותרת לפלוני רק שחפץ שיהיה מפורש בגט, אבל בלא נכתב בגט והוא לאחר התורף דתו אין צריך לשמה והגט כבר נכתב לשמה והטופס א"צ לשמה א"כ בלא כתבו לאו כלום הוא, כן נ"ל ברור ואמת נכון, ובפני יהושע לא סלקא ליה שפיר והניח בצ"ע, ומה שכתבתי הוא ברור ונכון, ועיין בתוס' ד"ה שתוקי ובד"ה אבל ומ"ש שם:

בפירש"י ד"ה כתבו בתוכו תנן כו' אפי' אמר לעדים ע"מ כן כו' וכן בסמוך הזכיר רש"י ע"מ שלא תנשאי כו' עכ"ל, וצ"ע דהא משמע דמתני' בחוץ הוא וע"מ כשר כדאיתא בגמרא בדף הסמוך, וא"כ גם לרב ספרא דמוקי מתני' לפני התורף מ"מ בחוץ דוקא פסול, אבל ע"מ לא פסיל אפי' לפני התורף והיינו כר' זירא דמוקי פלוגתא דר' ורבנן לפני התורף וס"ל לרבנן דע"מ אינו פוסל אפי' לפני התורף אפי' נכתב בגט, ומתני' בחוץ לכ"ע הוא, אלא דלרב ספרא לפני התורף ורבנן הוא, ולרבא לאחר התורף ורבנן וצ"ע, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל עיין במהרש"א שנדחק מנ"ל להתוס' דר"ז סבר כרב ספרא, ומ"ש המהרש"א דר' זירא דלא גזר חדא גזירה והיינו ע"מ בכתב אטו חוץ ס"ל כרב ספרא דבעל פה בחוץ כשר, קשה מנ"ל דס"ל לרבא דבעל פה בחוץ לפני התורף פסול משום גזירה די"ל דמן התורה פסול לרבא ובהא ס"ל לר' זירא כרבא, ועוד דודאי פשיטא למאי דמוקי מתני' לר' זירא לפני התורף ודאי ר"ז כרב ספרא דהא בעל פה משמע דכשר כר"ס, אבל למאי דקאמר אי בעית אימא לאחר התורף ודברי הכל י"ל שפיר דר"ז ס"ל כרבא דבעל פה לפני התורף בחוץ פסול ודלא כר"ס והיינו מטעם דלא הוי כריתות, וכמו שנראה מדברי התוס' כאן ולא מוכח כלל דר"ז כר"ס בבעל פה לפני התורף, ומזה תראה דליתא למה שביקש לומר בפני יהושע, דעיקר הקושיא כמ"ש דודאי אי מוקי מתני' לפני התורף י"ל בלאחר התורף אפי' כתבו כשר וכן ס"ל לר"ס, אבל למאי דמוקי מתני' לאחר התורף י"ל דלא ס"ל כר"ס כלל, וא"כ אין דברי הפני יהושע מספיקים כלל וכלל, והנלע"ד בכוונת התוס' והוא דודאי רב ספרא דלא קאמר רק כתבו בתוכו תנן ולא מפליג כלל בין לפני התורף ובין לאחר התורף משמע דכתבו בתוכו לעולם פסול אפי' לאחר התורף דמהיכא תיתי לחלק כיון שכתוב בפירוש חוץ הרי הכריתות מתבטל לאימת שכתב, אלא משום דאיכא למימר דלאחר התורף אינו מזיק כלל כתיבת חוץ והוא מילתא דפשיטא להש"ס רק אי גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף פוסל גם לאחר התורף בכתבו בתוכו, משא"כ אי לא גזרינן לא שייך פסול כלל לאחר התורף שכבר נגמר הגט, והשתא ממילא לא הוצרך רב ספרא לפרש דכתבו בתוכו היינו לפני התורף דוקא דנשמע ממילא כיון דלא גזרינן בע"פ אטו כתב ממילא נמי לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ואין שום סברא לומר אחר התורף שפסול רק מטעם גזירה וכיון דכבר השמיענו כזאת דלא גזרינן ע"פ אטו כתב נשמע