גרש ירחים רנו

דבר מן התורה אין להעמיד באלא אע"ג דחוץ לא מהני מ"מ לא נימא משום הא דע"מ קאמר כיון דאיכא חששא דר"ט ור' עקיבא, וא"כ נקטינן אלא חוץ ולא הוי גט דבחוץ ס"ל גם ר"א מודה רק באלא ס"ל לר"א דמוטב לפרש ע"מ לישנא דמהני בגט מדנפרש בחוץ, וע"ז באה תשובתם דבע"מ איכא הנך סברות דר"ט ור' עקיבא לכן נקטינן לפרש אלא חוץ ובחוץ מודה ר"א, אבל לא שיהיה תשובה מזו לבטל הגט בעל מנת שנראה תפל מבלי מלח, והשתא שפיר נקטינן דבאמר בפירוש על מנת כ"ע מודו דתנאה בעלמא הוא והגט כשר לכ"ע, ונתבטלה השגת הרמב"ן על הני פוסקים, ואין להקשות איך אמר דר"ט ור"ע אית להו פירכא בע"מ הא אין דבריהם אלא לסעד דנימא טפי דאלא חוץ קאמר דהא לאו קושיא היא דהפירכא הוא לומר דאפי' הוכחה על הכוונה דע"מ. לא מוכח דשפיר י"ל דע"מ קאמר וכמו בבת אחיו שאינו חשש וכן בכל תנאי דעלמא, ונתקיימו שפיר דעת הפוסקים דבע"מ לכ"ע שרי דכולהו זקנים מודו דבאמר בפירוש על מנת דתנאה בעלמא הוא דליכא דפליג בהא והכל נכון וברור, ומקום הניחו לי הראשונים בזה, ודוק היטב:

(ע"ב) בתוס' ד"ה שר"א מתיר כו' ומשמע דאפי' בחיי אותו האיש מותרת לינשא עכ"ל. וכתב הפני יהושע דבמתני' דר"א אינו מתיר רק לאחר מיתה וע"ש, ואין צורך דודאי במתני' כיון דאלא חוץ הוא שפיר מתיר לכל אדם דכשתינשא לזה אינתקא מאישות דראשון כדלקמן משא"כ בתנאי הוי אשת איש למפרע, אבל בחוץ ליכא חששא זו, והתוס' משמע להו בפשיטות דמותרת אפי' מדרבנן ודלא כמ"ש התוס' ביבמות דף י' דדוקא מן התורה מותרת דגם התוס' לא כתבו שם לפי האמת רק לאלומי הקושיא, אבל פשטא דמילתא ודאי דר"א מתיר אפי' מדרבנן:

בא"ד ולאחר לא תינשא עד שתתן עכ"ל. ראיה זו יש לדחות בפשיטות, דהא מבואר לעיל דף כ"ח באומר הרי זה גיטיך שעה א' קודם מותי אסורה בתרומה מיד דחיישינן למיתה, א"כ גם כאן חיישינן שמא ימות וקיי"ל לעיל דף ע"ד לי ולא ליורשי, וכן אם תמות האשה תהא באיסור אשת איש למפרע כיון שבודאי לא תקיים, רק עיקר הקושיא מע"מ שלא תבעלי, גם זה לענ"ד י"ל דודאי אם תעבור על התנאי תצא וכופין להוציא, לכן לא חיישינן שתעבור, אבל בע"מ שלא תבעלי חיישינן שתיבעל בצינעה באין יודע, אבל לאבא ולאביך שהאיסור חמור ביותר לא חיישינן, משא"כ הכא בנשואין לא חיישינן שתינשא שהרי כופין להוציא, מיהו לזה י"ל התוס' לשיטתייהו דס"ל דהחשש הוא לאחר מיתת המגרש, כמ"ש התוס' לקמן דף פ"ג ד"ה ועמדה ומותרת לשני רק שבניה ממזרים מן הראשונים, מיהו איכא למימר דלא מקלקלא נפשה בפרהסיא שהיתה מקלקלת עצמה, אבל שתיבעל בצינעא ע"פ מקרה חיישינן טפי:

בא"ד שמא יבא עליה באונס כו' עכ"ל. בתשובותי הקשיתי על זה דא"כ בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ניחוש לאונס שישפוך א' לתוך גרונה או שתשכח או שתשתה לרפואת סכנה וכדומה, וכתבתי שם לדעת רש"י דבע"מ שלא תנשאי י"ל דדוקא מכח נשואי פלוני הוא שהקפיד עליה, אבל אם תינשא ותתגרש י"ל שאינו בכלל תנאו מן הסתם, מיהו למאן דס"ל בע"מ שלא תנשאי נמי הוי שיור ואינו גט אין חילוק בין שהתנה שלא תנשאי לעולם או שלא תנשאי לזה בשעת הגט דאף שהוא לזמן מ"מ במידי דאישות שייך טפי שיור דהא בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הוי גט מן התורה כיון דלאחר מיתתו מותרת, מ"מ בע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם ודאי הוי שיור למאן דאוסר בעל מנת, וכן בחוץ הוי שיור אף דמותרת לאחר גירושי השני, א"כ ה"ה בהתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני אף דסתמא לא משמע רק בזה הגט שניתרת על ידו מ"מ הוי שיורא, א"כ בע"מ שלא תנשאי י"ל סתמא לא משמע רק בנשואין ראשונים א"כ ממילא לא קשיא קושיית התוס', והא דר"ע דן לקמן בע"מ משמע דלענין ע"מ לא מהני ההפסק בנשואין שניים היינו ר"ע ור"ט באו לדון דבע"מ שלא תנשאי לעולם הוי שיור באישות וכיון דבע"מ שלא תנשאי לעולם הוי שיור ה"ה בע"מ שלא תנשאי רק בזה הגט שניתרת מכחו נמי הוי שיור, וא"כ י"ל דר"י בע"מ שלא תנשאי דומיא דחוץ קאמר א"כ אין לחוש שמא תינשא אחר גירושין דבסתמא בנשואין ראשונים קאמר וא"כ אין לחוש לתקלה, משא"כ בע"מ שלא תבעלי המציאות בעולה היא לעולם, ודוק היטב:

בגמרא ורבנן האי איש לכל איש ואיש. וקשה הא כיון דצריך קרא לר"א משמע דמסברא אין להתיר שיור בגט, א"כ לרבנן ל"ל קרא דמסברא חיצונה נמי הויא אסורה, והפני יהושע נדחק דצריך קרא דאל"כ אשת שני מתים היכי משכחת לה לכן ס"ד לרבנן דמשום הכי ע"כ הוי גט בכה"ג, ואין דבריו ברורים, דא"כ לר"א נימא טעמא משום הכי, ועוד דאשת שני מתים לא משכחת לה אלא בקדושי שיור וזה לא נזכר עדיין, ולכאורה היה נ"ל דמסברא י"ל דודאי אסורה דהויא מקצת אשת איש כיון שנשארה אשת איש מפלוני ולכן אין קושיא רק על ר"א. דמתיר לגמרי, ולרבנן קשיא איפכא דעכ"פ לא תהיה אשת איש גמורה והויא כמו חציה שפחה וחב"ח שנתקדשה כדלעיל דף מ"ג, לכן אמר לרבנן האי לכל איש ואיש וקמ"ל קרא דלא הוי גט כלל ונשארה אשת איש גמורה, אלא דקשה לר' יוחנן דיליף מאיסור כהונה מנ"ל לרבנן דהוי אשת איש גמורה, וצ"ל דרבנן ס"ל דבשיור לאו כריתות הוא כלל דר' יוחנן לשיטתיה דס"ל דאיכא קידושי שיור במעכשיו ולאחר שלשים יום, ומ"מ בגט פשיטא לן בש"ס שם דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא, לכן כיון דס"ל לרבנן איסור כהונה שאני ממילא בעינן כריתות גמורה, אלא דיש לדקדק מנ"ל לר"א דקרא איירי בחוץ דילמא איירי בע"מ שלא תנשאי לשום אדם רק לאחד, ולזה י"ל דע"מ פשיטא ליה לר"א דהוי ככל תנאי דעלמא, מיהו לרבנן כיון דס"ד דאפי' בע"מ פליגי י"ל דמוקי הך קרא בע"מ וי"ל דבעי לאסוקי אי גם בע"מ פליגי רבנן, ועמ"ש לקמן דף פ"ג:

בתוס' ד"ה אפי' כו' ולחשוב נמי אשת איש כו'. לפענ"ד איפשר ליישב דהך לא פטירא דהא ביד המגרש להתירה בגט אחר, ואע"ג דאיתא ביבמות דף ל' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, י"ל דהיינו באחות אשה שאין ביד אדם להתירה, אבל כאן המגרש בידו להתירה בגט כדי שתתייבם, ואין להקשות מתשובת ר' טרפון לקמן די"ל היינו באין רוצה ליתן גט ודו"ק, ואיפשר שכן כוונת הירושלמי שהביאו התוס' וא"צ לומר שבידו להתירה קודם שתפול ליבום:

