גרש ירחים רנה

לדיבור המעשה והיינו שיאמר בתחילה על מנת כו' מ"מ ודאי אם כבר נתנו לה כ"ש דמיקרי מעשה קודם לתנאי וא"כ לא הוה מוכח דבעינן נתינה חדשה, אבל מדתנן שיאמר לה הרי את מל"א בסתם בלא תנאי מוכח דבעינן נתינה חדשה וא"ש ונכון, והשתא תו לא קשיא נימא דרבנן דמתני' מספקא להו אי הוי חזרה או חוץ, א"כ קשיא ל"ל שיאמר הרי את מל"א לימא שיאמר לה חוץ מפלוני דלא הוי תנאי ואפ"ה בעינן שיטלנו ממנה כו' מוכח שפיר דבעינן נתינה חדשה ועמ"ש בגמרא ודו"ק, ועמ"ש בדף פ"ג עוד מזה:

בגמרא איבעיא להו כו' אלא חוץ הוא או על מנת, ויש לדקדק דהא ודאי אם לא אמר רק הרי את מותרת אלא לפלוני משמע דאינה מותרת רק לפלוני, וא"כ קשה כי מפרשינן נמי על מנת נימא לפרש שהתנה הרי את מותרת לכל אדם על מנת שתנשאי לפלוני ובכה"ג שפיר הוי גיטא כדלקמן דף פ"ד, דהא מסתבר טפי לפרושי באלא לפלוני ע"מ שתנשאי לפלוני מדנפרש אלא לפלוני ע"מ שלא תנשאי כיון שלא הזכיר האיסור כלל, ואיפשר לומר דבלא"ה יש להבין איך ס"ד דאלא ע"מ הוא לימא על מנת בהדיא, וי"ל לזה דביקש לאסרה על השני בין בזנות בין בנשואין, והשתא אי קאמר שלא תנשאי אין בעילה בכלל ואם אמר ע"מ שלא תבעלי אין נשואין בכלל, לכן נקט התנאי בלשון אלא משמע ע"מ לפלוני לא תותר משמע שאין שום היתר לא בנשואין ולא בזנות, והשתא אי כוונתו אלא שתנשאי לפלוני ה"ל למימר בהדיא על מנת שתנשאי לפלוני דכשאמר ע"מ לפלוני מסתמא בנשואין קאמר ודו"ק:

שם אבל בע"מ מודו ליה. והקשה בפני יהושע אמאי לא מספקא אי פליגי בין בע"מ בין בחוץ והא דנקט בחוץ להודיעך כחו דר"א כחא דהיתרא, ודחק ליישב, ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בעירובין דף ע"ב ע"ב ד"ה כח, דבריש ביצה פריך וליפלגו בתרווייהו והתוס' הקשו שם בכל דוכתי דאמרינן כחא דהיתרא עדיף תיקשי ליפלגו בתרווייהו וכתבו כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לא חשיבי כ"כ וניחא טפי לאשמועינן כחן דב"ה, א"כ לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי וא"כ טפי עדיף לאשמועינן רבותא דרבנן לאיסורא ובפרט הכא דכולם השיבו על דברי ר"א, וגם לפמ"ש ריש ביצה היכא שא"צ להאריך פריך ליפלגו בתרווייהו א"כ הכא נמי א"צ להאריך רק אמר אלא לפלוני או ע"מ לפלוני לכן אי אלא חוץ הוא ע"כ רבנן מודו בעל מנת דאל"כ ליפלגו בתרווייהו ודו"ק:

