גרש ירחים רמז

(דף ע"ו ע"א) בתוס' ד"ה בשלמא כו' פי' בקונ' כו' ואין נראה לר"י דהא גבי אביו כו' וגבי בן כו' עכ"ל. המעיין בפירש"י יראה מבואר שאין הקושיא ממת האב דפשיטא ליה דלענין, הרווחה הוי טפי בתנאי סתמא דהוי הרווחה דאב כל ימי חייו, לכן בהתנה ב' שנים אין תולין להרווחה דאב דמשום הרווחה דאב הוי טפי בסתמא ולמה יחוש דוקא על שתי שנים הרווחת האב לכן הוי דוקא, אבל בבן כיון דב' שנים הוי הרווחה דידיה טפי לא שפיר ה"ל לן למימר דלהרווחה דבן איכוין, לכן הוצרך לפרש מדהוצרך לפרש דבסתמא נמי הוי הרווחה דבן כדי צרכו, וקרוב לזה מצאתי בפני יהושע ודבריו ברורים הם:

בא"ד כיון דברישא כמפרש יום אחד כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א דילמא ברישא כיון שהיקל עליה דסגי ביום א' במת שפיר הוי גט כמ"ש התוס' סברא זו לעיל לרבא, ולפענ"ד נראה דלרבא דס"ל דסתם הוי שתי שנים ומפרש יום אחד א"כ הפירוש להקל עליה ושפיר י"ל דס"ד אפי' לא הניקתו כלל ליהוי גט, אבל לרב אשי דס"ל דבסתם יום א' משמע א"כ ודאי יש סברא לומר טפי בפירש שתי שנים דלהרווחה דתינוק נתכוין מאחר שצריך ליניקה שתי שנים א"כ טפי ה"ל למיתלי להרווחה ואפ"ה אמרינן לצעורה, א"כ כ"ש בסתם דהוי כמפרש יום א' דליכא כלל הרווחה לתינוק דטפי יש לתלות לצעורה ובמת ראוי שלא יהיה גט, כן נ"ל נכון בפירוש דברי התוס'. ודע שהרמב"ם פסק כרב אשי דסתם יום אחד במשמע ופסק במת קודם שתניק או תשמש אינו גט, ותמהו עליו דלרב אשי משמע אפי' קודם שתניק הוי גט, והר"ן וה"ה פירשו דהקושיא היא כיון דיום א' הוי כמו שתי שנים א"כ אין חילוק בין רישא לסיפא דרישא ע"כ בהניקתו יום אחד הוא א"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא דבתרווייהו בעינן נתקיים התנאי, מ"מ קשה דקושיא אלימתא היא ואיך מתרצה רב אשי, והר"ן כתב דרב אשי ס"ל לכך ברישא הוי גט במת משום דנתקיים התנאי, והוא דחוק דאם כבר נתקיים הגט עד שלא מת הבן פשיטא שלא יופסל כשימות הבן, ולפענד"נ ברור מלשון הרמב"ם דס"ל יום אחד דוקא ולא שעה אחת, והקושיא היא כך כיון דמפרש יום אחד גם ברישא במת ליפסל כמו בסיפא שפירש שתי שנים ורב אשי אמר לך דודאי ברישא שאמר לה סתם והיקל עליה דלא תתחייב רק יום אחד אף שאין די לזמן יניקה אף בזה כוונתו להקל שאם לא יצטרך ליניקה כגון שמת יהיה קיום תנאה ביניקה כל דהו, אבל בסיפא שהחמיר עליה שתניק שתי שנים אין כוונתו להקל עליה כלל ובעינן קיום תנאו לגמרי, כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם דבעינן דוקא יום אחד שהוא שיעור חשוב עכ"פ, וכן בשימוש בעינן יום אחד ממש, ורב אשי מתרץ באמת הקושיא כן דעל קוטב זה סובב לפסוק כרב אשי אע"ג דמקשינן עליה בקושיא שיש לה תירוץ ויש לומר היינו פירוקה, כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם מלשון הרמב"ם, ותמהני על הר"ן שכתב שמדברי כולם נלמד דיום א' לאו דוקא דאי דוקא לא הוה פריך מידי לרב אשי, ובעיני יפלא דנהי דהתוס' כתבו כן היינו משום דהתוס' אין תופסין שיטת הגאונים שיהיה תירוץ אהא דמסיק הש"ס בקושיא, אבל הר"ן דקאי בשיטת הרמב"ם שיש תירוץ על הך קושיא א"כ ודאי נוח לתרץ דיום אחד דוקא ומיתרצא שפיר הקושיא דמסקינן לרב אשי בקושיא וכנ"ל עיקר בדעת הרמב"ם וגם דעת הרמ"ה כן הוא, ומ"ש הב"ש בסימן קמ"ג סקי"ח דהרמ"ה מיירי בפירש יום אחד, לא נהירא דהא רב אשי מפרש כל סתם כמפרש יום אחד דמי, ועוד דא"כ תהיה סברא דרב אשי הפוכה מסברת רבא לגמרי דלרבא סתם חמיר דמשמע שתי שנים ומפרש משמע אפי' שעה אחת, ולרב אשי נימא איפכא סתם אפי' שעה אחת ומפרש יום אחד דוקא, אלא ודאי ליתא ובעינן יום אחד ממש להרמב"ם והרמ"ה בין בסתם בין במפרש, כן נ"ל ברור:

בפירש"י ד"ה איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה אין לנו ללמוד מתנאי בני גד שאין לך כו' עכ"ל. מה שקשה על פירש"י אדרבה כיון דבעינן תנאי כפול א"כ כולהו צריכי לגופייהו ולא שייך שני כתובים, עיין במ"ש באה"ע סימן ל"ח באריכות גדול והבאתי דברי שעה"מ בזה ' בדיני תנאי פרטיהן ודקדוקיהן ע"ש ותמצא נחת:

במשנה בפירש"י ד"ה והגיע לאנטיפרס וחזר מיד עכ"ל. ר"ל שלא שהה שם שלשים יום דכן הוא בין לס"ד בין למסקנא:

שם ד"ה תנאו בטל כו' אבל אם לא הגיע לאנטיפרס וחזר ולאחר כמה ימים הלך לגליל כו' שזמן שלשים לא נקבע אלא משילך לגליל כו' עכ"ל. הא ודאי השתא לפום ס"ד דאנטיפרס הוא בגליל מוכח הכי דאילו חזר מיהודה לא בטל תנאו וכפירש"י שזמן שלשים לא נקבע אלא משילך לגליל, אבל למסקנת הש"ס דתרי תנאי אתני אי אתינא לגליל ליהוי גיטא מיד ואנטיפרס ביהודה א"כ איפשר דאם התנה אם לא באתי מגליל מכאן ועד שלשים יום אפי' חזר מיהודה כל שהחזיק בדרך לילך לגליל י"ל כוונתו בנסיעה זו אם ישהה בגליל, וכיון שחזר מנסיעה זו איפשר דבטל תנאו שלא נתכוין רק על נסיעה זו שנוסע מביתו ואפי' יסע שנית לגליל וישהה שלשים יום כבר נתבטל תנאו וצ"ע, מיהו מפירש"י בגמרא נמי משמע דכל שלא בא לגליל לא בטל תנאו אף שחזר מיהודה, מיהו גם בברייתא יש לפרש בפשיטות שאם התנה שישתהה בגליל ושהה באנטיפרס לא הוי גט וכן להיפוך, ועיין במהרש"א ודו"ק, ועיין בסמוך:

(ע"ב) בגמרא א והא לא עבר אמר רב הונא מאי פניך כו'. ויש לדקדק דלרב הונא הנ"ל אם אעבור מנגד פניך בשלמא לר' יוחנן שייך שפיר כל זמן שאפי' ילך ויבא אם ישתהה אח"כ הוי גט לאפוקי אם אמר אם אעבור אם הלך ולא שהה בטל תנאו לגמרי שהרי התנה אם לא באתי מסתמא על נסיעה ראשונה אפילו לפירש"י כיון שלא ייחד מקום לומר ממקום פלוני, אבל לרב הונא הל"ל אם אעבור כמו ברישא אם לא באתי, ואיפשר דרב הונא לשיטתיה דס"ל לעיל דף ע"ב כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כמו מעכשיו ובש"ס פרכינן ניחוש שמא פייס, ומשני רב הונא שאמר נאמנת עלי שלא באתי, והשתא י"ל ודאי במעכשיו אין חידוש כ"כ שמועיל נאמנות דהא הסכימו רוב פוסקים דבמעכשיו אין יכולין לבטל התנאי ואין לחוש שמא ביטל רק לחששא שמא פייס ובא עליה להא שפיר מהני נאמנות שלא פייסתי, אבל היכא דיש לחוש לביטול תנאי כגון שאמר כל זמן דבההיא אפילו לרבי יוסי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דהוי כמו אם אמר לכשתצא חמה מנרתיקה ופירש"י דאם אמר לכשלא אבא לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו, א"כ י"ל כל זמן נמי הוי כמו כשלא אבא וא"כ לא הוי מעכשיו וא"כ ה"ל למיחוש שמא ביטל התנאי, קמ"ל דאפ"ה מהני נאמנות, ומכאן ראיה לפירש"י לקמן ודו"ק:

שם מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא. והקשה המהרש"א אכתי אמאי לא אמר לה אמתני' דכל זמן שאעבור מנגד פניך, וכבר כתב הפני יהושע שקושיא עצומה היא ודחק, והנלענ"ד ע"פ ישוב הסוגיא דבלא"ה יש לתמוה דמייתי תניא כוותיה דר' יוחנן מן הברייתא ומשמע דרב הונא לא שמיע ליה הברייתא והוא תמוה הא רב הונא גופיה מתרץ להברייתא ואיך איפשר דתיקשי ליה, וגם בזה דחק בפני יהושע, לכן נראה דודאי עיקר הסיוע כמ"ש התוס' מדקאמר ולגט ישן לא חיישינן כו' משמע דבנתייחד עמה ליכא חששא טפי מגט ישן הא יש לחוש לרב הונא שביטל הגט לגמרי דשמא בא עליה ולא נתקיים התנאי, מיהו נראה דלמאי דמוקי בנאמנות אין כאן סיוע כלל, והוא דהרשב"א לעיל פ' השולח בסוף סוגיא דביטלו ביקש להביא ראיה מהך נאמנות דאם פוסל העדים אמרינן מסתמא אינו מבטל, והר"ן דחה דבריו דהכא שאני דמתנה שתהיה נאמנת שלא פייס והיינו אפי' אתו סהדי דפייס ובא מ"מ הוא נותן הגט על זה התנאי כשתאמר שלא פייס יהיה גט אפילו יהיה בשקר, והשתא קשה מאי קאמר תניא כוותיה מדאמר ולגט ישן כמ"ש התוס' הא י"ל שפיר אפי' נתייחד ובא עליה אין כאן ביטול הגט כיון שהתנה כן מעיקרא וע"ד כן נתן הגט שיהיה לה נאמנות כשתאמר שלא בא אפי' פייס באמת וליכא חששא טפי מגט ישן, לכן יש לפרש באמת דלא קאמר תניא כוותיה דרבי יוחנן היינו מקמי דאסיק אדעתיה דאיירי בנאמנות ופריך אהא גופא איך אמרת תניא כוותיה הא גם לר' יוחנן לא ניחא דניחוש שמא פייס, ומוקי לה רב הונא באמר נאמנת עלי, והשתא ממילא לא קשיא לרב הונא די"ל דהוי תנאי שתהיה נאמנת אפילו משקרת לכן ליכא חששא טפי מגט ישן, והשתא למאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא אין הפירוש דבברייתא שהולך ובא חיישינן טפי דליתא די"ל כי היכי דבמתני' לא חיישינן שנתבטל התנאי כל זמן שאינו ידוע שבא וגם בברייתא דהולך ובא מ"מ כיון שלא נתייחד עמה אין לחוש שעבר על התנאי, בפרט דיש לפרש בברייתא שידוע שלא נתייחד עמה, ואי במתני' לא חיישינן שעבר על התנאי כ"ש בברייתא דליכא למיחש שידוע שלא נתייחד עמה ואין חשש שעבר התנאי, אלא אי לא חיישינן שעבר על התנאי לא הוצרך רב הונא לתרץ דברייתא בנאמנות איירי, רק משום הא גופא דקשיא דמשמע גם בנתייחד ליכא טפי מחשש גט ישן הא יש לחוש שביטל התנאי לגמרי אי לא איירי בנאמנות כיון שנתייחד עמה, אבל במתני' הא לא אתא, וה"ה בברייתא לא חיישינן שעבר על תנאו רק דלהכי אמר לה אברייתא דקשיא לרב הונא לשיטתיה דבנתייחד הרי ביטל התנאי לגמרי א"כ גם ממתני' דכל זמן שאעבור לא קשיא כלל דאיכא למימר שיש עדים שלא נתייחד עמה, לכן קשיא ליה טפי אאם לא באתי דשמא בא בצנעה אבל אייחוד לא קשיא ליה כל כך דיותר יש לחוש שבא בצנעה לעיר ואין נודע לאיש ממה שיש לחוש לייחוד, ואין הקושיא מברייתא רק לרב הונא לשיטתיה דמוקי שאעבור מנגד פניך היינו תשמיש וכל שעבר על התנאי יש חשש ביטול הגט, וקשיא לישנא דברייתא למה נקט משום גט ישן ולא משום ביטול התנאי, א"כ י"ל גם התניא כוותיה דר' יוחנן היינו כפשטא דברייתא דבלא נאמנות איירי וקשיא למה נקט חשש גט ישן בנתייחד, אבל רב הונא גופיה דמוקי בנאמנות לא קשיא ליה כלל והתניא כוותיה היינו להך לישנא דבלא חזינן שעבר על תנאו אין צריך נאמנות ואיכא סייעתא לר' יוחנן דלא מוקמינן בשום דוכתי בנאמנות, אבל אי מצרכינן לאוקמא מתני' דאם לא באתי בנאמנות איכא לאוקמא גם ברייתא בנאמנות ולא קשיא לרב הונא כלל דבנאמנות ליכא חששא טפי מגט ישן, והכל נכון וברור כפתור ופרח בישוב הסוגיא ודוק היטב, ובעיקר ביאור שיטת הפוסקים והפירושים בענין פיוס תמצא מבואר