בגמרא אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן כו' ומתו שניהם. והקשה הרשב"א בחידושיו איך מתייבמת ללוי הא מיד שמת ראובן אינה ראויה ללוי שהרי מקודשת לשמעון א"כ אף שמת שמעון אח"כ הא קיי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, וכן בהך דמוקי אשת שני מתים קשה קושיא זו, והאריך בזה ונדחק דנפלו כאחת ואיפשר לצמצם, וזה דוחק גדול דלא קיי"ל כר' יוסי הגלילי, וגם לא נזכר בש"ס לר' יוסי הגלילי דוקא, לכן נראה דודאי למ"ד ביבמות דף י"ג דנשואין מפילין א"כ שייכא הזיקה אפי' בחיי אחיו לענין שאפי' גירש הערוה מיקרי אחות אשה דמשנעשית צרת ערוה בשעת נשואין אפי' גירש תצא משום אחות אשה, א"כ אף דלא שייך יבום בחיים מ"מ חשבינן הזיקה בחיי האחין א"כ לא שייך שכבר נאסרה שהרי הזיקה חלה בחיי שניהם ועדיין לא נאסרה רק בשביל שעדיין השני חי, לכן אי לאו משום אשת שני מתים שפיר הוי מתייבמת ואפי' אי מיתה מפלת היינו לענין שאם נפלה אחות אשה לפניו ומתה אשתו אסורה לו לעולם כיון דבשעת נפילה נאסרה לו, אבל כאן לא נגמרה הנפילה עדיין כשהיתה מקודשת לשמעון אין הנפילה עדיין בשלימות שעדיין זיקה שראוי לבא משמעון עליה אע"ג דשמעון עדיין חי מ"מ אין מניעה לזיקה רק בשביל שעדיין אינה ראויה ליבום שאין בה עדיין אלא חצי זיקה שהרי עדיין אשת אחיו של שמעון היא ולא מיקרי רק חצי נפילה כיון דאשת שמעון היא ג"כ ואינה אלא חצי אשת אחיו המת, וא"כ הגמר נפילה היא אחר מיתת שמעון והויא אשת שני מתים וכשראויה להתייבם אז שפיר מותרת אי לאו אשת שני מתים, כן נלע"ד ברור:

בתוס' ד"ה כגון כו' תימא לר"י כו' אמאי לא פקע אישות דראובן מ"ש כו' עכ"ל. לפענד"נ דלק"מ דודאי דאף דראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם ודאי גם שמעון אסור לשמש בה שהרי יש בה צד אשת איש מחמת קידושי ראובן, וכ"כ הרשב"א בחידושיו דאם בא שמעון וקידשה חוץ מראובן דאע"ג דאמרינן דקידושי דשמעון לא אהני מ"מ אהני לאוסרה על ראובן כיון דיש בה צד אשת איש אם מת ראובן ויש לה בנים אסורה לעלמא מכח קידושי שמעון, א"כ ודאי אסורה לשמעון שהרי כבר נאסרה לעלמא מכח קידושי ראובן ואית בה צד מקודש א"כ לא הותר שמעון להשתמש בה שהרי יש בה צד מקודש לראובן ולעלמא, א"כ ממילא לא פקע אישות דראובן שהרי לא הועילו קידושי שמעון להיות בה מכח קידושי ראשון ועדיין זיקת קידושין עליה ולא נעשית ברשות שמעון לבטל אישות דראובן, אבל לקמן שנעשה לגמרי ברשות הכונסה ובטל חלק שיור ששייר בה הראשון כן נ"ל ברור, דודאי דברי הרשב"א ברורים דלא מצינו שיהיה מותר להשתמש באשת איש, וא"כ לק"מ ודו"ק:

(דף פ"ג ע"א) בפירש"י ד"ה מאי כו' דהדר אמר לה קודם מסירה עכ"ל. דאילו לאחר מסירה צריך שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם, וא"כ לא שייך לומר אף לראובן ושמעון כיון דאיכא נתינה חדשה דאל"כ ליתני אף לפלוני, וצ"ע דלמה לא יועיל כשיאמר אף לפלוני דבכלל נמי דמותרת לכל אדם כיון שאמר מעיקרא הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני א"כ כשחזר ונטלו שפיר מהני, ואיפשר דרש"י לא קאמר רק כשאמר לראובן ושמעון דאז אם הפסיק בנטילה ונתינה חדשה לא מפרשינן אף לפלוני אם לא אמר בפירוש אף לפלוני וצ"ע, ואיפשר לומר עוד דרש"י ס"ל דהבעיא דוקא לר"א דהוי חוץ לשון גט ואהני לשון הרי את מותרת, אבל לרבנן דכשאמר לשון חוץ אינה מותרת כלל לא מיבעיא לן דודאי לא מהני מה שאומר אף לראובן כיון שלא הותרה לשום אדם ע"פ דיבורו הראשון אפי' אמר אף בפירוש לא מהני, ולר"א ליכא לפרושי לאחר נתינה דפשיטא דלא מהני כיון דליכא נתינה חדשה וכבר זכתה בגט לאשתרויי לכ"ע לא מהני גט זה כלל שכבר נתגרשה בו ואין אשה