גרש ירחים רמו

אינו נאמן, ואי לא פלגינן דיבורא גם אלהבא אינו נאמן כדאיתא בב"ב, אבל ברייתא איירי שמיד כשמגרשה אומר שכוונתו ליום אחד דסגי שפיר דנאמן על עצמו בכך, וי"ל דהא גופא קשיא אמאי שביק מתני' עיקר דינא דסגי ביום א' אם הבעל טוען שלא נתכוין רק ליום אחד ובידו לגרשה, ובהכי ניחא לשון הש"ס דמקשה לרב אשי דאמר כל סתם כמפרש יום אחד ל"ל יום א', ודייק הרשב"א שהוא שפת יתר דבפשיטות קשיא לרב אשי הא מתני' נקט שתי שנים, ולפ"ז ניחא דבפשיטות היה איפשר לומר דרב אשי איירי כשפירש דבריו שנתכוין רק ליום אחד, ולהכי פריך ל"ל ב' שנים הא סגי נמי ביום אחד אי מפרש דבריו וא"ש ודו"ק, ואכתי יש לדקדק איפכא נימא במתני' איירי שטוען הבעל שנתכוין לשתי שנים ובסתם סגי ליום אחד, אבל במשנה יש לחוש לעירעור הבעל שיטעון שנתכוין לשתי שנים והיא אינה יכולה להכחישו, ולדעת הרמב"ן אם טוען ברי שקיים התנאי והיא אינה יכולה להכחישו נאמן הוא, א"כ במשנה נאמן לומר שנתכוין לשתי שנים ולא נתקיים התנאי והיא אינה יכולה להכחישו, ואפי' לשיטת הר"ן שהשיג על הרמב"ן וס"ל דלא מצי לאפוקי מחזקתה ע"י ברי והוא בב"ש סימן ל"ח, עיין מ"ש בחידושי להלכות קידושין שם, מ"מ כאן שהיא בחזקת אשת איש יש לחוש לעירעור הבעל שיטעון שנתכוין לשתי שנים, אבל כאן איירי שהבעל הודה שלא נתכוין רק ליום א', וי"ל מכאן ראיה למ"ש בש"ע סימן קמ"ג דאם אמר ליהוי גיטא בלא תנאי שפיר הוי גט א"כ ל"ל דכאן אומר שלא נתכוין רק ליום אחד דא"כ ודאי מגורשת שהרי רוצה שיהיה הגט גט ולא גרע מאומר ליהוי גיטא בלא תנאי ופשיטא דהוי גט אפי' לא שימשתו כלל אם רוצה שיהיה גט, ולא קשיא רק איפכא נימא בסתם סגי ביום אחד ומתני' שהבעל טוען ברי שנתכוין לשתי שנים, וצ"ל דזה לא הוי רק דברים שבלב ולא מהני טענתו כלל, ומיושב ג"כ הדיוק ל"ל שתי שנים דאפי' תימא שהבעל טוען שנתכוין לשתי שנים מ"מ ל"ל שתי שנים הא לא הוי רק דברים שבלב, ומ"מ קשה דילמא קמ"ל דמגורשת למפרע מיום נתינה דאי אמר ליהוי גיטא בלא תנאי אינה מגורשת רק משעה שאמר כן וקמ"ל הברייתא באמר שנתכוין ליום א' נאמן אפי' למפרע כיון שטוען ברי, וצ"ל דלא מהני טענתו כלל כיון שאינו בכלל הלשון בסתם הוי דברים שבלב ולא תליא בפירושו כלל רק על מה שאנו דנין בכוונת הלשון אפי' נתכוין בענין אחר וצ"ע, ודוק היטב:

ואכתי איכא למידק דילמא ברייתא איירי בכפליה לתנאיה וצריך לומר אם תשמשי אם לא תשמשי, א"כ י"ל דנהי דההן משמע כל ימי חייו מ"מ אי בעינן תנאי כפול לא נשמע לאו מכלל הן ואזלינן בתר פירושו שפירושו אם לא תשמשי לא יהיה גט א"כ בשלילה משמע שלא תשמש כלל הוא שלא יהיה גט דאין סומכין על הנשמע מכלל, ומתני' כרבנן דלא בעי כפל ותשמשי משמע כל זמן שצריך או לשיטת הגאונים בעל מנת א"צ כפל י"ל דסתמא כל ימי חייו משמע, אבל בכפל ולא פירש אם לא תשמשי כל ימי חייו משמע דוקא בלא תשמשי כלל הוא שלא יהיה גט ושימשתו יום א' נמי סגי, וצריך לומר דלא משמע ליה לחלק בכך ודו"ק, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ורמינהי כו' אין להקשות לפי' הקונ' כו' עכ"ל. דלשיטת התוס' ע"כ במת לא בעי שימוש כלל כדמוכח ממתני', אבל לפירש"י קשיא להו נימא דאיירי במת, מיהו למאי דפרישית לעיל דלפירש"י איירי שהתחילה לשמש ועדיין לא נהנה מן השימוש, גם לפירש"י לא קשיא דיום א' משמע שכבר נהנה על כל פנים מן השימוש והא ודאי פשיטא הוא ודו"ק:

בא"ד אבל אין לתרץ דא"כ מאי איריא יום א' אפי' שעה אתת כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א מה סברא לחלק בין שאם מת הבן סגי בשעה ובחיים בעינן יום א' עכ"ל, ונראה למאי דפרישית לעיל בדעת רש"י דטעמא כיון דהתנה וכפל אם לא תשמשי לא יהיה גט ואפי' אי בע"מ לא בעינן כפל משמע כך בסתמא שאם לא תשמש לא יהיה גט א"כ אי איפשר להכשיר הגט כשלא שימשתו, אף דבשימשתו סגי ביום א' אף בבן ביניקה היינו משום דמפרשין ע"מ שתשמשי ותניקי כשיצטרך ליניקה, אבל בהיפוכו שאומר אם לא תשמשי ותניק לא יהיה גט אף דכוונתו כשיצטרך לשימוש אין זה רק דברים שבלב שהם נגד פירוש דיבורו שאמר אם לא תשמשי ותניקי לא יהיה גט, אבל כשהוא בחיים בעינן שיעור חשוב יום אחד עכ"פ ודו"ק:

בגמרא ל"ל שתי שנים כו'. כבר כתבתי דהרשב"א דייק דה"ל לאקשויי בפשיטות הא ב' שנים תנן וכבר כתבתי בזה, ונראה עוד דהמקשה בא לשלול סברת התרצן דודאי אסיק אדעתיה דאיכא יום א' משתי שנים, אלא דס"ד כיון דסגי ביום א' לא איכוין להרווחה רק לצעורה א"כ אין חילוק בין תוך ב' שנים או לאחר ב' שנים, לכן פריך ל"ל ב' שנים אפי' תימא יום א' למה נקפיד דוקא אב' שנים, ובהכי ניחא דמייתי נמי דרבי יהודה דס"ל י"ח חודש והוא משום דמדר' יהודה קושיא אלימתא טפי, דעל ב' שנים איכא למימר טפי דבעי דוקא תוך ב' שנים משום דלאחר ב' שנים כיונק שקץ ומשמע ליה טפי לחלק בין שהיום תוך ב' שנים יהיה דוקא, אבל לרבי יהודה נהי דס"ל דסגי בי"ח חודש מ"מ משמע דמודה דאם יונק שתי שנים ג"כ לאו כיונק שקץ הוא דבהא לא פליג אר"א ור' יהושע בכתובות דף ס' דיכול לינק כ"ד חודש, א"כ קושיא אלימתא טפי דל"ל י"ח חודש הא ודאי סגי ביום אחר י"ח חודש כיון דליכא איסורא ודרך התינוק לינק אע"פ שדי לו בי"ח חודש לר' יהודה, ומשני מ"מ יום א' דוקא כשהתינוק צריך לו, כן נ"ל ודו"ק ונכון, והרשב"א דחק בזה:

שם יום א' משתי שנים לאפוקי לאחר ב' שנים כו'. משמע מכאן אע"פ שהתנה ע"מ שתניקי א"צ להניקו מיד, וכל אימת דמקיימא תנאה סגי, ולכאורה קשה לפי מה שמבואר בח"מ סימן מ"ב בנתחייב לפורעו עד הפסח כוונתו לפסח הראשון, ובש"ע מבואר הטעם דאל"כ יתבטל הדבר לגמרי, וא"כ לא קשיא דכאן לא שייך לומר שיתבטל הדבר, אבל לדעת הרשב"א שהביא בש"ך שם דסתמא פסח ראשון קאמר א"כ קשה אמאי לא נימא כאן שנתחייבה תיכף להניקו אחר גירושין יום אחד, ואיפשר לחלק בין שקבע יום קבוע לאחר זמן י"ל שהיום קבוע הוא פסח ראשון, אבל כאן אם תימצי לומר שכוונתו ליום ראשון ה"ל למימר שתניקי מיד, מיהו נראה יותר דלא אמר הרשב"א רק בחיוב שמחייב עצמו לשלם וכדומה, אבל בתנאי דתליא בדידה אם לקיים הגט או שלא לקיים התנאי ויתבטל הגט לא שייך ביה לומר שמיד תתחייב, וכן משמע בע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבעה זמן משמע שאין חילוק אימת שנותנת נתקיים התנאי, ובזה א"צ לדברי הב"ש באה"ע סימן קמ"ג סק"ו שכתב בדעת הטור אם התנה שתתן לו לאחר שלשים יום לא הוי קביעות זמן וחולצת להרמב"ם, וכתב ב"ש דפליג על הרשב"א, ולפמ"ש ליתא דבתנאי כ"ע מודים דאימת דבעיא מקיימא התנאי כיון שאין חיוב בהחלט כמו בע"מ שתתני לי מאתים זוז, וכן משמע במשנה דלעיל דקאמר אם אמר ע"מ שתתני לי מכאן ועד ל' יום ולא קאמר רבותא טפי אם התנה שתתן לאחר יום שצריכה ליתן מיד, אלא ודאי בכה"ג גם להרשב"א לא שייך חיוב עליה ואימת דבעי' מקיימא תנאה, ולפ"ז גם בע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים אין קביעות זמן רק אימת שמשמשתו ב' שנים הוי גט ובעל מנת שתשמשי את אבא סתם שצריכה לשמשו כל ימי חייו לרבא משמע שצריכה להתחיל השימוש מיד אחר הגט כיון שכל ימי חייו התנה עליה אליבא דרבא, וכבר כתבתי שקשה לכוין קיום תנאי הלזה אי כל ימי חייו במשמע:

ועפמ"ש ניחא מה שנדחקו התוס' לרבא שמפרש הברייתא במפרש יום א', וקשיא פשיטא דסגי כפירושו ונדחקו דקמ"ל במת קודם והוא דחוק, אבל למ"ש י"ל דקמ"ל במפרש יום אחד לא תימא דמיד קאמר רק איזה יום ששימשתו סגי והוי גיטא ואפי' תבעה ולא שמשתו בזמן התביעה סגי באיזה יום שתקיים התנאי:

ולפ"ז גם מ"ש הב"ש בסימן קמ"ג סקי"ד ליישב קושיית הדרישה על מה שפסק הרמב"ם ובש"ע במת האב קודם שתשמש אינו גט, וקשה הא בע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת פסק בסעיף ג' כיון שלא עברה על התנאי בפועל אינה מתיבמת, א"כ גם במת האב הרי לא עברה על התנאי בפועל, וכתב הב"ש ז"ל ואיפשר כיון שהוא התנה תנאי זה א"כ אחר שמת האב יכול לתובעה לקיים תנאי זה ואימת שתבעה מחוייבת היא לקיים התנאי כמו בקובע זמן לשלם אחר פסח משא"כ כשמת אין אדם יכול לתובעה ואם אינו תובעה צריכה חליצה ע"כ, לא נהירא כלל כדפרישית וכדמשמע בסוגיין דאימת דבעיא מקיימא תנאה ואין כאן מקום תביעה שאם לא תרצה להתגרש הרי אין יכול לכופה בקיום התנאי ושתתגרש, ולתרץ קושיית הדרישה שהיא קושיא חזקה, נ"ל דודאי עיקר טעמו של הרמב"ם כתב המ"מ בפ"ח דמשמע ליה מהך דלקמן דבאמר אם לא באתי תוך יב"ח ה"ז גט ומת תוך יב"ח לא שרינן לה עד יב"ח שנתמלא התנאי אף שבודאי יתקיים, וגם התם טעמא בעי כמו שהקשו התוס' לקמן דף ע"ו ע"ב, וס"ל להרמב"ם הטעם דאם נתירה מכח סברא שבודאי לא יבא איכא למיגזר לפעמים שהוא חי רק נראה לנו מאומד הדעת שלא יבא כגון שהלך למרחקים ושעת חירום ומלכיות מקפידות וכדומה שנראה שלא יבא נתירה ג"כ מאחר שע"פ אומד הדעת בודאי יתקיים התנאי, ובאמת מ"מ איפשר שיבא, לכן עשו לא פלוג שלא להתירה עד שיתקיים התנאי בלי שום חשש ספק, ומזה למד הרב באם התנה שתתן לו מאתים זוז אם נתיר במת לייבם ולבטל הגט בודאי משום שאי איפשר שתקיים התנאי איכא למיחוש נמי לפעמים שאומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולפי שדעתה לקיים התנאי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר ואח"כ אירע שהפסידה כל אשר לה אשר כפי אומד דעתינו לא תקיים עוד התנאי ונבטל קידושי השני, ובאמת מ"מ איפשר שתקיים התנאי אח"כ נמצא דרה עם הראשון באיסור אשת איש, לכן אין מבטלין הגט רק כשידוע שעברה על התנאי בפועל ואין מתירין משום סברא שבודאי לא תקיים דפעמים איפשר שתקיים וכפי האומד הדעת נאמר שבודאי לא תקיים, וזהו דוקא בתנאי שאינו בידה, אבל בתנאי שבידה לעשות בקלות שתשמש ותניק אם נותנת עיניה לקבל קידושין מאחר בודאי נקל בעיניה לעשות השתמשות קלה דאפי' יום א' לאו דוקא ומסתמא מקיימת התנאי מיד וליכא למיגזר שיבא לאופן שלפי האומד אי איפשר לה לקיים ומ"מ יבא לידי קיום, לכן במת שפיר בטל הגט לגמרי ותתייבם ג"כ, וחילוק זה נראה נכון וראוי לסמוך עליו לדעת הרמב"ם:

בתוס'