אמנם אין זה מספיק לשיטת הרמב"ן דס"ל דבאמת בתרווייהו פליגי א"כ ודאי קשה אמאי לא נקט בהאיבעיא הך ספיקא, והר"ן דחק דקאמר רק בדרך איפשר דרבנן מודו בע"מ, לכן נראה דודאי בס"ד משמע ליה שפיר דרבנן מודו בע"מ דאל"כ אמאי נקט פלוגתייהו בחוץ ליפלגו בע"מ, ואין לומר להודיעך כחו דר"א דאפי' בחוץ מתיר ואי הוה נקט בעל מנת ה"א בחוץ מודה ר"א דא"כ כיון דאלא נמי לאו לישנא ברירא הוא ואיכא למיטעי אכתי דאלא גופא ע"מ הוא אם איתא דרבנן פליגי בחוץ דוקא ולרבותא דר"א נקט אלא להודיעך דפליג אפי' בחוץ טפי ה"ל למיתני בהדיא חוץ דהויא רבותא דר"א מבוררת דהשתא איכא למיטעי דאלא נמי ע"מ הוא, אלא ע"כ אי נקטינן דאלא חוץ הוא סמך התנא דליכא למיטעי כלל באלא דע"מ הוא דאין שום סברא לאסור בעל מנת דלא הוי רק תנאי בעלמא א"כ ממילא רבנן מודו בעל מנת דע"כ אי הוה שום סברא לומר לאסור בעל מנת ה"ל למיתני חוץ בהדיא, משא"כ למסקנא דמוכח ממתני' דנגעים דאלא חוץ הוא א"כ ליכא למיטעי כלל באלא דודאי חוץ הוא, א"כ שפיר י"ל דפליגי בתרווייהו ונקט אלא להודיעך כחו דר"א וליכא למיטעי דאלא נמי על מנת הוא כיון דמוכח ממתני' ובהכי מדוייק לשון הש"ס אלא ודאי חוץ הוא וצדקו דברי הרמב"ן דמדלא סיים דבע"מ מודו מוכח ודאי דאיכא למימר דפליגי רבנן נמי אעל מנת ונקט אלא להודיעך כחו דר"א ולק"מ, ויש להוסיף נופך לזה דבלא"ה קשיא קושיית הפנ"י אי מודה בע"מ לנקוט יחזור ויתננו לה ע"מ שלא תנשא לפלוני, ולפמ"ש מתורץ שפיר דלפום סברא דאלא חוץ הוא תיקשי הא גופא אמאי לא תני לישנא ברירא חוץ וע"כ דא"צ להשמיענו כלל על מנת דפשיטא דלא גרע מכל תנאי דעלמא א"כ ממילא גם זה א"צ לאשמועינן שיחזור ויתננו לה ויאמר על מנת דפשיטא דהיינו מותרת לכל אדם ותנאה בעלמא הוא, אבל למסקנא דאלא נמי לישנא ברירא הוא שהוא חוץ א"כ הדרא קושיית הפני יהושע לדוכתה ליתני שיחזור ויאמר על מנת וע"כ בע"מ נמי פליגי, לכן שפיר י"ל דלמסקנא נמי בעל מנת פליגי ונקט חוץ להודיעך כחו דר"א כחא דהיתרא דאלא נמי לישנא ברירא שהוא חוץ ונכון וברור, ודוק היטב:

שם אבל בע"מ מודו ליה. ואיכא למידק דאיכא למיבעי נמי איפכא דילמא בחוץ הוא דמתיר ר"א משום דמותרת לכל אדם אחר שתינשא לאחר דמינתקא אישות דראשון, אבל בע"מ דאסורה לעולם לפלוני מודה ר"א דאסור, וי"ל לזה דודאי מסברא ה"ל למימר דחוץ הוי שיורא וע"כ אתיא ליה מקראי דלקמן והלכה והיתה לאיש אחר דאפילו לא התירה רק לאיש אחד, א"כ משמע אפי' ע"מ שרי, וכן מקרא דגרושה מאישה ויליף מאיסור כהונה משמע בכל גווני אפי' בע"מ הוי גט כיון דיליף מקרא דבלא קרא אין סברא להתיר חוץ דמ"מ השתא מיהת שיורא הוי ודו"ק, ומיושב נמי בזה מה שדייק בפני יהושע דילמא בע"מ ס"ל טפי אסור מטעמא דקאמרי זקנים לקמן, ולפ"ז ניחא דאי מקרא יליף משמע בכל גווני שאינה מותרת לאחר אפי' ע"י תנאי ודו"ק:

בתוס' ד"ה המגרש כו' אבל בע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי כו' עכ"ל הר"ן דייק מדלא מפרש הבעיא בע"מ גופיה אי פליגי בע"מ דלא תבעלי או בע"מ שלא תנשאי לחודיה, ודייק המהרש"א לקמן בתוס' דייקו מלשון הש"ס דקאמר מדפליג בברייתא בין ע"מ לחוץ ולא מפליג בע"מ גופיה, והקשה המהרש"א למה לא דייקו התוס' מהכא מדלא מספקא ליה בע"מ גופיה, ולפענ"ד נראה דלא נסתפקו התוס' רק למסקנא אבל לפום סברא דבעל הבעיא דאלא על מנת הוא א"כ ע"כ לפרושי דה"ק הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני קאי אהיתר והיינו על מנת שלא תהיה מותרת לפלוני א"כ ודאי משמע דאפי' בעילה לפלוני אינה בכלל היתר דהיינו על מנת שלא תהיה מותרת לפלוני א"כ ממילא שהבעילה נמי לא תהיה מותרת לפלוני שהרי התנה שלא יועיל ההיתר של הגט לפלוני ועיקר ספיקא של התוס' לפום מסקנת הש"ס דאלא חוץ הוא, ולקמן יש משמעות שהביאו התוס' דהיינו ע"מ שלא תנשאי וי"ל שלא תבעלי דומה לחוץ, ובזה מובנים דברי התוס' בסיום הדיבור שכתבו ובסמוך קאמר ומתני' דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א, אבל לרבנן אפי' ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי א"ש, ואינו מובן דודאי לפום סברא דע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי דמי לחוץ היינו נמי חוץ, ולפ"ז ניחא דהכי משמע להו להתוס' דמשמע אי מתני' בע"מ א"ש, א"כ מוכח דאפי' לא תבעלי לא קשיא ליה דהא אם פירוש אלא על מנת ע"כ ביאה לחוד נמי אינה בכלל היתר ואפ"ה לא קשיא לן וא"ש דברי התוס', ודוק היטב:

