גרש ירחים רנא

מחבירו עליו הראיה, ונראה דלפמ"ש לעיל דלרבה ורב יוסף דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא גם חזקת ממון לא מהני דהא ביבמות מסיק דתרי ותרי ספיקא דרבנן מנכסי דבר שטיא א"כ ממילא לרבה אפילו בממון לא מהני חזקת ממון ויחלוקו שפיר, והשתא שפיר מיושב קושיית התוס' דלוקמא בלא ידיע הי מינייהו קדים דא"כ תיקשי נימא בחוב המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק, מ"מ קושיית המהרש"א שפיר כפי לשון התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ לענין ממון ודאי המוציא מחבירו עליו הראיה, והמהרש"א נדחק ליישב דלרבה יש לפרש כדברי המרדכי שהמלוה בעין רק שהלוה טוען שעדיין לא הגיע זמנו ורוצה לחזור ולעכב המעות עד הזמן והמלוה טוען כבר זכיתי בו ע"ש, ובודאי אין להעמיד זה בלשון התוס', גם קשה לי על סברת הר"י אם הלוה זרק זמנו א"כ המעות בחזקת הלוה א"כ קשיא נוקמא המעות בחזקת מרא קמא ולא יוציא המלוה קודם הזמן וצ"ע, ובפנ"י כתב דאמרינן מסתמא לא טעו העדים והוי באמצע בשמונה אמות מצומצמות וכתב שזה נכון, ותמוה בעיני דא"כ בגט נפרש דברי העדים שהיו בתוך שמונה אמות וכשהגט מונח באמצע אינה מגורשת כלל דהא אגיד גביה כדפריך לעיל, לכן נ"ל ליישב קושיית המהרש"א בפשיטות דלרבה ורב יוסף מיתוקם שפיר דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון דאמר בתורת גיטין יש בכלל תנאו שיהיו כל חלוקות שיש בגיטין והיינו קרוב לו וקרוב לה ומחצה על מחצה א"כ גם זה בכלל תנאו שאם יהיה קרוב למלוה יזכה המלוה וקרוב ללוה יזכה הלוה, והשתא יש גם תנאי זה בכלל שאם לא יתברר הדבר כמו שבגיטין מגורשת ואינה מגורשת ככה בממון יחלוקו ביניהם ויהיה באחריות שניהם, וא"כ לרבה ורב יוסף דלא משכחת רק קרוב ללוה ולמלוה וספק ע"כ גם בממון קיבל עליו הפרש כל החלוקות ובתרי ותרי נמי יחלוקו שכן התנה בפירוש, ומ"ש התוס' הכא לא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה ולא ניחא בסברא שקיבל עליו לחלוק הספק היינו דקשיא מאי פריך מאי למימרא הא טובא קמ"ל דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ותורת גיטין קאי על כל חלוקות הספק לכן כתבו דכאן לא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לרבה ורב יוסף שפיר י"ל כמ"ש דבתורת גיטין היינו לכל חלוקות הספיקות, ודוק היטב:

(דף ע"ט ע"א) בתוס' ד"ה היתה עומדת כו' לרב אושעיא דאמר לעיל כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות דגג מיקרי חצר שאינה משתמרת ובאינה משתמרת גם במציאה בעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בב"מ דף י"א ואף דמוקי ביש לו מעקה מ"מ איפשר שאינה משתמרת לגגין אחרים לכן בעינן עומדת בצד חצירה, שוב ראיתי במהרש"א שכתב כה"ג:

בפירש"י ד"ה והא לא מינטר כו' וכי לא שדיי' זיקא כו' הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל. עיין בתוס' לקמן ד"ה דרך דאיבעיא דלא איפשטא הוא, ועיין בפני יהושע, ואיפשר דכאן נמי הוי כמו דרך עלי', ועיין בפני יהושע, מיהו לענ"ד נראה בפירש"י דנהי דמיבעיא לן באויר שאין סופו לנוח י"ל דוקא במתנה וכדומה דאמרינן בב"מ חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה בעינן עומדת בצד ביתה, וא"כ י"ל דאויר שאין סופו לנוח לא מיבעיא לן רק במתנה די"ל דלא גרע משליחות, אבל בגט פשיטא לן דבעינן אויר שסופו לנוח דומיא דידה וכפשטא דש"ס לקמן דמעיקרא לאו למינח קאי אלמא בגט פשיטא לן דבעינן סופו לנוח, כן נ"ל בשיטת רש"י ודוק:

בתוס' ד"ה כגון כו' וא"ת דאמרינן במרובה כו' והא לענין שבת מיחייב כו' עכ"ל. מוכח מדברי התוס' אף שעדיין עומד בחיוב מיתה מ"מ כיון שכבר נתחייב לא מיפטר מתשלומין ושלא כדברי הש"ך ח"מ סימן שנ"א שנעלמו ממנו דברי התוס' כאן ובמרובה, ועיין בספרי לכתובות בקונטרס יעלת חן שהשגתי עליו שם בזה ע"ש בארוכה, מיהו נ"ל ליישב קושיית התוס' לפירש"י שפירש הקושיא דהוי אויר שאין סופו לנוח, א"כ י"ל דודאי אי לא קלטו כלב י"ל דמיגרשא שפיר מכי מטא לאויר אם נח לבסוף וא"כ שם שנח לבסוף שפיר י"ל דהקנין מיד כי מטא לאויר אפי' למעלה מן המחיצות כיון דנייח לבסוף והכא עיקר הקושיא בלא נייח כפירש"י, ודוק היטב:

בד"ה כמאן כרבי כו' ודר' עקיבא ה"ל למינקט כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה מהרש"ל מאי פריך כמאן כרבי לימא דע"כ לא קאמרי רבנן רק באויר שאין סופו לנוח אבל בסופו לנוח מודו, לכן נראה דגם במתני' כיון דמגורשת אפי' קלטו כלב א"כ גם מעיקרא לא היה סופו לנוח ואיגלאי מילתא למפרע דהוי אויר שאין סופו לנוח, אלא דהך מילתא תליא בברירה דאי אמרינן אין ברירה שפיר דנין על אותו שעה שבא לאויר ומיקרי אויר שסופו לנוח, משא"כ אי אמרינן יש ברירה שפיר י"ל דהוי אויר שאין סופו לנוח ופשיטא לן דלא הויא מגורשת באויר שאין סופו לנוח, רק דכאן ס"ל דמיקרי אויר שסופו לנוח משום דאין ברירה וא"כ י"ל דלהכי מדמי דוקא לדר' ברה"י מקורה שפיר מהני דכמאן דמליא דמי והוי כמאן דנח והכא נמי כמאן דנח דמי אבל כרבי עקיבא לא אתיא דהא פשיטא לן באויר דאין סופו לנוח לא קנתה, אף דלענין שבת ר' עקיבא מחייב מ"מ לענין חצירו לא מהני רק בסופו לנוח ולהכי מוקי כר' דס"ל לעיל דף מ"ז ע"ב אין ברירה ושפיר מיקרי סופו לנוח, אבל רבנן דס"ל דאפי' במקורה לא מהני אף די"ל דלא ס"ל ביתא כמאן דמליא דמי מ"מ פשיטא לן באין סופו לנוח ודאי לא קני רק כר' דס"ל ביתא כמאן דמליא דמי אע"פ שאין סופו לנוח וכאן דמיקרי סופו לנוח שפיר מהני ודו"ק:

ויותר נראה דודאי לר' עקיבא י"ל דנהי דס"ל לענין שבת קלוטה כמי שהונחה אין ללמוד ממנו דהא לר' עקיבא קשיא איך משכחת לה זורק ד' אמות בר"ה, וצ"ל דהלכתא גמירי לה א"כ לענין זורק ההלכתא נאמרה דלאו כמי שהונחה דמיא, וכמ"ש התוס' שבת דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא, א"כ אין ללמוד חצר במציאה וגט דהא לענין שבת גופא לענין זורק לאו כמי שהונחה דמיא, ור' עקיבא איפשר דמהא גופא דייק כיון דהלכתא אתיא לזורק דלאו כמי שהונחה אין ללמוד ממנו לגט, אבל לר' שפיר י"ל דס"ל מסברא כמי שהונחה דמי' היינו ברה"י ולא איירי ברה"י מקורה כלל, דהתוס' שבת דף ה' דייקו דמנ"ל דר' לא מחייב רק ברה"י מקורה ותירצו מדלא נקט ר"ה באמצע כמו רבי עקיבא, ולפמ"ש י"ל דדוקא ברה"י ס"ל לר' כמי שהונחה דמיא מסברא, אבל בר"ה דמצינו דזורק חייב ע"כ לאו כמי שהונחה דמיא וא"כ לא מוכח כלל דר' איירי ברה"י מקורה, אלא דס"ל להש"ס דלא מסתבר לעשות שלש פלוגתות, דלר' עקיבא אפי' בר"ה כמו שהונחה, ולר' דוקא ברה"י כמי שהונחה, ולרבנן אפי' ברה"י לאו כמי שהונחה, לכן מוקמינן דר' לא איירי רק ברה"י מקורה וליכא רק שתי פלוגתות בקלוטה, דהך דביתא כמאן דמליא דמי אינו ענין לקלוטה כמי שהונחה, והשתא לפום סברא דהש"ס פשיטא לן דע"כ לא אתיא אלא כר' דכר"ע נמי לא אתיא דהא לענין זורק לאו כמי שהונחה דמיא ע"כ לומר דכר' אתיא וס"ל ברה"י דעולה עד לרקיע שפיר כמי שהונחה דמיא דאל"כ לא מיתוקמא מתני', והא דאמרינן דלא מחייב ר' רק במקורה היינו לפי האמת דלא מסתבר לעשות פלוגתא בין ר' עקיבא לר' בקלוטה בין רה"י לר"ה, ואמתני' מתרצינן משום דמינטר, אבל בהך ס"ד ע"כ ר' לא איירי במקורה ודוקא ברה"י כמי שהונחה דמיא ולא בר"ה כיון דזורק חייב בר"ה י"ל ע"כ לאו כמי שהונחה דמיא לכל מילי, לכן גם לר' עקיבא אין ללמוד חצר משבת, והכל נכון יותר ממה שדחקו התוס', ודוק היטב:

בא"ד ס"ד דטעמא דרבי לאו משום קירוי. והקשה המהרש"א השתא דס"ד דשבת וקנין שוין א"כ מי הכריחו לאוקמא כרבי ה"ל לאוקמא כר' עקיבא אפי' באינן עודפות כיון דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא, וכתב ליישב דמוקי כר' דהלכתא כוותיה ולא כר"ע ע"ש, ולא ידעתי מנ"ל דהלכתא כר' דהא רבנן פליגי עליה ואין הלכה כר' מחבריו, וגם הרמב"ם בפי"ג משבת פסק כרבנן, ועיקר הקושיא של המהרש"א לא קשיא דהיינו הקושיא כמאן כר' דוקא מוקמית ולא כר' עקיבא גם דלא כרבנן, וגם זה בכלל הקושיא ולק"מ, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה המהרש"ל דנימא דבסופו לנוח רבנן מודו, ולפמ"ש לק"מ דבס"ד ס"ל דלא תליא במינטר רק אם כמי שהונחה דמיא א"כ ס"ד דלהכי בעינן מחיצות עודפות שיהיה כמי שהונחה ולר' עקיבא אפי' אינן עודפות כמי שהונחה דמיא א"כ ל"ל דמוקי כרבנן ומשום סופו לנוח, דא"כ הא גופיה קשיא ל"ל עודפות דבסופו לנוח י"ל לכ"ע כמי שהונחה דמיא דמהיכא תיתי לומר דפליגי אי ס"ל סברא לחלק בין סופו לנוח או לא וע"כ ס"ל דאין חילוק בין סופו לנוח רק אי כמי שהונחה דמיא וסבירא ליה לר' דוקא במחיצות אמרינן כמי שהונחה דמיא וא"כ פריך שפיר, ומשני דלא דמי שבת לקנין, ודוק היטב:

בגמרא אמר רבא שלש מדות בגיטין הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא. קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה כמאן דנקט כר' לס"ד א"כ לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה טפי ה"ל למימר ר' עקיבא דס"ל אפי' באינה מקורה קלוטה כמי שהונחה, ורבנן מודו הכא אפי' באינה מקורה:

שם ה"מ לענין שבת. כתב המהרש"ל צ"ע דלעיל אמרינן בפחות מג' סמוך לגג כגג דמי מכח לבוד אע"פ שאינו משתמר מפני הרוח, והמהרש"א כתב שדברי המהרש"ל דחוקים, וכתב המהרש"א דעל הגג הוי מינטר מן הרוח כשעומד שם אבל על הקנה ואפילו ע"ג הטרסקל לא מינטר מן הרוח ע"ש, ולא הבנתי דא"כ מאי תליא בפחות משלשה אטו בשביל משהו טפי לא מינטר ובודאי לישנא דש"ס דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי משמע ודאי דמדין לבוד אתי עלה, והנלענ"ד דרש"י הרגיש בזה לכן פירש הא לא מינטר שאין סופו לנוח וכוונתו דנהי דאויר חצירו קונה היינו בסופו לנוח אמרינן דבאויר הוי כאילו היה בחצירו ממש, אבל כשאינו בטוח מאויר שיבא לחצירו לא קנה אויר החצר, וא"כ כשהוא ממש בחצר לא איכפת לן שאם יבא כלב ויטלנו בטרם שירד דלענין זה איפשר דשפיר מיקרי מינטר כיון שכבר בא לחצירה ממש כיון דכלבוד דמי שפיר מהני, ולא מהני סברא דלא מינטר רק דאינו בטוח שיבא לתחתית החצר לא דמי לידה, אבל כשהוא ממש בידה לא קפדינן אמינטר דסתמא כיון שהגג מינטר גם בסמוך מינטר כיון דכבר בא לחצירה, רק למעלה מג' שעדיין לא בא לחצירה בעינן מינטר שיבא בטח לחצירה דאיפשר דאתי זיקא ושדי ליה כפירש"י לעיל, אבל בפחות משלשה דכבר הוי בחצר שפיר דמי, כן נ"ל ברור בפירש"י