גרש ירחים רנג

(ע"ב) בתוס' ד"ה זו דברי ר"מ כו' וקשה לר"ת דא"כ פליגי אדר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"א, וכבר כתבתי בספרי גט מקושר דף נ"ג אות ק"ז ליישב קושיית המהרש"א דמגורשת משמע שאפי' לכתחילה א"צ דאם תינשא לכתחילה מאי הועילו חכמים בתקנתן כדלעיל דף י"ז ע"ב בגמרא, ואין להקשות דבגט ישן דתינשא אפילו לכתחילה מ"מ אין יכול ליתן הגט דהיינו מחששא אבל בתקנתא לכתוב לא מהני אי לא אהני אפי' לכתחילה:

בפירש"י ד"ה זינו לא כו' דנישאו חמור שמא יאמרו חלץ לה וניסת כו' עכ"ל. והתוס' הקשו עליו, וכבר הארכתי בתשובה ליישב פירש"י בדברים ברורים ותורף הדברים דס"ל לרש"י דכל הטעם דצריכה גט משני הוא משום קנסא כדי שלא תחזור על הראשון דלא משמע ליה דאסורה דאנוסה היא לכן אמרינן בגמרא יבמות דף פ"א דמשום קנסא הוא, והוא תמוה דמה קנס הוא לה בזה דהא על השני אסורה מדינא שהרי אשת איש היא, רק עיקר הקנס כדי שתתגרש וממילא אסורה על הראשון כיון שנתגרשה מאיש אחר אסור להחזיר גרושתו לכן בקידושין לא גזרו, אלא דכיון דהוא מילתא בלא טעמא להצריך גט משני דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דכר"ע מוקמינן לה וכן באשה שהלך בעלה דאשת איש גמורה היא, לכן צריך ליתן טעם משום גזירה שיאמרו גירש ראשון וע"י זה שגירשה מתקיימא גזירת חכמים שתאסר על הראשון דכל גרושה אסורה לחזור לבעלה הראשון, וביבמה לא שייך זה אי ליתא לדרב המנונא ומותרת אפילו זינתה לכן צריך טעם משום איחלופי, ובזה ניחא פירוש רש"י שכתב בד"ה דמיחלפא אע"פ שאנוסה היא כו' גזירה שמא יאמרו גירש ראשון, והוא תמוה דתלי תניא בדלא תניא דהא דאסורה לראשון מפורש ביבמות משום דה"ל למידק והגט הוא שצריך מפני שלא יאמרו כו', אלא הדבר ברור דכל זה שצריכה גט הוא לברר איסורו של הראשון כדאיתא בירושלמי אבל מדינא אנוסה היא רק מטעם קנס עשו שתצטרך גט כדי שיתקיים האיסור על הראשון, וביבמה אי ליתא לדר"ה לא שייך איסורא על הראשון אף משום גזירה דיאמרו שחלץ שאין בזה טעם רק על הקנס שקנסו להצריכה גט משני, משא"כ בארוסה לא קנסו כיון דלא עבדה איסורא כמפורש ביבמות דהיכא דלא עבדה לא קנסוה ולא צריכה נמי גט משני, א"כ כל זה שגזרו שלא יאמרו גירש ראשון אינו אלא קנסא בעלמא והיינו היכא דנאסרה בזנות, משא"כ אי ליתא לדר"ה לא שייך למיקנסה דאפילו גירשה אין איסור למחזיר יבמתו אחר גירושין, וכיון שכן לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא שייך להצריכה גט כיון דלא תפסי קידושי השני ואין טעם לגט רק שמא יאמרו שכבר חלץ לה והוי מחזיר חלוצתו ומ"מ לא הוה קנסינן לה אי ליתא לדר"ה, וכמו שהארכתי שם דהאיסור לבעלה לא תליא בתפיסת קידושין לרב המנונא רק משום איחלופי בא"א שהרי אנוסה מותרת אף דלא תפסי קידושין באשת איש, ע"ש שדחיתי שיטת התוס' והרא"ש בראיות ברורות והתרתי להלכה למעשה בת יבמה לקהל הכל באריכות גדול ובראיות ברורות ודוק היטב, כי קצרתי כאן למאד ולא יובן היטב רק בתשובתי בא הדבר בארוכה גם ישוב הרי"ף:

(דף פ"א ע"א) בתוס' ד"ה לא כו' וא"ת לרב אדא בר אהבה כו' משום חששא דקנוניא כו' דתצא מזה ומזה כו' עכ"ל. לכאורה אין קושיא דהקנוניא להפקיע מן השני שרוצה להתגרש מן השני וביקשה מבעל הראשון שיחליף השובר בגט ולק"מ, אלא דתמוה לי לפירש"י משום קנוניא א"כ איך אמר לאו כל כמיניה לאבד זכות הראוי לשני ומשמע שיכול אחר ליקחנה כמו שפירש"י, ואי טעמא משום קנוניא הא כיון שמודה היא שלא נתגרשה איך תינשא לאחר הא שויא נפשה חד"א, וצ"ל שטענה שאינה יודעת אם החליפו הבעל אח"כ, וא"כ קשה ל"ל לרש"י טעמא דקנוניא הא יש לפרש ג"כ שהיא אינה יודעת אם הוחלף, גם הרא"ש הקשה לשמואל מאי קנוניא שייך הא יכול להחזירה ואם נאמר שאינה יודעת י"ל שאינה חפיצה לחזור ולא כל הימנו לאסרה, גם לישנא דגמרא קשה ל"ל לתלות לא כל הימנו לאבד זכות הראוי לשני הא גם עליה אינו נאמן לאוסרה לעלמא כיון שנעשית בחזקת מגורשת ולמה תלה הדבר בזכותו של שני, וצ"ע:

והרמב"ם בפ"י מגירושין כתב אם נשאת אינו נאמן שמא ממנה נפל ומצאו הבעל, א"כ משמע שאין האשה מודה שקיבלה השובר במקום הגט, וגם לדבריו קשה כיון שהיא אינה מודה אפי' לא נישאת למה יהיה נאמן לאבד זכותה, וצ"ל דמיירי שהוא רוצה ליתן גט אחר לכן קודם נישואין אמרינן מסתמא קושטא קאמר שהרי רוצה ליתן לה גט בפנינו אבל אחר נישואין הרי אוסרה על השני לכן אינו נאמן ליתן גט אחר, אלא דקשה א"כ למה נקט התנא השובר כלל שיוצא מת"י האשה שאם אבדה הגט ומצאו הבעל שובר זה מה טיבו אצל האשה הרי כיון שקיבלה הגט מסתמא הבעל קיבל השובר שהרי לא נתן לאחד מהם גם שניהם, וע"כ לומר כפירש"י שהיא בעצמה החליפה הגט בשובר ומשום קנוניא א"כ משמע שהיא מודה שלא קיבלה הגט רק השובר, ולפ"ז באמרה ברי שקיבלה הגט והבעל החליפו בשובר כגון שהניחתו מתוך ידה איפשר שאין הבעל נאמן וצ"ע, גם לפי טעמו של הרמב"ם איפשר דאם הודית האשה נאמנת שהוחלף מדנקט שמא מצאו משמע דלקנוניא לא חייש, והוא תמוה דהא מדתלי בשובר שיוצא מתחת יד האשה משמע ודאי אפי' האשה אומרת ג"כ שהוחלף מ"מ לא מהימנא, וע"כ משום קנוניא, ותימא על הטור שהעתיק לשון הרמב"ם, וברא"ש מפורש כפירש"י, גם קשה להלום דברי הרמב"ם והתמיהה קיימת על נושאי כליו שלא הרגישו בזה:

במשנה כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומרים פסלה מן הכהונה ויש לדקדק הא ב"ש ס"ל לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ומטעם זה כתבו התוס' לעיל דס"ל לב"ש דפוטר אשתו בגט ישן וכיון דמצא בה ערות דבר בלא"ה פסולה מן הכהונה, וי"ל דלב"ש אין זה רק לכתחילה אבל אם גירשה בלא ערות דבר נמי מגורשת כדלקמן שלהי מכילתין, וא"כ שפיר י"ל לעיל דאמרי ב"ש פוטר אשתו היינו לכתחילה א"כ ע"כ במצא בה ערות דבר איירי דאל"כ בלא"ה לא יגרשנה אבל הכא דנקט כתב לגרש היינו אפי' בלא ערות דבר אם כתב לגרש פסלה, ועמ"ש בלשון התוס' ד"ה דורות:

שם אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה. לכאורה קשה בהא דלא נעשה התנאי בלאו הכי לא תוכל לינשא לכהן שהרי בידה עוד לקיים התנאי, וצ"ל שמת אח"כ ולא קיימה התנאי דתו לא תוכל לקיים התנאי עוד כגון שאמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דקיי"ל לי ולא ליורשי, מיהו לשיטת הרמב"ם דבתנאי שעדיין לא עבר כגון שלא קבע לה זמן חולצת ולא מתייבמת, אלמא דלא מיקרי העברת תנאי אף שאי איפשר לה לקיימו עוד א"כ הך דלא נעשה התנאי אי איפשר לה להנשא לכהן כיון שלא נתבטל קיום התנאי בפועל אע"פ שמת א"כ איך תינשא לכהן, וע"כ לומר שלא נעשה התנאי בתוך הזמן שקבע דתו לא שייך בה קיום התנאי א"כ קשה דטפי ה"ל למימר ועברה על התנאי בהחלט דבהא דלא נעשה התנאי משכחת לה שהתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת אע"פ שאי איפשר לה לקיים התנאי עוד מ"מ אסורה לכהן כיון דצריכה חליצה ע"כ עדיין לא מיקרי העברת התנאי:

בפירש"י ד"ה מהו כו' שלא יאמרו גירשה והחזירה כו' עכ"ל לכאורה ליכא נ"מ דכיון שגירשה הרי אסורה עליו אפי' בלא קידושין, מיהו לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות בחייבי לאוין רק בקידש ובעל חוץ מאלמנה לכהן גדול וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מאיסורי ביאה דין ב' א"כ עיקר הלעז שהחזירה דהוי איסור מלקות נמי:

בתוס' ד"ה ובנהרדעא כו' והא דאמרינן כו' ובפ"ב דכתובות גבי מעלין לכהונה כו' דמבטלין קלא כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר בפשיטות דהכא לקלא דבתר נישואין לא חיישינן, אלמא שאין מוציאין אשה מבעלה ע"פ הקול רק מקמי נישואין דלא היה לו לכונסה, וא"כ התם לפסול גברא דמי לקלא דבתר נישואין, וצ"ל דמ"מ לא מקילינן בכהונה משום מעלת יוחסין, וא"כ כיון דהא גופא חומרא לפוסלו בקלא מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו מקילין בסופו לבטולי קלא עכ"פ כיון דבתחילה נמי חומרא הוא טפי מבאשה:

בד"ה דורות אחרונים כו' אע"ג דבאלו נערות כו' ר"י ור' דוסא אמרו דבר אחד כו' עכ"ל איפשר לומר דבלא"ה כתבו התוס' שם דמן התורה שבויה לא הויא בחזקת בעולה רק משום גזירה שלא תינשא לכהן, וא"כ יש לומר ודאי בשבויה בתולה אין לחוש כיון שכונסה בחזקת בתולה ואם תינשא לכהן תאסר עליו דהא קיי"ל באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, א"כ מסתמא כשאינה בתולה לא תינשא לכהן לכן ס"ל דהיא בקדושתה, מיהו בשבויה בעולה מקדם בהא לא שייך סברא זו דהא בלא"ה בחזקת בעולה היא א"כ אין ראיה ממה שמחזקת עצמה לבתולה דאין לה לחוש דליכא לברורי, אלא דר' יהודה ס"ל כיון דבשבויה שהיתה בחזקת בתולה לא גזרו לכן ס"ל לענין קנס ג"כ הרי היא בקדושתה כיון שהחזיקה עצמה בחזקת בתולה, ור' דוסא ס"ל כיון דבשבויה בתולה ליכא למיגזר גם בשבויה בעולה לא גזרינן דהא ר' דוסא לא איירי בשבויה בתולה כמו ר' יהודה דמיירי לענין קנס, אבל בדברי רבי יהודה אינו מבואר שבויה בעולה א"כ מה שאמר דבר אחד היינו משום דר' דוסא שייכא בדרבי יהודה דכיון דאין להחמיר בבתולה גם בבעולה אין להחמיר, והשתא נראה דכאן אמר ר' יהודה דב"ש דס"ל בכתב לגרש פסלה מן הכהונה איפשר דב"ש לשיטתייהו דס"ל דלא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ פסולה לכהונה מדינא רק דב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר כיון דבגירושין שיש בהם ערות דבר פסולה לכהונה אמרינן לא פלוג להחמיר, א"כ קאמר שפיר דדורות ראשונים ב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר אפי' מגרשה בלא ערות דבר, ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל אבל ר' יהודה גופיה אינו מיקל רק בבתולה דאיכא טעמא כיון דמחזקא נפשה בבתולה מסתמא קושטא קאמרה דהא בכהן נאמן לאסרה ובישראל נמי נאמן להפסידה כתובתה והשתא דורות ראשונים דנו לא פלוג להחמיר ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל ודו"ק:

ובהכי ניחא הא ב"ה נמי מיקל אע"פ שהוא מדורות הראשונים, וכן הקשה מהר"ם שי"ף, ולפמ"ש ניחא דב"ה לשיטתייהו שיכול לגרשה בלא ערות דבר א"כ אין מקום להחמיר כלל דרובא דרובא גיטין הם בלא ערות דבר, ודוק היטב:

בד"ה טרקסמון כו' ובערוך פירש טרקסמון מין ירק כו' דא"כ ה"ל