בא"ד ואי בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי כו' מאי קאמר הרי הותרה אצלו בזנות עכ"ל. התוס' דחקו לדחות ראיה זו, ולפענד"נ למאי דמסיק לקמן דף פ"ג ע"ב איכא דשמיע ליה חוץ ואיכא דשמיע ליה בעל מנת א"כ כיון דתשובת ר"ט ור"ע בע"מ שלא תנשאי, וכן ר' יוסי בר' יהודה לקמן בע"מ שלא תנשאי, א"כ משמע כל תנא לפום מה דשמיע ליה משיב מאן דשמיע ליה בע"מ משיב אעל מנת ומאן דשמיע ליה בחוץ משיב אחוץ, וא"כ כיון דליכא רק שמיעת ע"מ שלא תנשאי כשהשיב ר' יוסי מסתמא השיב נמי על ע"מ שלא תנשאי ופריך הרי הותרה אצלו בזנות, אבל לדינא למאן דשמע בחוץ משמע נמי אפי' ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא הוי רק תנאי, לכן מסתבר להש"ס דהשיב על שמיעת חוץ טפי משנאמר דשמע על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ואיכא ג' טעותים דלא מספקינן אלא אי אמר רבי אליעזר או בע"מ שלא תנשאי כר"י בר' יהודה בברייתא לקמן ודו"ק:

בא"ד דהרי הותרה לכל כיון דלא אסרה אלא דרך תנאי עכ"ל. אינו מובן לי דהא אי ר' יוסי בא לסתור דברי ר"א לפום סברא דעל מנת נמי לא מהני, א"כ ע"כ מאן דס"ל ע"מ לא מהני היינו משום דע"מ נמי שיורא הוי כדאמרינן בגמרא דלהכי לא דמי לתנאי דעלמא דשייר לה בגט דאל"כ אין טעם שתאסר בדרך תנאי טפי מתנאי דעלמא דכל תשובות הזקנים אינם אלא לאסבורי דבכה"ג ראוי שיהיה שיור בגט א"כ אי נקטינן הסברא דהוי שיורא לא שייך לאקשויי דליהוי כתנאי בעלמא די"ל דבאין היתר אפי' בזנות לא דמי לתנאי בעלמא משום שיורא דגט וצ"ע:

בגמרא ת"ש כל הבתים כו' אלא של נכרים כו' חוץ הוא. ויש לדקדק דילמא אלא משמע חוץ ומשמע ע"מ דהא איכא נמי אלא שהוא כמו אבל ורק כמ"ש התוס', א"כ איכא למימר דר"א ס"ל חוץ פסול רק כיון דחוץ פסול מסתמא ע"מ קאמר, משא"כ בנגעים אין פירוש אחר רק חוץ, והכי אמרינן לעיל ר"פ השולח בעל שתי לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני ביה וגבי מתנה לישנא דמהני ביה, ואיפשר לומר דבלא"ה דייק הרמב"ן למאי דפשיט ש"מ חוץ הוא ולא סיים דברי בעל הבעיא אבל בע"מ מודו רבנן, לכן נראה דבלא"ה דחוק לומר דרבנן שהשיבו לאחר פטירתו של רבי אליעזר טעו בשמועתו ולא ידעו אי בחוץ או בעל מנת, לכן י"ל לכל זה דלא פשיט רק דיש אלא שמשמעותו חוץ, ומ"מ י"ל אי מודה ר"א בחוץ ע"כ אלא דהכא על מנת הוא דמסתמא קאמר לישנא דמהני דחוץ לא מהני, והשתא רבנן של אחר פטירתו קיבלו ממנו ג"כ בלשון אלא בפרט ר"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא בפ"ב דסוכה, והשתא שפיר השיבו מאן דס"ל בחוץ לא אמר ר"א דלא ס"ל קראי דלקמן א"כ ע"כ משמעות אלא על מנת השיב על על מנת ואידך ס"ל דאיכא למימר דר"א גם בחוץ דריש הני קראי כדלקמן א"כ י"ל שפיר אפי' אי אלא חוץ הוא מצי למימר דמתיר או דס"ל בע"מ ליכא דפליג אר"א דהוי ככולהו תנאי דעלמא וע"כ בחוץ פליגי:

וארווח לן בזה הסוגיא דלקמן תשובת ארבעה זקנים דתשובת ר' טרפון ור' עקיבא על על מנת הוא תמוה דבשביל גרמא כזו נימא שלא יהיה גט מן התורה, וכמעט שאינו מובן כלל, ולפ"ז י"ל דאינהו ס"ל דבחוץ לא אמר ר' אליעזר דהוי שיור בגט ומודה ר"א דלא הוי גט רק באלא קאמר כיון דבחוץ לא הוי גט מסתמא ע"מ קאמר, וע"ז היתה תשובת ר"ט ור"ע דלאו מילתא דפסיקא הוא כיון דגורם לעקור