ממילא דאין לגזור אפי' בכתב לאחר התורף אטו לפני התורף, וע"ז מייתי שפיר דהא חזינן דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה אפי' בכתב ע"מ אטו חוץ וא"כ ס"ל כרב ספרא דלא גזרינן גזירה ואפ"ה מוקי אליבי' דלאחר התורף כתבו פסול א"כ ע"כ אפי' לא גזרינן גזירה יש לפסול בכתבו לאחר התורף, א"כ ממילא שאין לומר דר"ס סמך עצמו כיון דלא גזרינן ע"פ אטו כתב ממילא גם כתבו לאחר התורף לא גזרינן אטו לפני התורף דהא חזינן דלא תליא בהא, א"כ ממילא לרב ספרא דלא מפליג וקאמר סתמא כתבו בתוכו תנן משמע ודאי אפי' לאחר התורף כל שכתבו פסול כיון דחזינן דר"ז אע"ג דלא גזר גזירה ע"מ בכתב אטו חוץ מ"מ פסיל לאחר התורף, וזהו כוונת התוס' דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה ואפ"ה כתבו לאחר התורף פסול, כן נ"ל ברור בכוונת התוס', ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:

בד"ה שתוקי שתקיה כו' בכל שאר תנאים איירי ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ עכ"ל. המהרש"א הביא קושיית הר"ן דא"כ אמאי מכשיר רבא בחוץ בעל פה לאחר התורף נגזור אטו חוץ בעל פה לפני התורף דפסול מדינא לשיטת התוס', ועוד הקשה לרבי נגזור ע"מ לאחר התורף אטו ע"מ לפני התורף וע"מ אטו חוץ דרבי גזר גזירה לגזירה, והמהרש"א כתב ליישב רק דבריו באו בקיצור מופלג, לכן כתב בפני יהושע שלא זכה להבין דבריו, והוא דהמהרש"א כתב דודאי בעל פה לא שייך לגזור לאחר התורף אטו לפני התורף דגם לפני התורף בחזר בשעת נתינה כשר, אבל הכא בשתקו שתוקי איירי בלא חזר ומש"ה גזרינן אטו חוץ שלא חזר, ותמה הפני יהושע דבלא חזר לאחר התורף נמי נגזור ע"מ אטו חוץ דבלא חזר פשיטא דפסול מדינא כיון דעומד בדבריו שאומר חוץ וע"כ דבשעת נתינה מסר לידה ואמר הרי את מותרת לכל אדם א"כ אפי' לפני התורף שרי כה"ג, ועוד הקשה דלדברי המהרש"א דבלא חזר גזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר דכ"ע ידעי דגט פסול הוא ותדע דאפי' ע"מ שלא תינשאי לא גזרינן אטו חוץ ע"כ לא שייך לגזור בזה בחזר אטו לא חזר ע"ש שהאריך, והנה אני זכיתי ת"ל להבין עומק דברי המהרש"א אשר באמת מוקשים הם לפי שדבריו באו בקצרה כדרכו ולשונו הצח במשקל ושומר המילות בלי תוספת ומגרעת, וכוונתו הוא דודאי בעל פה בחוץ לא שייך לפסול כיון שמ"מ אין כתוב החוץ בגט, אלא דחוץ לפני התורף פסול הוא משום דמסתמא כשמצוה לסופר לכתוב חוץ מסתמא כותב הסופר וכשחוזר אח"כ דרך למחוק החוץ הכתוב, לכן אפי' חזר בו קודם שהספיק הסופר לכתוב החוץ פסול דגזרינן שמא יחזור אחר שכתב הסופר החוץ וכשיחזור ימחקנו הסופר, ובהא פסול מדינא דמחיקת חוץ בתורף ודאי פסול מדינא, אבל לאחר התורף כיון שחזר ועדיין הסופר לא כתבו כשר הגט, ואין לגזור שמא יכתוב הסופר החוץ וימחקנו אחר שיחזור בו הבעל דאפי' ימחקנו אחר התורף אין בו פסול דאורייתא כיון שנכתב התורף כהוגן והוי גזירה לגזירה דלא גזרינן לרבנן, והשתא תו לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור בחוץ בעל פה לאחר התורף אטו לפני התורף דאפי' לפני התורף בחזר בו ולא כתבו הסופר עדיין אין איסור מדינא כיון דבשעת נתינה אינו נותנו על חוץ אין איסור, רק לפני התורף אסור משום דמסתמא כותב הסופר כמצות הבעל וכשחוזר הבעל מוחקו לכן גזרינן אטו מחיקת חוץ היינו שמא יכתוב החוץ קודם שחוזר הבעל וכשיחזור ימחקנו דבהא פסול מדינא, והשתא רבא דאמר שתקו לבעל היינו שלא יאמר תנאי על מנת דמסתמא הסופר כותב כמצות הבעל, ואם יזכור תנאי מסתמא יכתבו הסופר ובכתב בגט פסלינן ע"מ אטו חוץ שיכתוב הסופר גם חוץ בגט דכפי דברי הבעל מסתמא כותב הסופר ושפיר גזרינן ע"מ אטו חוץ בלא חזר היינו שלא חזר קודם כתיבת הסופר החוץ אף שחוזר אחר כתיבה ונותן הגט בכל אופן ואומר הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בכבר כתב בגט חוץ כשחוזר בו הבעל מוחקו הסופר, ובהא ודאי פסול מדינא דמחק קודם התורף בחוץ ודאי פסול מדינא, אבל בחוץ בע"פ לאחר התורף שלא כתבו הסופר כלל והבעל חוזר בו ואינו רוצה ליתנו ע"ד חוץ נמצא דלא שייך לגזור אטו לפני התורף דכיון שאינו כתוב בו החוץ כלל גם לפני התורף אינו פסול מדינא, פקח עיניך איך עמקו דברי המהרש"א, ודוק היטב. ולפי דברי המהרש"א חוץ בעל פה ולא כתבו הסופר אינו פסול מדינא:

מיהו נ"ל די"ל שפיר כדפרישית לעיל דחוץ בע"פ פסול מדינא דהוי כאילו לא ציוהו לכתוב כלל כיון דבענין שציוה לאו גט הוא, ומ"מ לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור חוץ לאחר התורף בע"פ אטו לפני התורף די"ל דודאי אין דרך שיתנה חוץ בעל פה דמה לו להתנות על הכתיבה כיון שיכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, אלא דכשרוצה שיוכתב בגט לראיה שלא הותרה לכל אדם מצוה לסופר לכתוב בגט וכשהסופר כתבו ע"ד כן י"ל דפסול מדינא אפי' לא כתבו כלל בגט, ומ"מ אחר שכבר גזרו שחוץ בכתב פוסל אחר התורף אפי' מחקו, א"כ בכתב חוץ לעולם פסול ובע"פ לפני התורף פסול מדינא דהסופר כתבו ע"ד כן, ומ"מ לא גזרינן ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דמסתמא כשמתנה ע"פ לפני התורף היינו ע"ד שיכתבנו הסופר, א"כ מסתמא כתבו הסופר באמת ובהא כבר פסלו אפילו לאחר התורף, ואין לגזור אטו לפני התורף אם לא כתבו דהא לא שכיח דמסתמא כשמצוה לסופר כותבו בגט, ולחוש שמא יצוה לפני התורף ויחזור קודם שכתבו הסופר בגט הא נמי גזירה לגזירה הוא וסגי במה שפסלו בכתבו אפי' לאחר התורף ותו לא גזרינן שיצוה לסופר ויחזור קודם שיכתוב דהא לא שכיח כלל, ודוק היטב, ועיין בסמוך: